במוצאי שבת אני מרגיש את הנפילות מגיעות.
עוד בטרם הן נוסעות אני מרגיש את חוסר השלווה והרטטים שעוברים בי.
כתבתי על זה לא מעט, אפילו טחנתי בשכל על אותן תחושות.
נהניתי מאותן ירידות לא מעט וגם סבלתי לא מעט
זה כבר לא קורה תמיד. לעיתים וקורה שבזמן האחרון אני דווקא נשאב לאופוריה.
פתאום מעסיק את עצמי בכל מיני דברים שאני אוהב. יוצר, בונה, חושב, מנגן, מכין אוכל, מסדר, קורא, מדבר, יוצא, נפגש - משתנה.
אבל אין כמו אותן נפילות חזקות שמרסקות אותי. ההתמודדות הראשונית היא לשתות ולעשן לעשן ולשתות ולהתמסר לתחושת השפל המעליבה ופוגעת.
לפני כמה ימים ניסיתי לאבחן האם כל הכאב והצער הזה נובע מכך שלא אראה אותן שבוע?
חשבתי שהכאב והצער הם כבר לא על כך שהן נוסעות, כי כבר התרגלתי ללבד ולשקט שלי ולהיות בלעדיהן, אלא אני בוכה עלי, נטו.
המרחק והבידוד מהן הוא הקטיזטור אבל זה מתחבר ללבד שלי מעצמי על הצורך שתמיד היה משמעותי ביותר של חברה וחברים שדי דחקתי מעלי בשנים האחרונות על ידי ניתוק קשרים וריחוק דווקא בכדי להיות לבד.
אז בלילות כאלה של מוצאי שבת אני נהנה לבכות על מר גורלי ולהיות מסטול ולהיות מסושן בשיא השפל. מתמסר לכאב בחולשה.
אז באמת אני יכול לגעת בקצוות לחפש את המקומות הכואבים לחפור בהם עוד קצת ולהתיישב עמוק.
אני בהם והם בי.
אז מי ששואל איפה הנקודות הרגישות שלי, התשובה שלי היא שהן בעיקר מתי.
ניפגש במוצ"ש - זה התזמון לגלות אותן.
לפני 12 שנים. 21 באפריל 2012 בשעה 16:14
