יש ימים כאלו שמתארכים עד בלי די.
מנחוסים.
ימים מלאי דאגה ותשישות.
תכלס אני חושב שאני נמצא במצב האידיאלי לעבור את הימים האלה. מסמן V ברשימת ה- "יש לעשות" וגם ברשימת ה - "אין מה לעשות".
ימים מתארכים מזורגגים.
עסוק בתיקונים מסביב
משפחה,
עבודה,
רכב,
חרא.
מתקן וממשיך הלאה לתקלה הבאה. שומר על פאסון כי יודע שהכל עלול להחרב במכה אחת ולנחות על ראשי.
משריין כוחות למועד המפולת או למעידתי שלי
גם הרגליים שלי כבר לא מצליחות לסחוב אותי כמו שצריך לאן שצריך.
בחיי שצמד המילים "העיקר הבריאות" מקבלים משמעות אחרת בלילות של דאגה.
וכדי לא לעורר רחמים הוספתי רק עבורכם המאותגרים אתגר נוסף בגודל כפתור:
________________________________________________כ פ ת ו ר ___________________________________________________________________
הוא משלם ויוצא בצעדים איטיים אל מחוץ לבית הקפה. היא מזנקת אחריו פזורת דעת, מצליחה להשיג אותו מחוץ לבית הקפה נעמדת מולו על המדרכה, חוסמת את דרכו.
באופן מפתיע היא תופסת בדש חולצתו, ממאנת לשחרר, אצבעותיה נלחצות בכח רב, ברעד, פרקיה הגרומים מלבינים מתקשחים.
מפחדת לאבד אותו לעד.
הוא נטוע מולה, מביט בעיניה המושפלות ומסיט ראשו אל המכוניות החולפות בכביש.
אולי יזהה מישהו מוכר, אולי ילמד דרכם מה עליו לעשות או להגיד.
"אל תלך" היא מפצירה בו. "אני אוהבת אותך, אל תלך בבקשה".
אני לא הולך יקירה הוא עונה כמעט מתוך מכונת ירייה הפועלת באוטומט, משתדל לשוות גון רך ולשחרר את מילותיו בבודדת. משוכנע בדבריו אלו ועם זאת הסיטואציה מביכה אותו, "לאן יש לי ללכת".
אוחז בפרק ידה הקפואה, מקנה לה בטחון באחיזה ומנסה לחלץ את עצמו מהאחיזה, לאט, לאט.
כך הם עומדים נצח כבמשחק שחמט חוששים לגלות מהלך מוטעה.
ביד אחת הוא שולף מכיסו את חפיסת הסיגריות בקופסא הרכה המקומטת מקווה לגלות את הסיגריה האחרונה שנותרה לו בשלמותה, נותנת לו נחמה אחרונה, מפקיעה מרקותיו את המתח הנצבר ל 5 דקות.
הוא נשאר נאמן. כל חייו ידע שהוא יכול להתהדר בנאמנותו. נאמן לקופסה הרכה הזולה הלא יצוגית בעליל, מרושלת במידה, כמוהו. לא מצא לנכון להשתנות ולהתחדש בקופסה הקשיחה.
אני רק מוריד את הזבל, קונה סיגריות וחוזר למחצית השניה של המשחק. חושב לעצמו מילים במשפט שלקוח מאפיזודה חולפת בחייו.
הבל פיה משיב אותו למציאות בו הוא נמצא, מוחזק ומוצמד לחזה של אשה יפה ונסערת ואין הוא משוכנע שמכיר ובכלל לא בטוח שהכיר אי פעם, אבל הספק ממסמר אותו חשוף באותה קרן רחוב.
שומע אותה ממלמלת וההתרגשות גוברת וגלגלי מוחה מנענעים את ראשה אליו ובחזרה. הוא חש את פעימות ליבה מתדפקים על חזהו רוצים להיכנס פנימה אליו.
שומע אותה ממלמלת ומספרת שהראש והלב משחקים הורדת ידיים, במחול שבו בכל רגע אחד גובר על השני. דואט של מפסידים.
מספרת עד כמה היא מרגישה מאוכזבת שאינה מצליחה לתת את ידה למוביל מביניהם, לתת לו לנצח לסגור את הסיפור סופית.
איך אין היא מסוגלת לעמוד לרגע בצד, ללא החלטה. להכיל את שניהם. גם את הראש וגם את הלב.
אוחזת בכפתור דש חולצתו כבקש הצף על פני מים, כחבל הצלה.
אפר הסיגריה נוחת ללא קול על חולצתו, מכתים אפרוריות נוספת, החוט המחזיק את הכפתור בכוחותיו האחרונים מתרופף ומותיר לה לקחת אותו, מוותר.
שנים אחר כך ייזכר בקשריו העמוקים בחייו
"הבטנו זה בזה שמא ניפול, שמא נתמוטט. המבט המישיר בינינו החזיק אותנו תלויים, עדיין קשורים. הרגשתי איך היא מנתקת ומתנתקת ואוספת אליה את כל החורים העטופים בפלסטיק ירקרק."
עולה את מדרגות ביתה בלאות מופגנת, נשימותיה מכבידות בכל צעד, תומכת בבירכיה מבלי להרפות בימניתה הקפוצה בעת הטיפוס המזדחל.
מחפשת את צרור המפתחות המשקשק בתיקה עם ידה השמאלית, לא חושבת להדליק את האור הקטן מעל המפתן.
בידה האחת צרור המפתחות ובאחרת אוצרה למזכרת.
דוחפת את הדלת בכתפה החשופה המגלה שיזוף מבוקע מכבדות התיק.
מתה להשתין אבל חושבת לעצמה שהשירותים יחכו עוד טיפונת ופוסעת לעבר מיטתה.
ארגז הקרטון מסרב לשתף פעולה בזמן שהיא מנסה על גחונה לשלוף אותו מתחת למיטה.
לבסוף כשהצליחה היא משחררת את מאמץ פרקי אצבעותיה המאובנים ומביטה בכפתור המונח לו שם מיוזע.
זורקת אותו אל בין ערימת כפתורים רבים אחרים, אסופת חורים של חייה.
רק אז פולטת הנחה חרישית, אוספת את עצמה והולכת להתרוקן.
לפני 12 שנים. 17 ביוני 2012 בשעה 18:27
