גם וגם

אני עוד מצליח לשחזר את ההתרגשויות שחוויתי בימי ההולדת שלי.
הציפייה לבאות
להפתעות ולמתנות
לעשות נעים לאורחים
להאכיל, להשקות, להצחיק, לבדר.

את יום ההולדת בכיתה ב' ערכתי במקלט של הבניין וברחבת העמודים בקומה שתיים. פעם היו חבילות שוקולד בנות 6 קוביות, קשות ושמנמנות בטעם מריר פלסטיק.
אילן נעלב שלא שיתפו אותו באופן פעיל במשחק חבילה עוברת והחליט שמספיק ודי ואפילו רצוי וכדאי לבקש את המתנה המתוקה חזרה כדי לפרוש בשיא.
שלפתי משקית המתנות באכזבה רבה את חבילת השוקולד המיניאטורית ואימי ניחמה אותי שהחפיסה ישנה "עובדה, העטיפה החומה במקור שינתה את ציבעה לוורוד עכור".

אני זוכר את המסיבה הגדולה בכיתה ח' כשהזמנתי את כל השכבה ורקדתי בסגנון טראוולטה,
מנסה להשכיב תוך כדי סיבוב את יוספה למצב אופקי,
להחזיק בה ביד ימין והניף את יד שמאל לשמיים בדיוק כמו שג'ון יודע לעשות.
כוחותיי לא עמדו לי כך שהיא נזרקה על הרצפה ואני, בניסיון נואש לא לפשל, אחזתי בדופן השולחן ומשכתי בשולי המפה כדי לאזן אותנו יחדיו.
ברור שבדיוק כמו בכל סרטי הסלפסטיק עפתי עליה עם השולחן ומלאי כדורי המרשמלו הורודים שנמחצו בינינו.
לא זזתי לפרק זמן שנראה בעיניי כנצח.
נצח בין השנייה ששכבתי מעליה ועד לזעקה שלה "מה? אני הזונה שלך אתה חושב?"
זעקה שחתמה את דרכי לשנים רבות מלהשתתף בתוכנית רוקדים עם/בלי כוכבים או להזמין כל נערה אחרת לפצוח עימי בריקוד.

מסיבת הפנטזייה כשההורים היו בחו"ל מצאה אותי צמוד לשני בקבוקי פנטזייה וורדרדים ומבעבעים בפינת הבית.
חסר נשימה מזוגזג ומפולבל,
משלים בעצב עם העובדה שהפנטזייה הייתה כל כך קרובה למימוש.
אולי אף קרובה מדי.

מסיבת האקסיות.
תשמעו – זאת הייתה אחת החגיגות הביזאריות והשנונות שערכתי.
כמה הרבה, כמה יפות.
בחדר אחד איתי נלחמות על תשומת הלב בשחוק ובמגע.
אני חושב שאלו היו 15 דקות התהילה שלי בחיים הורודים שלי.

במסיבה האחרונה הביאו לפה צעצוע.
בובה מתוקה על מקל ארוך.
כאשר בחדר פזורים אביזרי ענישה לא מעטים וביניהם צעצוע אינטראקטיבי שיודע להגיב, לא רצוי להימנע מלארח באופן שאולי ישעשע את דורשי השעשוע.
פרוש לפני בפישוק רחב, טוב כי אין ברירה – בכל זאת המוט שנקשר לרוחב הוא כמעט בגובה שלה.
כשיש צעצוע כלוא במכנסונים ורודים מהסוג שיודע לעצב תחת נגיס אגסי, אירוח הוא טקס בר משמעות ולכל בדואי יש את הגינונים עליהם הוא לא מתפשר.


שאלתי אותה אם היא תבוא למסיבת ההלוויה שלי
ענתה שברור, אם זה לא יוצא על יום חופש וביקשה שאם אוכל להודיע מראש.
תרשמי 7.7.2012 עניתי.
זה היה נראה לה קרוב מדי ולכן לא מרשה.
למרות שהתאריך כבר ניקבע היא המשיכה להמציא תירוצים כמו "אתה לא יכול - זה יוצא יום שבת - ולמחרת יש צום י"ז בתמוז - לא מתאים - סורי, רציתי זה פשוט לא מסתדר.
לאחר מחשבה נוספת אמרתי לה שהיא בעצם לא מוזמנת. היא בטח מהטיפוסים שישר מתחילים לבכות.
לא מתאים לי.
מצד שני אני חושב ללבוש לאירוע את הטריקו מגולף, וורוד פוקסיה שקיבלתי ליומולדת האחרונה. אמרו לי שהיא עושה לי צוואר יפה.

אולי עד אז אספיק להתמסר להפתעה מובטחת
עם הורוד הגדול שיענג לי .....
עזבו חרוזים – זה לא זמן טוב לשירה.