אופיר היה גדול ממני בקצת יותר משנה.
ליתר דיוק הוא נולד שנה וקצת לפני.
הוא היה החזק מבין שנינו והיפה ממני.
יופי מהסוג שדודות פולניות אוהבות, עם לחיים מעט בשרניות ושפתיים תפוחות, שיער שופע ומבט שובב
אני הייתי השרמנטי, המתוחכם.
מאילו שהיו שואלים אותם "מה שלומך" בכדי לצאת ידי חובה ובתקווה שתשובתי לא תסבך אותם יתר על המידה.
אופיר גם היה גדול ממני פיזית
אני הייתי השורד.
בתקופת התיכון הייתי חווה איתו את התקפות הבולימיה הליליות מהן הוא סבל.
לילה, צעדים שקטים למטבח, טירוף בולמוסי, שירותים, הקאות וחוזר חלילה.
לעיתים הייתי ממתין לו בחושך במטבחון כדי לשבת ולדבר איתו ולשלוח אותו בחזרה לחדרו.
שנים לאחר מכן בעזרת טיפולים צמודים הוא חדל מהזלילות המטורפות אך השריטות העמוקות בביטחונו העצמי נותרו כשהיו.
"שמי דן ואני מבטיח לעצמי שאני לא אהיה כזה" שיננתי את המנטרה הזאת עמוק.
עמוק מדי.
קצת באיחור הבנתי שהקיצוניות הטבועה בי לקחה אותי למימד דומה מכפי ששיערתי.
אני דן ואני אנורקטי.
אנורקסיה נרבוזה הינה הפרעת אכילה בדומה לבולימיה של אופיר, רק הרבה יותר מסוכנת.
כל כך מתאים לי לבחור להתבלט מולו, להיות מי שאני, לא הוא.
אם כבר להיות מופרע בהפרעה אז ללכת לקצה, להסתכן.
להסתכל לדודות בעיניים ולחייך בשקט חצי חיוך. חצי חיוך שמזריע דוק של צמרמורת לחה לאורך עמוד השדרה. :אני דן, ועכשיו תתפזרו לי מהעיניים".
באופן פאראדוכסלי אני הייתי הטיפוס שרצה לבלוע הכול, לחוות, לדעת, לא להשאיר פירור של חוסר ניסיון ואופיר דווקא היה המסוגר שהקיא את החברה החוצה ממנו, מופנם, לא דיבר אלא אם נשאל.
בעצם, החברה נמנעה מאופיר ואני שילמתי לה בפעולות תגמול, פדיתי את כבודו עבורנו.
התגייסנו ועם אותם כלים שרכשנו בניצני בחרותנו, הוא פנה לקורס קציני שלישות ואני השתלבתי ביחידה שהייתה מנפחת חזה לחצי מאוכלוסיית הבוחרים בגאווה והחצי השני היו תובעים אותי על חוסר הומאניות שמאלנית.
בתקופת השירות הייתי עסוק בלהסתיר את היותי אנורקטי. הייתי מקיא את כל מה שעוד הצלחתי לבלוע ויוצא לריצה ארוכה על מנת לאבד את שארית הקלוריה שעוד שקלה להישאר בגופי.
לקחתי את גופי לקיצון ומוחי דאג לשתף פעולה בהיחבא.
קראו לי קריזסיילנט. הקריזיונר השקט. מחליט מהר ומוציא לפועל ללא היסוס.
ללא פחד קר וחד כתער, נטול רגשנות, דוחק כל רגש מעלי.
טפלון.
אם אני הייתי סמל לטפלון אופיר נותר להיות דביק.
פה ושם בפגישותינו המשותפות הצלחתי לנער מעליו את החליפה הכבדה בה הוא היה שרוי לפרק זמן קצר. לתת לו לטעום במקצת את טעם ההוללות.
בנועם מראהו ובנועם הליכתו הצלחנו ביצירת מגע ראשוני.
עלי הוטלה המשימה, לאחר דרינק או שניים, לכבוש.
באחד מהכישלונות בו שנינו היינו ישובים על הבר, שיתף אותי בפנטזיות הכמוסות שלו על שולטות ונשלטים. מתוך סקרנות התחלתי לשוטט באותם אתרים בו הוא מצא את פורקנו.
שם מצאתי אותה.
מתחלפת מדהימה.
מלטפת בעדינות את חולשתי ליופי השונה.
אינטליגנטית צעירה שמצויה הייתה ברזי הטיזינג.
התלבושת, הפירסינג והקעקועים לא הותירו ספק בנוגע לאיכות החומרים מהם היא נוצרה.
חומרים כמו כספית רותחת המחפשים מיפלט בקצוות.
כלבה כוסית כזאת שיודעת לנשוך ולא פחות מכך, יודעת לייבב.
אלו המקומות הביתיים שלי, שם אני אורב.
ידעתי שהיא עוד תייבב עבורי.
היא הייתה כל כך עסיסית ושנונה שכל מה שרציתי זה לנעוץ בה שיניים ולהדק את נשיכתי, אחיזתי בה, לטלטל את כתפה או ישבנה בנגיסתי ולרוות מסיס מוזרותה.
הגבול בין לנגוס על מנת להכאיב לבין לנגוס על מנת לפצוע היה מטושטש עבורי. שניהם הסבו לי הנאה.
טוויתי את רצונותיי סביבה והיא התקרבה אלי במהירות.
משחקת בי ומתמסרת. מתמכרת.
כמו כל דבר אחר בו נגעתי, הפכתי את העניין למקצוענות על סף האובססיה.
אני הייתי הלוח והיא הפיון. אישה חזקה ודעתנית שלא סופרת אף אחד מולה, מסרה את נפשה וגופה לשטן רק בכדי לזכות בחיבה אמיתית. לשבור אותי בהתמסרותה הלא מתפשרת, לגרד את הסדק כדי לחדור ולו במעט מבעד לאטימות הרגשית האוטיסטית.
ואני דחיתי את כל מה שבא עימי במגע, כל מה שחיפש חמימות או רגש.
אהבתי את זעקותיה, את גמירותיה, את שיאיה את הבכי והיגון המלווה שהיה מגיע לאחר מכן.
הכי אהבתי את המשחקים עם הסכין הצמודה שלי, זאת שהביאה לי הרבה צרות אך גם את חיי אני חייב לה, יותר מפעם אחת.
צלקתי את ראשי התיבות של שמי "דע" בחיבור שבין מפשעתה לרגלה הימנית. מיידע את כל הבא לעתיד בפתחה – דע את מקומך, אני עוד אחזור.
לא מרגיש שיש בי רכושנות כלשהי אבל מולה היה חשוב לי להדגיש את ההיררכיה והשייכות החד כיוונית הזאת.
הכול היא הייתה מוכנה לעשות עבורי, אני הריבון.
כריבון בחרתי לבדוק את המושג הזה של מתחלפת ולהעמיד אותה במבחן מול אופיר.
לא, לא היה לי מוזר לראות את אופיר רוכן בעירום תחתיה. לא אחת במהלך חיינו הייתי שם עבורו כדי לאסוף אותו מאותם מקומות אומללים אותם הוא חיפש לעצמו. הרגשתי שוב שאני מציל את אותה נשמה אומללה אליה הרגשתי מחוייב. כל עוד היא שם יש לי סיבה לתדלק את הישרדותי.
הוא היה תמונת מראה שלי ובכל פעם שהרמתי אותו מעליבותו הייתי מתחזק ומסיט את הקצוות בכמה סנטימטרים נוספים. היזון חוזר ומתחזק.
הייתי נכנס בה בטירוף כדי שהיא תיכנס בו וככל שהיא ספגה יותר כך הייתה לה היכולת להעביר את זה הלאה.
הייתי חושף את עצביה ומנקר אותם בציפורני כדי להעצים אצלה את מחול השדים מולו.
והיא התמכרה לתחושה.
נזכרה בהיותה אישה חזקה ודעתנית שלא סופרת אף אחד מולה שמסרה את נפשה וגופה לשטן רק בכדי לזכות בחיבה אמיתית. מן סוג של רגש כזה שלאופיר היה את הידע, הרצון והיכולת לתת. אולי אפילו לא היה מסוגל להימנע מכך גם אם היה מאד רוצה.
התמכרות של כולנו בכולנו.
משולש דמים.
פולחן שלא ניתן לביתוק, לא בתחילתו ולא בסופו.
מעולם הוא לא זכה לכזה יחס. השפלה ברמת מלכות.
והיא? מעולם לא הייתה זוכה לחיבה אמיתית כפי שהוא הרעיף עליה.
הטירוף שלט והיה חזק מכל החלטה ראציונלית אך לא שינה בינינו את מאזן הכוחות
לעיתים אנו שואלים את עצמנו אם היא לא התחתנה איתו בכדי להיות קרובה אלי.
לי זה לא ממש מזיז. אני מניח שהוא נעצב בשיחות אלו אך משלים עם העובדות.
בסך הכול הוא זה שזכה בה.
עכשיו אכבה את הסיגריה שאחרי ואלך להתיר אותה (סגול זה צבע יפה אך בעייתי), בכדי שהיא תוכל להתיר אותו, אשאיר אותם לבד ואסע לי הביתה.
אולי אעצור לאיזה דרינק נוסף על הבר.
אז אם את לבד ובאזור תארחי לי חברה לכוסית או שתיים.
אולי זקנתי מלהיות לבד על הבר.
