עומד בוהה לזמן בלתי מוגדר בארון הפתוח.
חשוך בחדר, רק אלומות אור מרצדות על הקיר מבעד לחרכי התריס, מאירות שבבי אבק משייטים בחלל.
הוא כמעט משוכנע שאם יפרק את הדופן האחורית של הארון, יתמלא החדר בשלדים.
לא, הוא לא הניח אותם שם.
לא, אין לו דבר להחביא, במודע.
אפילו המחשבה על שלדים בחדרו האפל מרתיעה אותו, אבל קיים בו דחף לגלות את השלדים שלו עצמו.
אותן מחשבות מתרוצצות במוחו כשלפתע הוא נזכר מדוע לעזאזל הוא עומד ערום מול הארון.
הוא הוזמן למסיבה ועליו לבחור על תקן איזה תפקיד עליו להופיע.
באמת לעזאזל, לא סתם הוא הוזה שהוא שחקן מחליף לשחקן המשני בטקס הענקת פרס עגל הזהב בקזחסטן.
אז נכון שהיה לו שוט והיה לו גאג ורצועות ואפילו cbt בייצור עצמי אבל מול הארון הפתוח לרווחה גם בתאורת אצטדיון בלומפילד בשעת שירת התקווה הוא לא היה מוצא את שלל האביזרים.
הם כבר לא ממש שם, לא חלק ממנו.
אולי אם יגלה צוהר בדופן הכפולה יתגלו רמיזות היסטוריות לנוכחותם אך החשש מפני מפולת שלדים עליו, מקפיא את ידיו מלעשות מעשה.
חייב להחליט, חייב להחליט עכשיו.
אין לו ולו חבר טלפוני אחד לרפואה איתו יוכל להתייעץ.
לך תדבר עם גולגולות.
עוצם את עיניו ומדמיין את השוט השחור הכבד בידו. הניטים הכסופים נוצצים במפגש את אלומות האור, הלפיתה מתהדקת על הקת. מרגיש את הזיעה בכף ידו מחליקה על רצועות העור המלופפות סביב סביב. מנענע קלות את מפרק כף היד ובשקט הקיים יכול לשמוע את אוושת התנועה חותכת באוויר.
ידו האחרת מגששת לשוח עם קצוות השוט הפורעים בדרכם את השקט.
שקט שלא יוותר לזמן ארוך כל עוד הוא ימשיך לאחוז בכלי.
קומתו מזדקפת.
פוקח את עיניו ומחייך קלות למראה הזין שלו שקד קידה עמוקה לאות תודה.
עוצם את עיניו ומדמיין איך השוט שהחזיק לפני שניות מועטות נחטף, מולאם ממנו ואת פרקי ידיו נכבלים.
סטירה מוחקת את החיוך המתענג מהזין שלו שנכלא כאסיר ואינו יודע מה פשעו, למעט שלרגע היה נדמה לו כי גילה את סוד האושר.
טיפות ראשונות מתנקזות לאיטן על המרצפת.
זקיפותו מקוממת.
הוא כבר לא חייב להחליט דבר, לא עכשיו.
מוצא את עצמו כורע מול הארון וידיו משולבות מאחורי ראשו, מתחנן לשלדים שיעורו מרבצם וישמיעו קולם.
רוצה להרגיש שייך, גם במחיר השחקן שעליו לגלם.
