היום נכתוב על הבחירה בחיים בזכות הכאב.
נלמד על החרדה מהייסורים, הייסורים מהפחד והפחד מהחיים בצל המוות.
בעצם, כולנו נהיה שם בשלב זה או אחר. אין לנו מה להקדים את המאוחר. בואו נגמור את השיעור הזה כאן ועכשיו.
חלקכם כבר שם ובהכחשה גדולה.
חלקכם כבר היו כמו משל הצפרדע בחמאה, השוקעת לאיטה לתוך טיגון עמוק של סבל מבלי יכולת להחלץ בכוחות עצמה מתוך התופת כל עוד ניתן.
כל אחד והשואה הפרטית שלו מול עצמו עם הפיקים שלה , המשתמשת במראת השואה הקולקטיבית המונחת על שולחננו כסלסלת פירות פלסטיק דקורטיביים שכולם יודעים שהם שם ולאף אחד אין את התעוזה להזיזה מטר כדי לעמוד חשוף מול מראתו.
אני מנסה לקחת את עצמי עם שק יסורי המצפון, עם צרורות המקדימים לפני וחבילות המגיע להם, הרחק למדבר.
עם החליל והקחון, לטפס על הגבעה בחולות ולזיין לעצמי את השכל עד לריק המיוחל שלי כל כך.
ואחר כך? אחר כך לטבוע שוב ביגון הכאב ובמחויבות האישית לעולם ומלואו ולכל הירחים הנילווים סביבי באשר הם.
כך להגיע לנקודה סינגולרית בה הפרופורציה תתייחס רק לכאן ועכשיו, לרגע בו אנו נמצאים, כל אחד עם מלואו שלו, ללא השוואה מה היה נכון לדקה שלפני ולדקה שאחרי. כי כך המצפון לעולם ימשיך לייסר אותנו בבחירות הלא מדוייקות.
ואחר כך יחכו היתר להנהן בראשם והניצב יצקצק.
בא לי לקחת איתי את יתרת היתר ולשפשף בו את הניצב עד להרפייתו.
