כן
אני רוצה לפתח ולהרחיב ולהגדיל את המקום הזה שהיה בי פעם ונסתר.
במקום של השקט
התנועה והמרחב
הרוחני וההוליסטי.
איך אילוצי החיים דולקים אחרי ודוחקים את האמיתי לפיסות חיים מישניות.
פיסות חיים זמניות שאנו יונקים במשורה כדי לשרוד.
כאילו ואנו מסדרים את היופי והאושר בחיינו לתוך חבילות קטנות וארוזות של חופשה ממשהו או מישהו, אתנחתא הבאה לספק את קיומנו העצמי המתעלה לכל השנה.
כמו ארוחות גורמה שריחן וטעמן נשתל בזיכרון עד לפקיעת הפיוז התורן, עד למציאת הפיוס.
צריך לאצור את האומצים ולפרוץ את מעגלי הפחד,
לפזר את צרורות הגורמה הזה, את החיבור לעצמנו בצמתי האושר, ולפורר את מקלעות החגיגה שנקראות חיים על פני השביל עליו אנו פוסעים ביום יום.
כן,
תני לי להתפלש בשביל הזה, להרגיש רגבי אדמה חמים לוחשים לי חיוך אל תוך האפרכסת,
מה מסובך אצלך ביום? בא לך לסבך אותי קצת? בשביל שמוביל אלי פנימה, שמכווץ, מנער קלות ומרפה לרגע, מניחה בקירבת מקום.
וכשאת השכינה ממעל, מאותו מקום בו האויר דליל מדי עבורי, מאותו מעקה עקלתון שאני אוחז כאשליית ביטחון,
בא לי לאונן לתוך כוסית השיכר הזאת, הנוגעת בשורשים בתמצית הצמיחה והפריחה, להתמזג בה להביט בך ולהרפות.
