גם וגם

כמה מצמיתה היא אותה נקודה בזמן שמחלחלת מהלב לראש ובה אתה מגלה שבת הזוג שלך מפסיקה להיות הפרטנרית שלך. 

כמה כואבת המחשבה המשמשת אותך לעינויים העצמיים שלך בה אתה מרגיש שאין יותר בשביל מה

ואף גרוע מכך, אין בשביל מי. 

כמה צורך יש להעניש על אותן תחושות

על אותן מחשבות,

שממלאות כל תא חיים בשחור

כל זכרון בשכחה

כל נשימה בשקוף ועצימת עיניים בעיוורון  

כמה מזה ישאר מקועקע בנפש גם מחר  

אילו היה לי לאן הייתי אמיץ לנסוע הרחק מכאן, לו הייתה לי סיבה הייתי נשאר 

וחוזר בזמן. 

כמה רע אפשר להכיל בתחילתה של מחשבה קטנה שמרעילה. 

אני רוצה הביתה שלי.