* שאלו אותי אם אני חובב חיבוקים.
גמי: במלחמת העולמות תפקידי היה לעבור במוצבי שחורות הלב עם שותפי דאז כדי להאדים את ליבותיהן על ידי העברת תמסורות אנרגיה במאסות חיבוקים מצידי והקפאה צוננת מצידו, לסירוגין. התחלופה המהירה בין חמימות חוזרת ונשנית לבין קיפאון צורב ומעליב, גרם למזופתות הנוזל הסמיך בעורקיהן, לחפש בעיני אחר הגאולה.
וזה מה שהשתוקקתי להעביר.
חיים.
חיוך לא ניתן היה לייצר בפניהן המאובנות של הפגועות במלחמת העולמות.
ולמרות שלא לקחתי חלק במלחמה הארורה הזאת, הרגשתי מחוייב ואשם כאילו ואני אישית הנהגתי את בני מיני לפרוע חוק ולתקוף את עולמן התמים ולהשחיר את צניעותן.
גזרתי על עצמי הלקאה עצמית בלא לקבל דבר בתמורה מצידן רק את המבט החלול שמתהפך לרגע ומגלה תקווה בזיק של גאולה.
אני יצרתי בהן את השובע לו פיללתי ושותפי דאז יצר בהן את הרעב לנחמה.
לי קראו גמי האגס ולו, שהתעשר מאז כאשר הפך את דרך הטיפול למקצוע, הוא האגן דאז.
סליחה? את יכולה להצית בי כאן את הלב הקפוא? (או מזגן וכפית בבקשה.).
*שאלו אותי למה אני לא עושה להן קישט.
גמי: לא נעים להודות אבל הן מפריעות לי.
בהתחלה היה נחמד לי ונחמד להן שהן באות ככה לבקר. אפילו זה היה מפתיע לגלות שהן חוזרות ובאות באותם זמנים מדי בוקר.
טוב, אני לא בטוח שכולכם כאן היו מגדירים את 05:15 בוקר, אך לדעתן זה בהחלט היה התזמון המושלם לבשר לי שאכן בוקר, או לכל הפחות שהן שמחות לשתף אותי בעובדה שכן, גם הלילה הן שרדו.
ולילו מוסיפה על רגשות האשמה שלי וטוענת "שמע, הן לא כמו יונות הבית המונוטוניות אצלי שחוזרות על הגורוגורו המטופש שלהם במשך כל היום. שלך ממש שרות לך מנגינות בוקר עליזות".
אז זהו, שאני לא רוצה ב 05:15 להתלהב משירתן (ושלא יבלבלו לי את המוח, הן דיי חוזרות על עצמן בסופו של דבר. אני עוקב אחרי הדיסק הזה כבר שבועיים) ולהתעורר בטרם שעתי הגיעה.
הקטע המבאס הוא שכולם מתרשמים מאד על התיאור איך אני חווה מדי טרום זריחה, יקיצה טבעית מלווה בשירת זמירים למשך 15 דקות מדודות העפות להן לאחר הפזמון התשיעי עד למחרת.
אז איך אוכל להיות הגועלי חסר הרגש ולעשות להן קישט?
סליחה? את יכולה להדליק כאן את המנגל?
*שאלו אותי למה אני לא בא איתם למסיבה (אוהבים אותך, יאללה בוא).
גמי: כי אני עוד מתנשף מהיום,
מהחום.
תבוא, ננשיף אותך, אמרו, נארגן ינשוף שיהיה למה לשאוף.
איפה למדו להנשיף חיות הלילה האלה?
אני גאה בהן על התעוזה והשחרור. מקנא ביכולת לבחור באפשרות הקלה ופשוט ללכת למסיבה.
מה הביג-פאקינג-דיל?
ושלא תבינו לא נכון, הייתי שמח לחבק אותם אחד אחד, קרוב. הייתי שמח לשיר להן את השיר של הלילה, לזמר מזמור.
אבל קל לי יותר לראות את הדרך המקשה, את האי בחירה ולאחריה להצטער בשל כך.
לתרץ תירוצים של אין לי כוח לנהוג-לחנות-לרקוד-לשתות-לשוב-לחשוב שיהיה טוב.....לפחד לשחרר, לעוף.
סליחה? את יכולה להתניע כאן את האוטו?
*שאלו אותי....
ואני נאלמתי. מתוך פחד גדול של תבוסתנות וחושך.
סליחה? את יכולה להדליק כאן את האור?
