אני איש הצללים,
אותו אחד שבמחשכים שולף את המקלדת ומצליף מילים, בעיתות בה המוזה מלטפת לי את הביצים, אל תוך קדירת הפנטזיות הרוקחת ומבעבעת בי תשוקות.
מעט אותי מכירים מעט יותר אלי מחוברים.
הוא אחי,
שר החוץ הידוע, להטוטן וורבאליות וזריז אצבעות הגורם לך, כן לך, לרטוט את עצמך לדעת ולהתחנן להזדמנות נוספת להגיר את מיצי ריבונך, תאבונך, על אצבעותיו באשר הן.
שנים של דואט סטטי הנושם בין אח לאחיו את האויר העומד בין הצלליות לצלילות.
בוא תנגן לי אחי בזמן שאני מרקיד אותה, הוא מציע.
בוא נצא במחול מטורף של אתה ואני והיא, בפאוזת זמן של עולם מקביל, בו הנשמות מתחברות לכדי משולש מקודש של ימי קדם, לכדי ריגוש מטלטל בו הסדרת הנשימה הינה לידה מחדש ליקום המוכר והשטוח.
ואני מציץ מתוך עולמי המסוגר, הווירטואלי ואלומות אור חורכות את עיני הדומעות, מכות סנוורים. ודמותו הכהה משלחת חיוך סלחני ומעודד בליווי יד איתנה כסלע ביטחון.
ומי יותר
תהיה אותה היא, האחת, החושקת להתמסר לשני השוטים והעקרבים האוחזים, עומדים לפניה?
תיפול מרצונה המתאווה לידינו כדי לזכות בתקווה לקמצוץ של נמיכות מול עוצמה, שותפה לזרעי הפורענות, פורצת דרך.
ואני בלבטים והוא בהובלה
והיא בחשש וכולנו מנבאי טעמים, כל אחד לפי עברו ובהתאם לדרכו.
ובראשי חולפים מצבים המתמזגים עם רסיסי האור שחודרים לעולמי הצר, ופרצופים דמיוניים מציצים וגופות מגוונים נאים נעים לעברי ונמוגים לטובת מבטים ועכוזים אחרים.
ואני מדמיין אותו עומד מאחוריהן ודוחק בה ובה לחלחל ולחדור דרך הצוהר שנבקע עד גדושת היכלי האפל בפיסות גוף ותנועה מוארים האוחזים בידי וקוראים לי לחגוג.
רואה את ההיא מהסיפורים ואת זאת החדשה וגם ההיא מהנסיון של פעם ואפילו זאת מהתכתובות ומהמחמאות ומהצ׳אט והמלהיבה והמרתקת והנה זאת עם התמונות המפתות והלא מוכרת, כמו היתר, הלא ידועות לי ורמז מהן שניגלה לי הפך זרות לשייכות.
וכולן כאן ועכשיו נטמעות בי האחת - ואנו בהן ממוזגים עד כדי מימוש המפץ הגדול הכפול, עמוק לתוך החורים השחורים, הבולענים הרעבים, הזקוקים לטיפת חמלה וחדווה לשם צמיחת תהילתן המחודשת.
והחיוך הנבוך שמוביל לחיבוק ולרוך
והזמן לפרידה שמגרד את הכמיהה
כמו חידה
של מעגל ספירלי לרקיע...
והוא אומר לי ״חדל להוקיע״
והיא נסחפת ומתמכרת ואני מתקפד ומתנקר
ושואל,
אם גם בזו הדרך ניתן להיגאל.
