לפני 8 שנים. 24 במאי 2016 בשעה 10:38
איך הנפילות האלו תוקפות לפתע פתאום ללא הכנה מוקדמת. מטלטלות את הנשמה ומעיקות על הנשימה, שורפות מבפנים וצורבות מבחוץ.
Out of nowhere פתאום בום
ולא משנה כמה השמש זרחה עלי ברגעים שלפני, כמה חיוכים פיזרתי ואהבה הרעפתי.
מהרגע שנסדק הסדק המטריד הזה, תהום של כאב נפערת מתחתי וחוסר המרוצות מתעבה מעלי כאלפי שברים של זכוכיות שחורות הנערמות מעל ראשי, דוקרות את גופי, מסתירות את אור האתמול ודוחקות אותי למטה.
וכדי לא להיפצע מדי, אני ממאן לחתור בעדן ודרכן בחזרה למעלה ופשוט מתמסר.
ואותם רסיסים מתרבים מכלים את החיוניות ושואבים את הבריאות. דוחסים בי עייפות שנובעת מחוסר חמצן. עייפות כבדה שלא תורמת לשינה עמוקה בציפייה שתשקיט זעקות אילמות ותשטוף את הכל.
והתובנה הצינית מאשרת
שכשאני בדיכאון, זה ישר משפיע עלי.
(לטובת המהדרין באופטימיות - שכשאני באושר, זה ישר משפיע עלי)
