רסיס נהרה

בִּשְׂדוֹת פֶּחָם

בְּהַפְרָעַת קֶשֶׁב

בֵּין שִׁבְרֵי רַעֲיוֹנוֹת 

בְּדֶרֶךְ לְמַשֶּׁהוּ

אַתָּה מִסְתַּכֵּל עָלַי כְּאִלּוּ הִמְצֵאתִי שָׂפָה וְשָׁכַחְתִּי אֵיךְ קוֹרְאִים לָהּ

מְלַקֵּק שׁוּרָה שׁוּרָה

מֵהָעֵקֶב עַד לַקֶּשֶׁת,

קוֹרֵא בֵּין הַחֲרִיצִים

מִישֶׁהוּ אָמַר לִי אֶתְמוֹל

שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת כְּמוֹ צִפּוֹר

מַקִּישָׁה לֹא דּוֹפֶקֶת

נִלְחֶצֶת לַחַלּוֹנוֹת

הַיּוֹם בַּבֹּקֶר נָהַגְתִּי

וּבְשִׂיחַת וַואטְסְאַפּ בְּהַקְלָדָה קוֹלִית עִם הוֹרָאוֹת פְּסִיק

שׁוּרָה חֲדָשָׁה

צִפּוֹר נִטְרְקָה לִי עַל הַשִּׁמְשָׁה בְּקוֹל חֲבָטָה

וּמֶשֶׁק כְּנָפַיִם כָּבֵד שֶׁשָּׁרַק בְּתוֹכוֹ אֶת

זִכְרוֹן הַתְּעוּפָה בֵּין

אֲרָצוֹת

בֵּין הַקָּצֶה לַקָּצֶה

כָּעַסְתִּי עָלֶיךָ בְּשִׁכְבָה תַּת קַרְקָעִית

מְבַעְבַּעַת 

מַתִּיכָה אֲבָנִים לְנוֹזֵל פּוֹעֶרֶת

חֲלָלִים חֲלָלִים

גָּזָלַתֳ אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַתְּפִיסָה הַלִּינֵאָרִית שֶׁלִּי

כְּשֶׁאָמַרְתָּ מָה יֵשׁ, לֹא בָּא לָךְ

כְּאִלּוּ לֹא הָיִינוּ שְׁנֵינוּ פֹּה יַחַד 

כְּשֶׁלֹּא עָמַד לְךָ. שׁוּב.

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים יַעַמְדוּ בְּשׁוּרָה

נַעֲשֶׂה הַקְרָנָה חֲגִיגִית שֶׁל 

מָסַךְ שֶׁלֶג עַל הַתִּקְרָה

נַחְגֹּג בְּיַחַד

אֶת הָרֶגַע הַחֲמַקְמַק

שֶׁהִצְלַחְתָּ וַאֲנִי הִצְלַחְתִּי גַּם

לְשַׁחְרֵר רֶגֶל רֶגֶל מִבֹּץ 

טוֹבְעָנִי שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת

וְאַתָּה תַּגִּיד, רוֹאָהּ?

וַאֲנִי אַגִּיד,

חֲבָל

שֶׁזֶּה רַק פַּעַם 

בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. 

שאלתי מה מפחיד אותך. ענית, אותי, כרישים. ולא ידעתי איך להרגיש, אם צחקת דק מן הדק או שיש שם משהו, כי אתה מבין, תמיד יש שם משהו. כי כל אחד מפחד ככה פתאום. ואמרת שזה באמת  הלאבד שליטה, ואני חשבתי, שזה לא השליטה, זה המשחק עם הדברים המסוכנים האלה שהם מהפנטים וחלקים וחזקים ומעבירים בך גל של יראה, והתרוממות, ואתה רוצה להידבק בהם ולהתקרב ולגעת ולהיות עוד קצת. עוד קצת. ואז טורפים אותך. ואז דיברנו על אינטואיציה ואתה שאלת מה איתי, ואני שאלתי מה איתי גם. יש לך אינטואיציה לאנשים אמרת, ואני חשבתי שכן אבל אני רוצה הפוך מכל מה שהאינטואיציות שלי מספרות לי. אני רוצה מסוכן. וחשוף. ואחר. כי אתה מבין, לאן האינטואיציות האלה הביאו אותי. לפחות לא טרפו אותך. וחייכת.

גם כשהיא ממש רצתה ואמרה בקול לעצמה בראש לא לחשוב ולא לכתוב ולא להכנס לארכיון וצעקה, היא ממש צעקה את זה לעצמה בראש אל תכנסי לארכיון ואל תכתבי ולו ובטח שאם תכתבי לו אל תכתבי לו את זה. שומע? התגעגעתי. אז כתבתי. שני ויים אפורים לא ברורים כאילו כל השנה אולי שנתיים שעברו מאז, והיא קיוותה אולי שהיא חסומה, אבל הוי לא הופך לכחול. ואולי גם אצלו היא כבר בארכיון.

וגם הפעם שהוא סיפר לה על ההיא ואיך היא רבה איתו באמצע הסקס ואת יודעת כמה סקס קדוש בשבילי ואיך היא כעסה עליו כשהוא אמר קדוש. כי מה קדוש קשור. ואיך הוא מעז לדבר איתה על המריבה באמצע הסקס הזה שלו כשאצלה מדבר. מה זה מדבר. סהרה. והוא יודע. הוא יודע איך היא נאבקת בכל פעם מחדש לשמור את הסהרה הזה וכמה מעט נכנסו ובאו וכמה שהיא אוכלת את עצמה שהיא בכלל מחפשת ומחפשת ומחפשת. ואז כל הכעס והקיטונות ומילים מוקלדות רשעות יצאו לה עליו. והוא שתק כי מה היה לו להגיד. ואחר כך היא מחקה הכל והצטערה. והוא גם סלח. כי הוא סולח לה תמיד מראש. ואז היא ביקשה ממנו לא לפנות אליה יותר גם לא אם הוא רב עם ההיא.

ומה היא עכשיו מחפשת אותו בארכיון. יש את המשפט הזה, כלב שב לקיאו. והיא חשבה על זה שפעם היא הקיאה כשהוא זיין לה את הגרון. והוא לא עשה מזה סיפור והיא חשבה איזה מחווה יפה זאת. אין וי כחול. לכי לישון. 

הֵיי קְטַנָּה, כֻּלִּי תִּקְוָה

שֶׁבָּחַרְתְּ כְּבָר חֲצִיצָה

זֹאת שֶׁתָּשִׂים אוֹתִי

בְּמָקוֹם אַחֵר אֶצְלֵךְ שָׁם בַּמַּרְתְּפִים

כִּי אִם לֹא תִּבְחֲרִי אַתְּ

אֲנִי אֶהְיֶה

הַשּׁוֹלֵט

אוֹ מְאַסְטֵר

אוֹ רַחֲמָנָא לִצְּלַן

דאדי

אתמול עלה ירח צר שוכב ודק וברור וזורח, וענני עשן בהירים ושקופים עלו מהאייקוס הסגול כי כמה אפשר לריב על זה שהיא נכנסת למיטה והיא מאפרה, אז היא עברה לאייקוס, כאילו זה ישנה את הרווח הרחב בין שניהם במיטה הרחבה בבית הרחב.

וההוא שביקש ממנה, לראות אותה בחוטיני, והכניס אותה לסשן של אחרי המעשים ימשכו הלבבות, כל מפלי הבשר המרוקנים פשוט יעלמו אם היא רק תעשה לעצמה איזו סדנה להעצמה עצמית מול המראה ותגיד, וואלה, יש זוויות שזה יכול לעבור בתמונה. הלוואי והיה חושך. וירח צר, מול המראה. ואז היא רצתה שההוא ישמור עליה, בקטע של לקחת אחריות, בקטע של, למרות ההתנגדות, החוסר, ותנועת המטוטלת. והיא חשבה אלוהים כמה זה חשוף וכמה חסר אחריות מצידה לצפות לזרוק ככה חתיכות מהלב שלה שמישהו אחר יאסוף ויראה את כל מה שהיא לא רואה בעצמה. 

מה אני רוצה. אני רוצה שתגיד לי שאתה רוצה אותי שלך. שתגיד בואי, כנסי, יש פה מקום. מה זה מקום, מלא מקום. אני רואה הכל, גם שהחלפת לק בציפורניים, ושלא הורדת שיערות בשפם. אני יודע שהוא גדל לך מהר, אבל את ידעת שאת תיהי מולי, ושאני אהיה בתוכך, ואני אסתכל לך בפנים היפות האלה, ואני אדע שלא הורדת שפם בשבילי. את לא פחות יפה ככה, אבל למה לא הורדת בשבילי.

שתגיד שכל הזמן שהיית בעולם, חיכית. אני רוצה שתגיד את נהר מים מתוקים במלח המדבר, שתגיד לכי לישון מוקדם היום, ותגיד לי שקט. שתגיד מלא פעמים שקט. שתשאל אחר כך אם הדופק שלי עלה כשאמרת שקט. שתגיד איפה את. איפה את, אני לא רואה אותך, לאן נעלמת, העיניים שלך ריקות לי פתאום. שתגיד איזה חלום חלמתי עלייך, את היית אישתי, והיתה לך בטן ואני נסעתי ונסעתי והיה רק כביש ארוך בלי אופק, בלי תמרורים ומלא ערפל וקרח לבן, והרגשתי שאני נוסע בריק לבן כזה בצדדים, שאין תנועה, מבינה, כי הכל לבן, אז האוטו עמד. ניסיתי להגיע אלייך, וקיללתי, מה זה קיללתי, יצא לי רוק מהפה, והוא זהר בסלואו מושן באורות של בקלייט של הלבן המסנוור הזה, כמו באולפן ירוק רק שהוא היה לבן. וזה היה כמו סצינה מסרט כי בדיוק התקשרת והערת אותי. אולי זה הקארמה. 

אבל אני רציתי שתגיד שבכל אהבה יש קצת בעלות.

הֶחְזַקְתְּ אוֹתוֹ וּבִקַּשְׁתְּ

סְלִיחָה

כְּאִלּוּ כָּל הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ

לֹא עָמְדוּ וְעָצְרוּ מִשְׁתָּאִים

סָפְרוּ בְּיַחַד אִתָּךְ נְשִׁימוֹת אַחֲרוֹנוֹת

קִעַקְעוּ עַל הַדְּמָמָה

אֶת הַשְּׁאָגָה הַמִּתְגַּלְגֶּלֶת

פּוֹרֶמֶת חֲבָלִים 

מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה

זֹאת שֶׁקָּרְאָה לוֹ

לָצֵאת

מֻקְדָּם מִדַּי