הוא צמא לחום הלב אבל מסתובב קהה חושים וזחוח,
כמו חדות וחריפות המחשבה שלו - כך גם הלשון, חדה וחותכת כתער.
"היא לא מתאימה הוא חושב", והראש מנותק מהרגש הפנימי.
וההיא? אין צורך לדבר איתה אפילו, "כבר מהתכתבות אני מבין שהיא לא בשבילי".
האינטואיציה שלו עמוקה אך החשדנות והדריכות לאכזבות משתלטת עליה,
בשכלתנות הוא בונה את תבניותיו החכמות והמסודרות - היא שמאלה וההיא ימינה,
ואין שם אהבה או פתיחות.
ואז אני מזכירה לעצמי;
כ נ ו ת
היא תמיד אהבה
גם אם האגו מתעתע בה, בכנות העירומה הזו, ועושה ממנה מטעמים של תחרותיות ומלחמתיות...
הכנות והאמת טובים תמיד
נכון, יכולים להיות כואבים ומכאיבים,
אבל האמת היא אהבה
ולא נותר לנו אלא להמשיך להיות כנים ולחזור אל עצמנו ואל האהבה,
גם אם נופלים לפעמים לשיחות של מגננה וחידודי לשון,
כן, זה פשוט.
הלב האוהב הוא פשוט פשטני ופרימיטיבי
הוא לא מתחבר לקידוחי שכל,
אלא ל כ נ ו ת אוהבת מעמיקה ומאפשרת.
ככה הוא נפתח הלב, לאט לאט..
כשמשתחררים הזיופים והאחיזות בתבניות
ואוהבים כל עובר אורח שזימנו לחיינו - לשקף לנו מראה.