מעולם לא פגשתי איש מונוגמי.
יש בזה מעט כאב, הכרוך בידיעה המטרידה, שבעוד אנחנו, בנות המין האנושי, צמחנו ובגרנו, ראינו והבנו מה כדאי ומה לא [וזה אומר שלפעמים גם אנחנו, רחמנא ליצלן, פוליגמיות, אבל מתוך מחשבה ובחירה], האנשים הכרוכים במין הנ"ל, נשארו במצב ניאנדרטאלי פשוט לחלוטין.
אני שואלת את עצמי לפעמים מדוע הקדוש ברוך הוא אמר "מותר האדם מהבהמה", הלא נכון היה לכתוב "מותר האישה מן הבהם........"
ולמה אני נזכרת בזה?
כי הייתי בים.
חברים יקרים וחברות טובות, הייתם בים לאחרונה?
בחרתי חוף נידח ומלא צדפים, הגענו אליו, וגילינו שהקיבוץ הסמוך חורש את החוף, ומרסק את הצדפים, ושכל עדת ישראל גילתה את החוף הזה, והפכה אותו לחופה הנידח והפרטי.
על זה עוד התגברתי.
התגברתי גם על כדורי המטקות שעפו לי לפרצוף כל הזמן.
התגברתי מאוד גם על ריח המנגל המצחין .
[לא לימדו אתכם שצריך לנקות מנגל לפני שעושים שוב, ניאנדרטאלים שלי? לדעתי אחרי התקפת דיזינטריה אחת, אפילו האדם הקדמון עשה אחת ועוד אחת והחליט לנקות את המדורה משרידי הבשר של אמש].
לא הייתי מתלוננת, אבל מסיבות לא ברורות לחלוטין , מישהו למעלה החליט, שמנגל הוא תפקידו הבלתי מעורער של הזכר השולט.
לזכר השולט יש עוד כמה מעלות שמעלות בי את הזיכרון של הניאנדרטאל המצוי.
אחת מהן היא הזה נו...........אתם יודעים, הפרווה.
היו בים הרבה נשים [בעיני כמעט כל הנשים יפות, ואני לא לסבית, מה לעשות?], היו שמנות מאוד מאוד, שהלכו עם חצאית או עם מטפחת יפה שהסתירה את מה שהטבע נתן להן.
היו הרבה יותר רזות , חתיכיות אמיתיות, תאווה לעיניים של הניאנדרטאל המצוי, שהלך לצידן.
היו שזופות, לבנות, בלונדיות, שחורות שיער או שטניות.
כולם דאגו לאסתטיקה הפרטית שלהן.
לצידן הלך משיב המנגל ומוריד האש.
הכרס שלו לא מפריעה לי באורח אישי, אני לא יודעת איך הוא מצליח לנעול נעליים מגיל ארבעים ואחת, אבל לבריאותו.
[לי יש חולשה למעט כרס, יש בזה משהו רך וכריתי ונעים שגורם לי ליימיים].
אבל, ניאנ' יקירים, מה עם השיער מה?
לא, אני לא מדברת על קצת שער, זה גם עניין חשוב ומושך.
וגם שער על הגב לא גורם לי לזעוק זעקות שבר.
אבל בחייכם........................................................
היו שם לא מעט ניאנדרטאלים שלא הבנתי למה הגיעו לים בחולצות ארוכות.
לקח לי רגע להבין שהם לא לבשו אפילו גופייה לעורם, או לפרוותם.
הם התהלכו בגאון בין כל הנשים, שמורטות, תולשות, מגלחות, דוקרות, ומוציאות מאות אלפי שקלים כדי להיות חלקות, ולהם מותר.
היה שם מישהו שרציתי לכסות בשמיכה מרחמים, אשתו הנאה להפליא ישבה לידו והאכילה את גוזליהם המשותפים, והוא ניפנף.
כשחשף חזה בגאון, נזכרתי בסרט דקומנטארי שראיתי פעם, כשעוד היו גורילות הטבע.
הכדור של ילדי עף אליהם, וכשבני נכנס לטריטוריה שלו, בדחילו ורחימו, כדי לקבל את הכדור, הוא התרומם על שתיים, מכריעת הנפנוף שלו, ושאל/שאג: כן??????
היה איום מרומז בכן הזה, נשבעת לכם.
גוזלי הפרטי גימגם משהו על הכדור, וראש הלהקה הושיט לו אותו בתנועה אצילית, וחזר לאכול במבוק, סליחה, להכין בשר על האש.
לא היה חסר הרבה שיתופף על חזהו וינאק נאקות שלטון .
בקיצור, אין סיפא לעניין הזה, אבל גם לו היה, אין לי זמן לכתוב אותו, כי אני חייבת לרוץ לעשות שפםביתשחימפשעות.
לאטריות.
לפני 17 שנים. 8 ביולי 2007 בשעה 14:33