נורמה - טיבית?

[size=150%][color=white]קורה , שאשה בת גילי מחפשת שינוי בחייה.
זה בערך המשפט הכי בנאלי שאני מכירה, ואני מכירה אותו היטב:
המשפחה, ב"ה.
העבודה, ב"ה, מספקת וטובה.
את מוצאת את עצמך במלכוד "אשת הפרוורים" , נחמדה, מטופחת, עושה ספורט, נפגשת עם חברות, אולי גם מאהב אחד , שומעת את המוסיקה הטובה שאת אוהבת, רואה את הסרט החביב והמומלץ ע"י החברות, הולכת להצגה ההיא, שכולם דיברו בה, מטיילת בשבתות ובחגים, בקיצור: חייך מלאים בכל טוב.
ובכל זאת, איך לא תגמרי את החודש כמו לוסי ג'ורדאן?
לך עדיין לא מתחשק לעלות על גג ביתך ולבדוק אם אפשר להפגין ממנו צניחה חופשית.
יש לך רגעים של קסם, יש בך שמחה, ועדיין.
מה לעשות?
יש לי חברה שעזבה הכל ונסעה לחיות באוסטרליה לכמה שנים, חברתי חזרה לפני מספר חודשים מאושרת עד הגג, בעלה קיבל אותה בחזרה בזרועות פתוחות.
היא עבדה שם, ורכבה שם על אופנועים גדולים, ונהנתה מכל רגע.
כשאמרתי לה שהיא יצאה לחופש הגדול, ושזה לא יפתור בעיני את בעיית העניין בחייה, היא פטרה אותי במשיכת כתף.
אתמול חזרה אלי בדחילו ורחימו, נורמה, חסר לי משהו.
מה שחסר לך, חמדתי, הוא עניין.
עשית את כל מה שרצית כבר.
הגשמת כל חלום ורדרד שמוחך ייצר, ועכשיו את מוכרחה לשנות דפוסי חשיבה, כדי להגיע למקום חדש.
שום אוסטרליה לא תעזור לך.
אפילו אם תרחיקי עד אנטארקטיקה לא תמצאי את מה שאת מחפשת, אלא אם כן תביני שמה שרצית תמיד, היה לחקור שם פינגווינים, או אצות שחיות בקרח.
אבל, נורמה....... אני כבר מצאתי בתוכי את כל מה שרציתי וחקרתי את זה.
אני מציעה: אז אולי תמצאי בתוכך משהו שיכול לעזור לסביבה? מתי תרמת משהו ממך לאנשים שצריכים את זה?
חברתי: נורמוש'קה, אם אצא לכביש אתרום.
לא מותק שלי, את תרוויחי מזה כסף, ועם קצת מזל, רק זיבה.
חברתי: אז מה לעשות?
אולי תתנדבי לעזור לאנשים במצוקה?
חברתי: זה יותר מדי אין, לא מתאים לי להיות אינית.
מותק שלי, הכל כלכך פושע ועלוב בארץ הזאת, לא היית רוצה לראות עוד ילד מאושר הודות לך?
חברתי [שעומדת להיות לשעבר] : שאתן לילד כסף?
לא, אולי תלווי אותו במסע החיים הלא פשוטים?
היא המומה משהו.........
טוב, היא אומרת, אולי. אני אחשוב על זה.
אני חושבת, שבנתינה טהורה, שלא על מנת לקבל חזרה, מצוי אלוהים .
חברתי חושבת שזו שטות, שאין דבר כזה נתינה טהורה.
חברתי סבורה, שכל נתינה נובעת מצורך לקבל משהו.
אני גורסת, שאדם שנותן כך, מקבל המון נחת רוח, וזה מספיק.
חברתי מגנה אותי על שאני, נוסף לכל הצרות, מתעקשת לתת בסתר.
גם פה, בבלוג חסר זהות שמית, אני לא אספר מה אני עושה.
היא טוענת שהכבוד מגיע למי שעושה.
אני שונאת כבוד.
אני רוצה לראות ילד מחייך.
ואת זה אני רואה, ואני מאושרת.
חברתי, אשה מבריקה, אם תשאלו אותי, לפחות בתחום הכימיה, מרימה גבה, ואומרת לי: את מודל אמיתי של שפחה, ניסית פעם BDSM?
לא, שאני אנסה?
[אם תדע, כל היישוב יידע].
אבל אני מבינה אותה היטב.
אולי תמשיך להיות חברתי, השיחות שלי איתה, גם אם סוערות ומגיעות להרמת קול ולזריקת ספרים זו על זו, תמיד מעניינות.