אמא שלי
היא כבר אשה זקנה
קשה הזדקנות
וקשה לה הבדידות
ויותר מכל,
רבה בה ההזדקקות, לאהבה.
אמא שלי עכשיו, כמו ילדה קטנה
היא מחפשת אצלי אישורים
היא מתרפקת לקרבה
היא זקוקה לעידודים
כולה צורך מרוכז לאהבה.
אוי אמא, אמא יקרה
מה חשבת לך כשהייתי ילדה?
אותה ילדה קטנה ורכה,
היתה כל כך זקוקה לאהבה
לחיבוק, למילה טובה
לאישור של אמא, לקבלה.
עומדת בסלון הבית שהיה שלי,
הוא משובץ בזכרונות כואבים של ילדות
מחבקת את אמא, ברגע של עצבות
מוחה דמעה שלה, מלטפת לה את הגב
מרגיעה אותה, את לא לבד עכשיו.
מתבוננת בה במבט הכי אוהב שאני מוצאת בתוכי
אומרת לה, אמא יקרה, חבקי אותי
אני אוהבת אותך, אל תשכחי,
אמא שלי
זה לא זמן נקם
זה לא זמן לסגירת חשבון
זה לא הרגע להרגיש את הזכרון
של הילדה שכל כך השתוקקה
לחיבוק אוהב, לביטחון וקבלה.
סשן צורב, המטיח אותי לתחתית
הסשן דורש ממני שליטה עצמית
הכאב צורב, מתמשך ועמוק
כל שריר ושריר דרוך לזעוק
הלב כפות, מוצלף באכזריות על ידי הזכרונות
הנשמה עוטפת את אמא ובוכה מתוך הפציעות הישנות
ואמא חווה אפטר-קאר, מלאה אהבה וקבלה
כמו שתמיד רציתי והיא מעולם לא נתנה.
לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2007 בשעה 2:26