מאדים בשמי הלילה

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד מתחיל ללמד את ווליריה על משמעות כוחותיה הערפדיים, בזמן שהוא עצמו מתחיל לחשוש מהזדקנותו.


ווליריה התעוררה לאיטה ולא הבינה היכן נמצאת. הליטוף על ראשה היה כל כך רך. "אמא" מלמלה ושלחה את ידיה לחיבוק.
"ערב טוב" אמר קולו של רדבלוד והעיר אותה מהחלום. הליטוף המשיך. וולריה פתחה את עיניה והביטה. "זו את" מלמלה בהפתעה
האחות הנהנה בחיוך והפסיקה ללטף את ראשה. ווליריה שמה לב שראשה מונח בחיקה של האחות ותהתה אם עליה להתיישב או להשאר במצב זה.
"אין סיבה להתרגש" אמר רדבלוד "זו רק ביקורת שגרתית". וולריה חשבה שהוא נשמע מעט ... חושש.
"עכשיו תשבי בבקשה כדי שאוכל לבדוק אותך" אמרה האחות "ואתה," פנתה לרדבלוד ברוך "סגור את הוילון ואל תפריע לנו כמה דקות". שניהם צייתו.

"פתחי את פיך" אמרה האחות, ופנתה אל וליריה. היא הכניסה את ידה לפיה של ווליריה ומיששה מעט. ווליריה התבוננה בה בהפתעה.
"הניבים שלך מתפתחים היטב" אמרה "שמרי עליהם והם ישמשו אותך מאות שנים". וליריה חייכה. "עכשיו, כסי את עינייך עם זה" הורתה שוב האחות והניחה פיסת בד שחורה בידי של וליריה. וליריה שקלה את פיסת הבד בידה בהפתעה, ולאחר תהייה קצרה כרחה את פיסת הבד סביב עיניה.
היא שמעה צליל נקישה נע סביבה. היא שמה לב שהיא מפנה את אוזניה בלי לחשוב לכיוון הקול.
"יפה מאוד , שרירי האוזניים שלך פעילים" אמרה האחות. לפתע ווליריה הרגישה את ידיה של האחות אוחזות בזנבה וממששות אותו.
"טוב, נראה שאת מתפתחת היטב." ווליריה שמעה שהאחות הוציאה דבר מה מרשרש מכיסה וקולות שרבוט. כנראה רישומים כלשהם. אחר האחות התירה את הבד מעיניה.
"אני מקווה מטפלים בך טוב " אמרה האחות, בנימת שאלה.
ווליריה נבוכה. "כן" ענתה בלי לחשוב, לא בטוחה אם הייתה זו אכן שאלה או הצהרה.
"כן... מה?" שאלה האחות בקשיחות מפתיעה.
"כן גברתי" תיקנה עצמה וליריה
"אני רואה שהוא לא מספיק קשוח אותך, אני אדבר איתו בנושא. עד הפעם הבאה שניפגש אני מקווה שהנימוסים שלך ישתפרו".
"לא מספיק קשוח? לאיזה בור הכנסתי את עצמי" חשבה וליריה, אך כעת לא היה מה לעשות. האחות פתחה את הווילון, וקמה על רגליה.
וליריה ראתה שרדבלוד ישב שוב בכורסתו וקרא. "הישארי כאן" פקדה האחות, וסגרה את הווילון אחריה.

"אני רואה שהתרככת עם השנים" אמרה פרספוני לרדבלוד
" איני הקשוח שבמדריכים, אך אני שומר על סטנדרטים" ענה רדבלוד מבלי להסיר את מבטו מהספר.
"אני דורשת ממך, היה קשוח איתה" אמרה האחות. רדבלוד רק זקף גבה משועשעת. אף אחד לא אומר לו איך ללמד, אפילו לא אחת מהכובעים השחורים. מסדר אחיות ארור.
" יש לה אופי חייתי, צריך לרסן אותה, רק כי היא תוכל לשרוד בחברה של ימינו" המשיכה האחות בקשיחות גוברת.
"היא לא שונה מהאחרים שאימנתי, ואני לא רואה שום סיבה להקשיח את האימונים בשבילה" התקשח רדבלוד.
"האחריות בידיך, אבל אם היא תיתפס, אתה יודע מה יקרה למוניטין שלך." אמרה האחות בקול קפוא.
"אני אדאג למוניטין שלי, ואת תדאגי לבריאות הצעירים, כל אחד והתפקיד שלו." אמר רדבלוד, כובש את כעסו. ובעברו לנימה יותר קלילה, שאל; "איך ההתפתחות שלה בינתיים?"
"היא בריאה, וההתפתחות שלה תקינה, למרות שראיתי מספר פציעות על גופה. אתה עדיין משתמש בחיות פרא לאימונים? "
"בינתיים רק קרב קטנטן עם דוב, לא משהו מעבר ליכולותיה" השיב רדבלוד בחיוך.
"אנחנו נתראה עוד חודשיים לבדיקה הבאה, לילה טוב לך" אמרה האחות ויצאה מן החדר. רדבלוד לא התגבר על הפיתוי וחרץ בלשונו לדלת הנסגרת. ארורות הכובעים השחורים.

וולריה האזינה לקולות. היא יכלה לשער את המיקום של כל אחד מהנוכחים. וגם לנחש את הבעות הפנים של רדבלוד. היא הגיעה למסקנה שהוא מתגונן ו... חושש.
מדוע? שאלה את עצמה. היא הרהרה בכך בקצרה והגיעה למסקנה שזו פוליטיקה. המפקד הזכיר את העניין פעמים אחדות.
כעבור רגעים אחדים רדבלוד פתח את הוילון והושיט לווליריה מעטפה.
"יש לך תור למרפאה בשבוע הבא" הפטיר
"אבל... חשבתי שיש לי ביקורת רק עוד חודשיים, אדוני" ענתה ווליריה, לוקחת את המעטפה בהיסוס.
רדבלוד שילב את ידיו מאחורי גבו והחל להתהלך בחדר. הוא עצבני, חשבה ווליריה. היא החליקה על הרצפה והתיישבה ישיבת קרסול, הזכורה לה היטב מהטירונות. עכשיו אני הכי מנומסת שאפשר, חשבה ולירייה, אולי לא יציק לי.
כעבור שניות אחדות רדבלוד החל לדבר.
"פרספוני ... ככה קוראים לאחות, ואני שוחחנו זמן מה לפני שהתעוררת" התחיל "ו... היא בדקה אותך זמן מה לפני שהעירה אותך"
ווליריה רצתה לשתוק אבל סקרנותה גברה עליה. היא ניסחה את שאלתה באופן הכי מנומס שיכלה לחשוב עליו.
"איך, אדוני?"
"הו, היא סרקה את המוח שלך"
ווליריה מצמצה בהפתעה.
"היא... סרקה את המוח שלי...?" חזרה על דבריו. רדבלוד כחכח בגרונו באיום.
"סליחה אדוני" אמרה בקול קטן.
"מיומנות של מסדר האחיות. כל ערפד מסוגל לזה, למרות שיש הבדלים בין השבטים. אלא שבנות המסדר העלו אותה לדרגת אומנות"
ווליריה פתחה את פיה לשאול עוד אבל רדבלוד כבר החל מדבר בקולו הקשוח הרגיל. "עכשיו שימי לב: יש לך תור לטיפול בשבוע הבא. את תלכי אליו, בלי להתחמק."
"כן אדוני" ענתה ווליריה. היא תהתה מדוע שתרצה להתחמק. רדבלוד המשיך ללכת בחדר עוד כחצי דקה ולבסוף עצר ונעמד מולה, מביט בה. ווליריה השפילה את מבטה.
"ובכן" פתח רדבלוד כעבור זמן מה "היום נעשה משהו" והוא גיחך ברשעות "משהו מאוד נחמד"
ווליריה החליטה לשתוק. אבל רדבלוד לא חשב כך.
"מה, את לא הולכת להתחצף ולשאול אותי?" שאל בקינטור
ווליריה התבלבלה. לבסוף פלטה בקול קטן "לא, אדוני"
"אני רוצה שתשאלי" אמר לה, מקנטר אותה שנית.
שום דבר טוב לא יצא מזה, חשבה ווליריה. הוא זומם משהו נורא ואיום, זה בטוח. היא חשבה וחשבה ולבסוף החליטה לנקוט בשיטות הטירונות. זה יחשב למטופש, אבל לא חצוף.
היא הזדקפה בישיבת הקרסול כמה שיכלה, הרכינה את ראשה הכריזה, יותר מתוך הרגל מאשר צורך "מבקשת אישור לשאול שאלה, המפ... אדוני"
"בחיי שיש לך הרגלים רעים" אמר רדבלוד , אבל הוא לא נשמע כועס. "אני מאשר"
"מה תרצה שנעשה היום אדוני?" שאלה בקול הכי מנומס שיכלה.
"הו" אמר בגיחוך "אנחנו נצא לקניות!"
לסתה של ווליריה צנחה.
"את תלמדי להשפיע על בני אדם לא רק מינית" אמר רדבלוד למרבה פליאתה "וכדי ללמוד זאת, הכי טוב זה להתמקח".

הם התלבשו לקראת היציאה לקניות, רדבלוד הגיש לוליריה שמלה ארוכה שחורה וצמודה. היא לבשה אותה בעוד הוא לובש חליפה. "קצת לא מתאימה לתקופה- אבל הוא יודע מה הוא עושה" חשבה וליריה.
הם יצאו מהמלון, והלכו בצורה אנושית לחלוטין לחנות הבגדים הקרובה. ווליריה הביטה סביב. לא היה שום דבר מיוחד בחנות, פרט להיותה ריקה.
"שלום וערב טוב, איך אוכל לעזור לכם?" שאלה המוכרת השמנמנה.
"אנחנו מחפשות שמלה לגיברת" נענה רדבלוד במבטא כבד ולא מוכר. השגיאות נשמעו טבעיות לחלוטין.
"הו כמובן, כמובן, אם תואילו לבוא אחרי" אמרה והנחתה אותם לאגף ובו ראתה ווליריה שמלות רבות תלויות על הקולבים.
וליריה הביטה בשמלות בלי זיקה מיוחדת.
"תבחרי אחת" אמר רדבלוד
ווליריה התבוננה בלי עניין. כעבור זמן מה ניתקלה בשמלה שתפסה את עיניה בצבעה המיוחד. שמלה כחולה מבריקה, בעלת חלק תחתון רחב, צווארן גבוהה, וללא שרוולים. היא הצביעה עליה. רדבלוד לקח בידו את הקולב והגיש לה. "תמדדי" הורה לה. וליריה לקחה את השמלה לחדר ההלבשה, ומדדה אותה בלי ציפיה מיוחדת. היא הופתעה לגלות במראה שבתא המדידה שהשמלה בדיוק במידתה.
כאשר יצאה מחדר ההלבשה, רדבלוד סימן לה באצבעו להסתובב. היא הסתובבה.
"נוחה לך?" שאל רדבלוד, "כן א..." עצרה כשראתה את עיניו מצביעות על המוכרת. "כן" אמרה לבסוף. "מצויין אנחנו ניקח שמלה כחול" אמר רדבלוד למוכרת.
"זה יהיה 80 דולר" השיבה האחרונה.
"הו זה יקר מידי" נאנח רדבלוד.
וליריה הביטה בו בתדהמה. מהחיטוט שעשתה בניירותיו ידעה ש80 דולר הם סכום אפסי בשבילו.ואז הבינה שזהו עוד שיעור.
רדבלוד נעץ את מבטו במוכרת. וליריה חשה שינוי קל באוויר - כאילו הכל נהיה נקי לרגע.
"בשבילכם אני מוכנה להוריד את המחיר ל..." החלה המוכרת בקול מבולבל" 40 דו..." ואז עצרה והחלה שוב "10, לא ...5 דולרים" מלמלה המוכרת. וליריה הבינה שרדבלוד עשה משהו. היא תהתה מה יכול לגרום לבני אדם להתבלבל כל כך. לפתע נראה היה שהמוכרת התעשתה "בעצם במחשבה שנייה קחו אותה, תודה שבאתם, שיהיה לכם המשך ערב נעים"
"תודה רבה לך" אמר רדבלוד בקול אדיב.
וליריה הייתה מופתעת. היא לה הצליחה להבין כיצד מבלי לומר מילה הצליח רדבלוד להשיג שמלה בחינם. הדבר נראה יותר בלתי אפשרי, במידה מסויימת, מלהרוג דוב בידיים חשופות.
"תארזי לנו אותה בבקשה" אמר רדבלוד למוכרת. זו בלי בלבול פנתה לווליריה "כמובן, גברתי תואילי להחליף חזרה את השמלה"
המוכרת הנחתה את ווליריה לתא ההלבשה באדיבות נחושה, וחיכתה בסבלנות בזמן שוליריה נכנסה לתא ההלבשה והחליפה את השמלות. היא הושיטה למוכרת את השמלה החדשה, וזו לקחה אותה מיד וקיפלה אותה והכניסה אותה לשקית שנשאה את שם החנות. רדבלוד הודה למוכרת שוב. ושניהם יצאו מהחנות.
"האם גם אני יכולה לעשות זאת אדוני?" פלטה וליריה בהיסוס, בזמן שהלכו במורד הרחוב.
"עדיין לא" השיב רדבלוד "זו הייתה הדגמה בלבד למה שתוכלי לעשות יום אחד, אם תשתדלי ללמוד - לשם שינוי."
ווליריה התנצלה.
"עכשיו, אני אדגים לך מה שעשיתי. תשימי לב למה שאני עושה ולא לתחושות שלך. את תנסי לחזור על זה."
רדבלוד עצר ווליריה הסתובבה בפניה אליו. הוא חייך אליה ולפתע ווליריה חשה שהיא רוצה לרצות אותו, בכל מחיר. היא ניסתה להצליל את מוחה ולהבין מה הוא עושה, ורק קלטה מבט מסויים. איזה... איזה ריח. היא התרכזה. היה זה דחף קטן בתוכה, דחף קטן בתוך מוחה. היא הקשיבה. זה לא היה מילולי, אבל ללא ספק מה שגרם לרצון. היא הביטה ברדבלוד וניסתה להבין מה הוא עושה. היא הרגישה שהיא חייבת להצליח. היא הלכה לאיבוד בחיוכו.
ואז, התחושה הפסיקה. ווליריה חשה כאילו אוזניה צלצלו. היה ניסתה להבין מה קרה.
"האם הבנת?" שאל אותה רדבלוד
ווליריה הרכינה את ראשה. "לא אדוני"
"אני אנסה שוב. התרכזי. נסי להלחם בתחושה הזו. נסי לראות מה אני עושה. את רק הושפעת עכשיו."
"כן אדוני" אמרה ווליריה. רדבלוד חייך שוב. והכול חזר על עצמו, שוב. כאשר התחושה פסקה שמה לב שהיא שכחה לחלוטין קודם מה שרדבלוד הורה לה. היא ציינה זאת בפניו.
רדבלוד נראה מהורהר.
כמה מוזר, חשב, היא כמעט ולא עמידה למה שאני עושה. כל כך... קלה להשפעה. למעשה, היא הייתה יותר קלה להשפעה מהמוכרת בחנות. אולי כדאי שימתן את השפעתו, כדי שתוכל להרגיש זאת.
"אנחנו ננסה שוב" אמר, מגייס את כל סבלנותו.
רדבלוד חייך אליה והחל להשפיע על מוחה בעדינות רבה יותר. קצת זרמים חשמליים, קצת פרמונים וקצת מכוחו הערפדי, שלא ידע להסביר. איש לא ידע להסביר. מבטה של ווליריה שוב התערפל. רדבלוד חיכה. הוא שם לב שהיא רועדת. הוא חש שהיא מנסה להבין, להלחם. קדימה, עודד אותה במחשבתו, עשי זאת לעזאזל. הוכיחי שאת אחת מאיתנו. הוא שם לב שהייתה מודעת עוד קודם כאשר ניסה עליה את ההשפעה שלו, אבל רק לזמן קצר, ומייד שכחה הכל. נראה שעכשיו היא מצליחה יותר.
לבסוף ווליריה מצמצה והביטה בו בתמיהה. הוא עדיין השפיע עליה, כמובן. היא הייתה ערפדית מאוד צעירה. אבל... היא ראתה זאת. היא שמה לב. למרות שלא יכלה להילחם בזה, הבינה את זה. הוא הפסיק.
"יפה מאוד" אמר
"אבל אדוני" אמרה בהיסוס "אני... לא הצלחתי"
חצופה קטנה.
"הצלחת." אמר רדבלוד. "אם אני אומר שהצלחת, אז הצלחת"
ווליריה הרכינה את ראשה והתנצלה.
"עכשיו נסי את. זה לא תהליך מודע לחלוטין, אבל תוכלי לחזור על זה" קבע רדבלוד. הוא עשה זאת מספיק פעמים עם תלמידיו כדי לדעת שתצליח.
ווליריה הרימה אליו את מבטה במבוכה. היא חייכה בהיסוס. הו, לעזאזל, קילל רדבלוד במחשבתו. היא גרמה לו להרגיש... כאילו הוא רוצה שתחבב אותו. זה היה מוזר. ההשפעה שלה הייתה מאוד קטנה, אבל מאוד צולפת. לא רכה והדרגתית. מעניין. יום אחד היא תצליח לא פחות טוב ממנו, אבל כרגע כנראה תוכל להתמקח מספיק בשביל להוריד רבע מחיר. לא רע.
"יפה מאוד" אמר רדבלוד כאשר הפסיקה לחייך. "נסי לא להשתמש בזה על ערפדים."
"עכשיו, מה עוד כדאי להסיק ממה שעשינו היום?" שאל אותה
ווליריה חייכה בתשובה שוב. רדבלוד גיחך. ההשפעה הייתה יותר קטנה עכשיו, אבל מן הסתם הדבר מעייף הפעמים הראשונות.
"לא התכוונתי לזה" אמר לפני שהפסיקה. ווליריה עצרה וחשבה.

"לא להשיג דברים בחינם במקום עם מצלמות אבטחה" אמר "או כאשר את מוקפת בהמון אנושי. זה יכול להגמר בצורה... בעייתית." ווליריה הנהנה. כל העניין של המצלמות והאלקטרוניקה מן הסתם היה יותר טבעי עבורה. "ועכשיו נמשיך. עדיין לא סיימנו עם מסע הקניות שלנו". ווליריה נאנחה. כנראה היא לא שייכת לאוהבות הקניות.
הוא הניח את ידו על כתפה והוביל אותה לחנות ברחוב צדדי. חנות חביבה עליו במיוחד.

"שלום" קידם את פניו המוכר בקול חלקלק, מתעלם מווליריה. "מה אדוני מחפש?"
רדבלוד העמיד פנים שהוא משועמם ובהה בתקרה. ווליריה נעצה עיניים בכל. לא כל יום נכנסים לחנות לפטישיסטים. המוכר זכר אותו, ככל הנראה, לאחר שרדבלוד קנה ממנו כמה פעמים בעבר. הוא עוד ישתמש בחלק ממה שקנה על ווליריה. בבוא הזמן.
"יש לנו תחפושת ארנב חדשה" ניסה המוכר, מתחיל את המשחק המוכר. רדבלוד הביט בו בבוז.
"אני מחפש משהו בשבילה." אמר בזעף מזוייף ודחף את ווליריה קלות בכתפה.
"הממ... יש לנו תחפושת חשפנית נהדרת בשבילה" אמר המוכר, מחכך את ידיו באופן מעט לא נעים.
"אני מחפש..."רדבלוד העמיד פנים כמהסס "משהו חמוד"
"יש לנו תחפושת של מעודדת" הציע המוכר
"יותר... ילדותי. אתה יודע, סרטים, מלמלה, פעמון מסביב לצאוור...." הו, ווליריה תכעס כל כך, שמח. פעמון, זה יהיה נפלא.
המוכר הציג מספר שמלות, מהסגנון שלרוב מכנים לוליטה .
"יותר קצר" אמר רדבלוד. ווליריה עדיין בהתה מסביב, מביטה בתמיהה בשוטים ובגדי העור. כאשר שלחה ידה לגעת בספר ("100 תנוחות מין מאלפות!!!") פלט המוכר "לא לגעת" יבשושי שהקפיץ אותה בחזרה למקומה.
לאחר מספר הידיינויות עם המוכר, הובאו מספר שמלות שהניחו את דעתו של רדבלוד. ווליריה הביטה בהן בעיניים פעורות. רדבלוד גיחך.
"קחי אותן ולכי למדוד" אמר לה
"לא מודדים פריטים אצלנו" אמר המוכר בחומרה.
"זה לא ויברטור. זה בגד." אמר רדבלוד בזעף, בתוספת המבט שהדגים קודם לוליריה. המוכר הנהן בהשלמה ווליריה הביטה סביב בחיפוש אחר תא מדידה. המוכר הפנה אותה אל דלת של מחסן.
כעבור דקות אחדות רדבלוד נכנס למחסן בעצמו. ווליריה הסתבכה מעט עם השמלה.
"היא גדולה עלייך" אמר "נסי את השניה"
ווליריה ניסתה למדוד מספר שמלות. אחת הייתה קטנה, השניה תפורה בצורה עלובה והשלישית הייתה אדומה. הצבע לא הלם את וולריה כלל, אפילו הוא היה יכול לראות זאת.
"מה עם השחורה?" שאל
"כבר מדדתי, אדוני" אמרה ווליריה
"תמדדי שוב" אמר
ווליריה נסתה ללבוש את השמלה בלי הצלחה.
"לא פתחת את הכפתורים" אמר. ווליריה הפסיקה את נסיונותיה והחלה לחפש את הכפתורים. לאחר חיטוט נמרץ הם נמצאו מתחת למלמלה שכיסתה את בית החזה.
ווליריה לבשה את השמלה בקלות.
רדבלוד שרק. בדיוק כך דמיין שצריכה להיראות חרפדית המחמד החדשה שלו. הוא ביקש ממנה להסתובב וקשר את הפעמון התואם סביב הצאוור. מעולה.
"מצויין" אמר "תחליפי בגדים, אנחנו ניקח את השמלה"
ווליריה הסמיקה בכעס. הוא שם לב לכעסה עוד קודם.
"תבטאי את דעתך בבית" אמר רדבלוד. ווליריה הורידה את השמלה והושיטה לו אותה בזעף.
"את הפעמון תשאירי עלייך" אמר רדבלוד.
"עכשיו, תגידי תודה"
"תודה, אדוני" הפטירה ווליריה ורדבלוד יצא מהמחסן. כעבור דקה יצאה גם ווליריה.
"את משלמת" אמר לה רדבלוד והושיט לה ארנק, בקריצה. ווליריה החווירה, אבל לקחה את הארנק בצייתנות וניגשה למוכר, שעסק באריזת השמלה. היא לא יכלה לפספס את חיוכו הארסי כאשר ראה את הפעמון סביב צווארה. פעמון ארור! הוא צלצל בכל תנועה שלה!
"מאה עשרים דולר" אמר המוכר בלי גינונים. ווליריה בלעה רוק לפני שחייכה אליו.
"זה יקר" אמרה ווליריה, ממשיכה לחייך.
"אבל איכותי" אמר המוכר בגאווה. ווליריה הרחיבה את חיוכה בהיסוס.
"אתה בטוח?" שאלה ווליריה
"אני מכין אותן" אמר המוכר. ווליריה ניסתה לשנות מעט את חיוכה.
"מאה דולר, רק בשבילך" אמר המוכר, ובלחש הוסיף "ורק בגלל שהוא" כאן הצביע על רדבלוד "הלקוח הכי פוץ שלי. תמצאי לך בחור אחר"
ווליריה חייכה בתודה ושילמה. רק עתה חשה כמה ההשתדלות סחטה אותה. היא לקחה את השקית והודתה למוכר. רדבלוד אחז במרפקה והוביל אותה מחוץ לחנות.
***
" לא רע " ציין רדבלוד
"לא רע בשביל פעם ראשונה, אבל את מסוגלת ליותר" הפטיר שוב כעבור כמה שניות שתיקה.
"תודה אדוני" הודתה וליריה, לבסוף.
"אנחנו הולכים למסיבת קוקטייל בהמשך השבוע" אמר רדבלוד "בעיקר בני אדם, אבל יהיו גם משלנו" הוא חייך. "הם יזהו אותך במקום, וינסו ללעוג לך. מן הסתם ללא שום כוונה זדונית, רק בגלל שאת צעירה. אני אומר לך זאת בכדי שתוכלי לדעת מי הם ולא תופתעי כאשר ינסו לעבוד עלייך. לא לעגו לשוליה שלי כבר יותר ממאתים שנה, אני לא רואה סיבה שיתחילו עכשיו."
"כן אדוני" פלטה ווליריה באופן לא מחייב והמשיכה"אבל איך הם יזהו אותי?"
" זה השיעור הבא שלך..." הנהן רדבלוד.
הם פנו ברחוב צדדי ונכנסו למועדון רועש.
"אני מזהה פה ארבעה משלנו, אחד שאני מכיר ושלושה חדשים לאזור, אני רוצה שתצביעי לי עליהם" הורה לה.
"איך אדוני?"
"תרגישי אותי, ותרגישי אותם" . לחש רדבלוד באוזנה.
וליריה הביטה בבחורה שרקדה לידה. מה ההבדל בין ערפדים לבני אדם? היא שמעה את הטיפוף של הקצב, בום , בום , בום, בום, כמובן הלב, הלב של בני אדם פועם. היא שמעה אותו. וערפדים ... היא הקשיבה לליבו של רדבלוד שפעם בקצב מוזר, איטי יותר. והריח... היא המשיכה להתבונן. הייתה איזו חינניות בתנועות. כאשר נזכרה בחבריה לטירונות ותנועתם המסורבלת ראתה שזו שונה מתנועת בני אדם. חסכונית יותר. המוזיקה זרמה דרך בני אדם וערפדים, עברה דרכם עם זרימת הדם והשתנתה, אך אצל כל אחד למשהו אחר...
ווליריה הרגישה את כל האנשים במועדון. לבסוף הצליחה לאתר שלושה ערפדים וערפדית אחת.
"אדוני" אמרה וליריה
"את מוכנה?"
"כן אדוני" והיא הצביעה על הארבעה.
"לא רע בכלל, אני חושב שאת מוכנה למסיבה" אמר והסתובב ויצא מהמועדון. ווליריה מיהרה אחריו. היא הייתה רעבה.