מאדים בשמי הלילה

1. החודש אני עמוס נורא. אבל מאדים בשמי הלילה מתקדם...אז אני מניח שאחרי שהעומס ישכך, אסיים פרק ואפרסם. יהיה לוהט! ;-)

2. אני חושב שגדלתי מבחינת הפוליאמוריה (ואולי זה גם הכדורים...). בן הזוג שלי מבקר אנשים שניתקתי איתם קשר, ויש הרבה כאב ביני לבינם. אבל המציאות היא שאני פשוט כל כך שמח מזה שבן הזוג שלי נהנה שם... בזמנו, כאשר ניתקתי קשר, ביקשתי שלא יעשה איתם דברים מיניים. היום כתבתי לו - שהעיקר שהוא שמח. כי אני בעיקר רוצה כרגע שיהיה לו טוב, ולמערכת היחסים שלו מולם אין קשר להר הכאב שיש לי מולם. באיזה מובן, זה אפילו עוזר לי להתמודד - כי אני יודע שהם משמחים את בן הזוג שלי, וזה טוב. אני שמח כאשר הוא שמח, ומודה למי שמשמחים אותו.

לפני מספר ימים פרסמתי פה פוסט זועם, כועס כל כך, שנמחק למחרת בבוקר. אולי לא עוקבים אחריי הבלוג הזה, אבל התחרטתי על דבריי. הרבה מהם היו נכונים, אבל חלק היו לא טובים. הרבה דברים קורים אצלי בראש, כידוע, אבל לא בהכרח קשורים למציאות. 

אני עובר תהליך. מטפל בעצמי. לאחרונה הסתיים תהליך של החלפה מלאה של חוג חברים. חיי עומדים בפני שינויים.

בליל חמידי-שישי חלמתי חלומות על תקשורת כנה. על זה שמודים בפניי בשקר.

בבוקר יום שישי סלחתי. וחשבתי, לפי תאריכי החלום, אולי במאי נעשה סולחה. אולי אפילו פברואר. למען בן הזוג שלי.

הסולחה לא תהיה מקום של כנות והשלמה, אלא רק תהיה עבור היכולת לשהות באותו החדר.

כי אהבה זה לא הכל.

אני אוהב שניים מסויימים. ואני יודע שזה רעיון גרוע. ולא משנה כמה אוהב, כל מערכת יחסים שהיא איתם, כל חברות שלי איתם, תהיה מתכון לאסון.

כי אהבה זה לא הכל. 

כי לא משנה כמה רצון טוב, וכנות ואמפתיה יושקעו, לפעמים יש אנשים שהמיטב שעדיף שישאפו אליו זה להיות באותו חדר בלי להפריע אלו לאלו.

וזה בסדר.

כי עוד תובנה אליה הגעתי, בעקבות הפוסט הזועם בו נתתי לרגשות ולכעס שלי לשטוף החוצה בלי סינון הוא שאני מסרב להמשיך להיות קורבן.

לא אהיה עוד קורבן. אני כבר התחלתי בלקחת אחריות על חיי. קורבן אני לא אהיה. לא אתן שישתמשו בי. ואם ישתמשו בי, אנסה לדעת, אנסה לברוח. אנסה להתנגד. או לזעוק. ואם לא אצלח, אז לפחות אשתדל לדעת שזה מה שקורה.

לא אתן לפחד לשלוט בי. ארחיק את עצמי ממצבים ואנשים שהורסים לי את היום. אתמודד מול הפחדים שלי באומץ, ואם יש צורך גם אומר - האתגר הזה גדול עליי. לא בכל מחיר. לא עכשיו. אני צריך עזרה.

אני לא חזק כמו אנשים שסביבי. חיי ומורשתי הביאו לי תיבה שונה של יכולות וכישורים. אולי רק יכולות בעצם - כישורים אין לי.

אני אשתדל ואעשה כמיטב יכולתי, ואקנא בכל מי שיודעים לעבור כנורמליים.

עבורי זה פשוט מאמץ גדול מידי, ששורף ומטמטם את המח שלי ושוחק אותי לאבק.

לאחר כמה שעות, באותו יום שישי, תהיתי למה בכלל רציתי סולחה. איזה רעיון גרוע. הריי לעולם לא ניתן יהיה לתקן.

וביום שבת חשבתי, שכל יצירת קשר איתם, תהיה כנראה מעבר על הכללים החברתיים המוכרים, ולא אוכל ליצור קשר, גם אם ארצה. ניתקתי קשר מהסיבה הנכונה - שלא לאיים על מערכות יחסים מונוגמיות. יצירת קשר מחדש תהיה חזרה על הטעות שלי - ואני לא עומד לחזור עליה. אם תרצה האלה, אולי ניפגש שוב ביום מן הימים, אבל כנראה שאסור יהיה לי ליזום אפילו נוכחות חסרת הפרעה באותו חדר.

כי אהבה זה לא הכל.

יש לי אהבה בחיי ויש לי יכולת לבחור באהבות. ויש אהבות שלמען עצמי (וגם למען אלו שאני אוהב), מוטב שלא יתממשו לעולם.

כי היום אני כבר יודע שיש גם כאלו אהבות, שלא משנה כמה הלב רוצה וכמה עזים הגעגועים - עליי לצעוק בקול רם וברור:

"לא!"

תקציר הפרקים הקודמים: רדבלוד ותלמידתו הלא יוצלחת וליריה מגיעים למסיבת הערפדים, אלא שדברים משתבשים בה באופן נורא ואיום, כאשר ערפד הטוען לזכות אבהות עליה מחליט לקטוע מזמוזים מהנים במיוחד בשבילה, ונראה שאפילו רדבלוד לא יכול להציל אותה מהדייסה הזו הפעם.

רדבלוד היה שבוי כל כך בתגרה, ששם לב כמעט באיחור למוט השחור, לשירק, שצץ בין ראשו לגולגולת של בוב גרינגו. הוא עצר, ונראה שאפילו גרינגו היסס מעט, ונרתע. רדבלוד לא זז. כדאי לא לזוז לשום כיוון כאשר שירק נמצא כל כך קרוב אליך.
"אני מבקש שתפסיקו" אמר לאיטו השיגו שהחזיק במוט. רדבלוד שם לב שהקצה העבה של המוט נמצא בין ראשיהם. השיגו הזה הוא כנראה עצבני במיוחד.
רדבלוד עזב את צאוורו של גרינגו בתנועה איטית, וזז לאחור. הוא הרים את מבטו אל השיגו, שרק הביט בכל העניין במבט מאובן. "רחם עלינו אבינו" מלמל דימיטרי ברוסית, על לשונו קופצת תפילה אנושית, וקרס על ישבנו. פרספוני נאנחה, והתרחקה מהמהומה גם היא, התיישבה על ברכיה והחלה לסדר את שיערה הצבוע באדום ושחור בחזרה לפקעת הנאה בה היה קודם.
זה לא רעיון טוב לעמוד כאשר שיגו מכוון עליך נשק.
רדבלוד שם לב שגרינגו עדיין אוחז בצאוורה של וליריה, ששכבה ולא זזה. נראה שהשיגו הבחין בזה גם כן, או ליתר דיוק, התייחס לזה שכולם הביטו בידו של גרינגו החלאה, והזיז מעט את הנשק לכיוונו.
"אמרתי שתפסיקו. זה אומר שכולכם צריכים לנתק מגע"
"לא" אמר גרינגו בשקט "זו הבת שלי, ויש לי זכות עליה"
השיגו לא התרשם, והותיר את המקל במקומו. שיגו נוספת צצה מאחורי גרינגו. "תנתק מגע" אמרה, בקול גבוה באופן מפתיע, מכוונת את הקצה הדק אל זרועו.
אבל נראה שלערפדי האילורנהם היו אשכי פלדה כברירת מחדל, או שגרינגו היה יותר עקשן מהרגיל, כי הוא חזר על ה"לא" שלו פעם נוספת, והוסיף "לא אני התחלתי את המהומה."
"זה לא משנה מי התחיל, ומה קרה. כל המעורבים נדרשים לנתק מגע" אמרה הערפדית, היא קרבה את המוט אל זרועו של הטינופת במידה הייתה גורמת לכל ערפד אחר להרטיב את המכנסיים.
"אין לשיגו סמכות על האילורנהם" חזר בוב גרינגו על הפזמון הנושן. רדבלוד כמעט וגלגל את עיניו. האדיוט מתכוון לשחק במשחק הזכויות עם שיגו? מרגלים אמורים להיות חכמים, ורדבלוד היה די בטוח שהתנהגות כזו, גם אם נכונה לפי משחק הזכויות, קרוב לוודאי מביישת את השבט שלו ברגעים אלו. הוא הביט בתמיהה בפניו של גרינגו, ומשהו בעינייו צד את תשומת ליבו. נראה שההתנגדות של גרינגו לא נבעה מאשכי פלדה או טמטום. גרינגו בעצמו שקשק מרוב פחד. מה לעזאזל?!
"אין סיבה להוריד לו את הזרוע" אמרה טניה, שצצה לפתע לצד השיגו ששוב קרבה את השירק בצורה מסוכנת לזרועו של גרינגו. השיגו הביטה בה במבט מאובן. טניה העבירה על כל הנוכחים מבט קצר ונוגה. רדבלוד שם לב לפתע שבין הנוכחים צצו כמה ראשי שבטים שהביטו בכל המצב בסקרנות. ערבה וינצ'סטר עמדה בקרבת מקום, שוב עם שתי הצלליות מאחוריה, פניה מאובנות במתח.
"שלום" אמרה אל הטינופת. "מזמן לא התראנו"
בוב גרינגו רק הביט בה בבוז.
"שחרר את וליריה" אמרה לו לאחר שלא זכתה לתשובה.

"לא" הייתה התשובה השקטה "אני האב שלה, ויש לי זכות עליה."
טניה לא התרגשה ממשחקי זכויות. כראש שבט, גם אם אחד זעיר ביותר, היא נשמה את המשחק בכל שעות העירות שלה "ומה מנע ממך לממש את זכותך, המפוקפקת אגב,  על וליריה במשך כל הזמן שעבר עד כה, מאז לידתה לצל?"
"זה לא עניינך" ענה האחרון, בלי לקלל, למרות שהיה ברור שהוא רצה מאוד להוסיף אחד מהביטויים הדוחים שלו.
"למרות שלכאורה יש לך זכות על וליריה, זכות כזו במקרה שלך אינה דבר שמקבלים כברירת מחדל, אלא דבר שיש להרוויח, וכזכור לך" עצרה, ועקמה את שפתיה "לא הרווחת אותה, במיוחד לאור ההפרות הרבות שעשית במהלך יצירתה של וליריה"
"את מזבלת" ניסה בוב גרינגו לקטוע אותה, אך בלי הצלחה
"אחת מהן, " המשיכה טניה "חוסר הודעה לאף ראשות או סמכות בקרב הערפדים על יצירה של ערפד חדש, המהווה עבירה חמורה מאוד, אפילו בימנו"
נשמעו מספר מלמולים מהקהל.

"זה לגמריי לא עניינך" אמר בוב גרינגו, אך לפתע קולו נשמע חלש יותר

"להזכירך" אמרה במלכותיות " אני ראש שבט הפילרנהם. ומה שנעשה לבני שבטי הוא לא רק ענייני, הוא גם התפקיד הרשמי שלי ומה שאני עושה משקיעת השמש ועד זריחתה מידי לילה"
קולו נהיה כה ארסי עד שרדבלוד כמעט הופתע שדבר לא זל מפיו "את מתכוונת לערוך כאן משפט שדה, טניה, ראש השבט המיקרוסקופי של כל ה...איך אמרת? פילרנהם? לא שמעתי עליכם אף פעם, סליחה"
רדבלוד היה מופתע מהשינוי במה שהוא חשב קודם כניצחון לטניה, ולמרות שהשיגו לא הזיזו את כלי נשקם.
"אני לחלוטין מתכוונת לערוך כאן משפט שדה" אמרה טניה בחיוך "למעשה, יש כאן מספיק ראשי שבט בשביל אחד כזה, ואפילו כמה נציגי ארגונים. האם מי מהם מתנגד לעריכה של משפט שדה בנוגע לאירוע שקרה עכשיו?"
רדבלוד הביט סביב, שום יד לא הורמה. אחד הערפדים שעמד בצד, לבושו השחור בולט גם על רקע האפלולית של המסיבה אמר "אנא המשיכי ראש השבט טניה, החלטתך על משפט שדה היא נכון לעכשיו היחידה האפשרית, בהתחשב במורכבות המצב ה...מגוחך הזה. כראש השבט הבכיר כאן נכון לעכשיו, אני מאשר לך להמשיך בדיון." רדבלוד ראה כיצד דם אוזל מפניו של גרינגו. טניה חייכה וביקשה מהשיגו להרחיק את נשקם. הם צייתו.

"אתם יכולים לקום על רגליכם" אמרה "ואתה גרינגו, תעזוב את וליריה בינתיים". החלאה ציית, ורדבלוד ניגש אל וליריה במהירות. היא אכן הייתה מחוסרת הכרה. נראה שגרינגו הגזים במיוחד עם המכות שלו.
"פרספוני" אמר לאחות, שנגשה מיד. היא הדקה את שפתיה. "אל תדאג, אני אטפל בה, תוך עשרים דקות היא תחזור לעצמה" אמרה. היא ערסלה את וליריה בזרועותיה ולקחה אותה אל אחד הכוכים שבאזור המזמוזים, וסגרה את הוילון מאחוריה. רדבלוד הזדקף והביט אל טניה.
"למזלם הרב של כל הנוכחים" אמרה ראש השבט והניפה לאחור את שערה הזהוב "שמענו כבר את כל הטענות קודם במריבה של הנוכחים, ככה שאין סיבה מיוחדת לחזור עליהן, ולהרוס לכולנו מסיבה בפטפוטים משפטיים"
בוב גרינגו רטן, אך ראש השבט הבכיר המיסתורי הנהן באישור.
"האם יש למישהו להוסיף דברים על הדברים שנאמרו קודם על ידי הנוכחים בנוגע למצב?" שאלה טניה בקול צלול.
נשמעו מספר מלמולים. לבסוף אברהם הרים את ידו בהיסוס.

"שמי ירח" אמר, ורדבלוד חייך לשמע השם. הוא בחר היטב. אכן, מתאים. "אני לא בטוח אם הדברים שאומר רלוונטיים, אבל רציתי לציין שהערפד שכאן" הוא החווה בידו אל בוב גרינגו "אמר דברים שנחשבים לפוגעניים ולא מקובלים ביותר על וכלפי מספר נוכחים כאן שניסו להתערב ולעזור לוליריה, כולל מארגנת המסיבה והמעסיקה שלי". הצלליות הנהנו ולחשו כמה דברים באוזניה של ערבה, שרק זקפה גבה. "כך?" שאלה בשקט, "מסיבה שאתה הוזמנת אליה? כשיסתיים כאן המשפט הזה, ראה את עצמך מסולק מכל אירוע שאארגן לעשרים השנים הקרובות."
"תודה לך הערפד ירח, דבריך ילקחו בחשבון" אמרה טניה. ירח קד, וזז לאחור.

הבא שהרים את ידו היה איוון. רדבלוד מצמץ.

"הערפד בוב גרינגו תקף פיזית מועסק שלי – את דימיטרי, שאמנם שפט את המצב לא נכון, אך לא נקט כלפיו כל אלימות כאשר ניסה להגן על הערפדית החניכה וליריה, שהביעה סימני מצוקה מאוד ברורים."
רדבלוד היה מופתע מהתערבותו של איוון, וניסה לצוד את מבטו, אך איוון רק הביט בדימיטרי וגרינגו לסירוגין.
"מה היו סימני המצוקה שהיא הביעה?" שאלה טניה
"ממה שאני ראיתי, אחרי שהוא תקף פיזית ומילולית ערפדית-כבולה שקיימה תקשורת מקובלת לחלוטין למקום עם הערפדית החניכה שכאן" אמר והצביע על הערפדית שהתייפחה קודם ואז על וליריה (טניה זקפה גבה) "היא התחילה לצרוח ולבכות מסיבה שאינה ידועה לי. ואז היא רצה, ונתקלה בדימיטרי שכאן, וביקשה שיעזור לה, כנראה כי הם כבר מכירים." הוא משך בכתפיו, ונסוג לאחור.
טניה הנהנה והודתה לו על דבריו. לאחר שתיקה קצרה בה אף ערפד לא הרים את ידו, ניגש אל טניה למרבה ההפתעה, חרפד, וקד עמוקות. רדבלוד העביר מבט קצר על החרפד. שלושה בחדר אחד, קרוב לוודאי הריכוז הגבוה ביותר שלהם בעשור האחרון. הוא לא ראה דבר יחודי בו בצורה יוצאת דופן, אך משהו בעיניו נצץ בצורה מעניינת. רדבלוד החליט לברר עליו מאוחר יותר.

"אתה רוצה לומר דבר מה?" שאלה טניה.

"לא, סלחי לי, הגבירה ראש השבט. התבקשתי להעביר לך הודעה שמהאדון שלי". רדבלוד תהה כיצד לא ראה את החרפד הזה קודם במסיבה, ביחוד בהתחשב בכמה הזן הזה בולט בנוכחותו. מתנועותיו והמושגים שהשתמש בהם, כנראה היה בערך בגילו של יורי. החרפד הושיט לטניה פיסת נייר, ולאחר שראש השבט סימנה לו בידה, נסוג. היא פתחה את פיסת הנייר, וקימטה אותה לאחר רגע. ואז זקפה את ראשה והחלה לנאום בקול צלול :"ובכן, ממה שאנו רואים כאן, גם אם חלק מהפעולות של בוב גרינגו לא היו בלתי חוקיות, הרי שבכולן הייתה סתירה למהות היחס המקובל והרצוי כלפי ערפדים תינוקות, סתירה לקוד ההתנהגות החברתית המקובל בקרב ערפדים, וגם סתירה חמורה לקוד האתי המחייב לא לפגוע בערפדים חניכים כאשר אין הדבר חינוכי, ביחוד בלי אישור של ה ערפדים האחראים להם. למרות שלכאורה לערפד גרינגו הייתה זכות על וליריה, הרי שהתרעותיהם של המורה שלה והאחות המטפלת שלה היו צריכים למשוך את תשומת ליבו, והיה עליו לקחת בחשבון את העובדה שיש לשניהם ידע רב שעליו לכבדו במידה וברצונו לפרוש את חסותו על וליריה. כמו כן, בהתחשב בכך שזכותו לאבהות עליה שנויה במחלוקת, ובכך שלא הגיש כל בקשה לנושא או התרעה לשלטונות, ובעצם יחסו הלא הבלתי אחראי כלפי מי שאינה תחת חסותו הלכה למעשה, עד גרימת אובדן הכרה המחייב טיפול, בוב גרינגו מהווה דוגמא למי שלא ראוי להיות הורה לערפד כלשהו"

"הדברים שלך לא מתבססים על כלום ולא מחזיקים מים, ראש שבט" אמר בוב גרינגו

"הדברים של ראש השבט טניה כולם נכונים, ומתוקף ידע פנימי שיש לי על המצב, היא לא יכלה להיות צודקת יותר" אמר ראש השבט בשחור.
טניה הדקה את שפתיה בחיוך, והמשיכה:"בוב גרינגו, כראש שבט הפילרנהם ואחראית ואם חוקתית לכל החרפדים באשר הם, אני מבטלת את זכות האבהות שלך על וליריה, ומורה לך לעזוב את המקום באופן מיידי, אלא אם הדבר נמצא בסתירה לאחראית עליו"
"הדבר לא בסתירה" אמרה ערבה "בקשתך ממנו לעזוב מתואמת עם בקשתי"

"האם הדבר מתקבל על ידי הנוכחים? אם ישנה התנגדות על ידי מי מאלו שאינם מעורבים במקרה באופן אישי, אנא הרימו את ידכם."

בוב גרינגו הביט מסביב. אף לא יד אחת התרוממה. רדבלוד ראה את עיניו מתרחבות בחרדה קלה.
"השיפוט שלך והגזרה שלך מתקבלים, ראש שבט הפילרנהם" אמר ראש השבט האחראי "אני מאשר את דברייך, ועליהם לצאת לפועל. באחריותך לידע את כל הנוגעים בדבר לגבי ההחלטות שנעשו"

"תודה לך, סגן שני לראש המועצה" אמרה טניה וקדה. רדבלוד התגבר על הצורך לשרוק בהשתאות, ומבלי להקדיש תשומת לב נוספת לאיש מהנוכחים נחפז אל הכוך אליו פרספוני לקחה את וליריה. דייסה נאה דיה התבשלה כאן כרגע, ורדבלוד רצה יותר מכל לסגת מהמקום כרגע, ולא לתת לערפדים האחרים עוד חומר לשמועות, או להתפתות לתת לבוב גרינגו עוד מנה הגונה. הוא קילל בליבו את כל הנוכחים בקללות הנמרצות ביותר שהכיר, אך העניין לא הקל על סערת רוחו. הנחמה היחידה שמצא הייתה בכך שכאשר נכנס אל הכוך, פרספוני בשרה לו שוליריה בסדר. ולצערו, כנראה תתעורר בקרוב, ולא תוכל לחסוך ממנו את הצורך לקחת אותה בחזרה אל הבית ולטפל בה, וכך להתחמק מהמסיבה לשארית הלילה.

***

וליריה פקחה את עיניה ומצמצה. הראש שלה כבר לא כאב, והמוזיקה שהתנגנה במסיבה הפסיקה כנראה, למרות שקולות ערפדים, וגם כמה גניחות מרוחקות עדיין המשיכו. התקרה והאור והריח היו אחרים. היא התיישבה באיטיות, ונגעה במצחה במקום אותו נהנה כל כך הערפד המפחיד ההוא להטיח ברצפה. המגע לא כאב.
"מרגישה יותר טוב, וליריה?" שאל קול נשי. וליריה הרימה את עיניה והלסת שלה נשמטה. מעליה, על כיסא שנראה קצת יותר מידי מקושט, ישבה ערפדית. מבטה של וליריה עלה אל אוזניה המשולשות, שנראו איכשהו, מקומטות מעט. היא חרפד, כמוני, חשבה בהלם. ואז חייכה, והחלה לגמגם סדרה של הברות, ולבסוף הצליחה לפלוט "גבירתי" באופן מביך למדי ולאחר מכן "כן, גברת". החרפדית חייכה חיוך קטן.
"וליריה" נשמע קולו החמור של רדבלוד "את נמצאת בנוכחות ראש השבט שלך. כדאי לך להביע קצת יותר כבוד מזה"
וליריה כמעט קפצה, אך הספיקה לפלוט "כנאדוני" קצר ולאחר היסוס קל הצמידה את מצחה לרצפה, לצד נעליה של ראש השבט. רדבלוד כבר הספיק לומר לה כמה הוא לא מחבב את ישיבת הקרסול שלה, וזה נראה כמו תחליף סביר לכמות הכי גדולה של כבוד שיכלה לתת.
ראש השבט צחקה. "את יכולה לשבת, וליריה." בתוך תוכה התפשטה אנחת רווחה. נראה שלא יענישו אותה. היא התיישבה על ברכיה באופן הכי מכובד בו הצליחה והשפילה מעט את ראשה. היא כבר חטפה מספיק לערב אחד, ואפילו רוב המכות לא היו כתוצאה מעונש, היא החליטה שהכי טוב יהיה להשתדל כמה שיותר כרגע. אמנם הכאב הפסיק, אך פעימה לא נעימה עדיין התקיימה באחורי ראשה. ידה של ראש השבט נגעה בראשה של וליריה בעדינות, והיא לא יכלה שלא לחוש התרוממות רוח.
"ממה שסיפרת לי, כבר חששתי שהיא תהיה גרועה הרבה יותר" אמרה החרפדית.
וליריה שמעה את רדבלוד מגחך, ומוסיף ביהירות הרגילה שלו "אני עדיין אחד המורים הכי טובים שיש"
ידה לטפה את ראשה של וליריה, והיא אמרה "עוד נראה לגבי זה". הליטוף המשיך ווליריה לא זזה. מרדבלוד לא נשמעה תגובה.
"כמו שכבר אמר המורה שלך" פתחה החרפדית "אני ראש השבט שלך. שמי הוא טניה, אבל את לא תשתמשי בשם הזה. את יכולה לקרא לי גבירה, מלכתי או אימי. גבירתי ראש השבט גם מתאים."
וליריה היססה מעט לגבי השימוש בשמות. לכל דבר יש משמעות, אמרה לה אז הצללית של ערבה. היא החליטה לבחור במה שנראה הכי בטוח.
"כן, גבירתי ראש השבט"
"באמת קצת חצופה, כפי שאמרת, רדבלוד" אמרה טניה, והפסיקה ללטף את ראשה, אך הותירה את ידה במקומה.
"היא עדיין תינוקת" אמר רדבלוד, בקול מגונן באופן מפתיע "ורק לפני זמן קצר סיימה את הטירונות"
"שלושה שבועות לערך, לא כן?" שאלה טניה. וליריה הופתעה מהידע והרימה את מבטה, אבל טניה רק הביטה ברדבלוד.
"כן, אני מניח שגם את קיבלת את הדו"ח"
טניה הנהנה, וידה החליקה מראשה של וליריה. "ערמה נאה של ניירת קיבלתי עליה. צירפו את כל בדיקות הדם שלה מהשנה האחרונה, וזה אפילו לא היה רבע מהמסמכים"
וליריה הרימה את עיניה בתמיהה בשנית. טניה הביטה בה והטתה את ראשה הצידה מעט. "את רוצה לשאול משהו, וליריה"
האחרונה היססה. גבירתי ראש השבט לא התאים. גבירה כנראה לא ילך טוב, והיא הרגישה היסוס מסויים לגבי "אימי".ההחלטה נפלה, "כן מלכתי, אני מבקשת רשות לשאול שאלה" צייצה וליריה וליתר ביטחון ניסתה לצלול לקידה נוספת, אך מצחה נתקע באופן בלתי צפוי בקרסול המושט של טניה. "סליחה גבירתי ... ראש השבט... הגבירה" מלמלה וליריה בלחץ. היא הרגישה את פניה מתחממות, ואוזניה התחילו לבעור. היא שמטה אותן במבוכה. טניה החלה לצחוק בקול פעמונים, ורדבלוד הצטרף אליה לזמן קצר. וליריה ישבה בלי תנועה, לא בטוחה אם להצטרף לצחוקם, ותוהה האם טניה הושיטה את רגלה בכוונה תחילה.
"כן" אמרה טניה לאחר חצי דקה "מותר לך לשאול שאלה אחת"
וליריה שאפה. היא כבר התחרטה על הרצון לשאול את השאלה המטופשת הזו. אבל נראה שלא היה מוצא.
"למה שלחו אלייך ניירת עלי, מלכתי? אני לא מתכוונת להביע חוסר כבוד..." מלמלה "אני רק סקרנית" הוסיפה לאחר רגע, ואז דחפה עוד "מלכתי" אחד לסיום, ליתר ביטחון, והשפילה את עיניה.
"אני ראש השבט שלך, ואחראית עלייך" ענתה טניה "מובן מאליו שאקבל עלייך דיווחים שוטפים, וגם אקרא את כולם."
"גם מ...אדוני רדבלוד, מלכתי?"
טניה הושיטה את ידה אל פניה של וליריה, ונתנה לוליריה מכה קטנה וכואבת באף. "אמרתי, רק שאלה אחת"
"סליחה מלכתי" אמרה וליריה וניסתה לקוד שוב, ושוב נתקלה בקרסול שלה, אבל הפעם הספיקה לעצור את עצמה.
"לכי שבי ליד המורה שלך" פלטה טניה לאחר כמה שניות.
"כן מלכתי" ענתה וליריה, והחליקה את חצי המטר שהפריד בינה לבין רדבלוד, והתיישבה לרגליו. היא הרגישה לפתע מספיק בטוחה בשביל להשעין את ראשה על ברכו. הוא ליטף אותה בעדינות, והיא תהתה אם הוא שומע את ליבה פועם כל כך חזק מרוב פחד.
"תראה אותה" אמרה ראש השבט, מעל ראשה מן הסתם "היא כולה רועדת"
"אני לא יכול לומר שעבר עליה לילה פשוט...או שאירועי הימים האחרונים היו קלים"
"ובכל זאת, הייתי שמחה לקצת יותר...שמחת חיים, אסרטיביות, פראות, משהו. היא יותר עצבנית מגמל שלמה לפני משגל. ואני לא חושבת שהיא הייתה מסוגלת לזהות אותי אם היא הייתה רואה אותי מחר." לאחר הפסקה קצרה היא הוסיפה בנימה שנשמעה כמעט כמו נזיפה "היא גם לא מסתכלת בעיניים, רדבלוד".
"שמעת את ראש השבט שלך" אמר רדבלוד וטפח טפיחה קלה על אחורי ראשה של וליריה "תתחילי להסתכל עליה"
טניה נאנחה במה שנשמע כמו שילוב בין תסכול לבוז, ווליריה הביטה בה. היא הייתה יפיפיה. שערה היה בהיר מאוד, חלק מאוד וארוך מאוד, בערך בגוונים שגרמו לה לחשוב על חיטה בשלה, מאיזו סיבה. הפרווה על אוזניה, שהיו מקומטות באופן קצת מוזר הייתה סמיכה ובאותו הגוון. משהו בפניה היה מוזר מעט, כאילו לא סיים להתקבע, אבל למרות זאת, הרושם הכללי היה מרשים במיוחד, בגלל עיניים ירוקות ענקיות וסנטר שהיה מחודד רק במעט. עצמות הלחיים שלה גרמו לוליריה לרצות להעביר עליהן לשון. השפתיים שלה... מזמן לא ראתה זוג שפתיים שעורר בה כאלו רעידות תשוקה. במבוכה הורידה את מבטה הישר אל המחשוף העמוק של שמלתה האדומה, שהייתה צמודה מאוד. זה לא עזר במיוחד לרעידות שלה, אז וליריה עברה להביט באצבעות ידיה שהיו, בניגוד למצופה, דווקא חמודות להפליא. ילדותיות כמעט. השמלה נצמדה על מותניה ומשם נשפכה הישר אל רגליה. נראה היה לוליריה שהיא חתוכה באלכסון, אבל היא לא הייתה בטוחה. על כל פנים, טניה לבשה זוג נעלי זוועה אדומות עם עקבים מחודדים במיוחד, שכנראה היו נוחות רק בזמן ישיבה, ובאופן מפתיע היא ראתה בכל זאת אנשים הולכים בזוועות האלו, אבל אלו היו בני אדם. העניין הפתיע מעט את וליריה, אך היא דחקה אותו לאחורי מוחה. הנעליים היו מבריקות מאוד. וליריה בחנה לרגע את השתקפות פניה בהן, ובתקווה שלא תצטרף ללקק את אלו גם כן, הפנתה מבט אל ברכה החשופה של טניה, שישבה ברגליים משוכלות. זו הייתה ברך רגילה לחלוטין, ככל שהשיגה דעתה בנוגע לברכיים, ולא עוררה בה שום רצונות נסתרים או התפעלות. בצידה הפנימי של הברך היה קעקוע קטן וכחלכל, אך בגלל הזוית ממנה הביטה, לא הצליחה וליריה להבין מה הוא בדיוק.
"אני מבינה למה התכוונת עכשיו" אמרה טניה אל רדבלוד. וליריה השפילה מעט את אוזניה. זה נשמע קצת כאילו טניה יורדת עליה.
"היא עוד תשתפר" אמר רדבלוד בעצלתיים. הם חזרו לדבר, אך וליריה הפסיקה להקשיב. היא הייתה עצבנית מידי. היא תהתה אם להשעין שוב את ראשה על ברכו. זה נראה לה כדבר שלא יהיה מכובד לעשות. המשך נעיצת המבט בברכה של טניה כנראה גם הוא לא טוב, אך היה עדיף על נעיצה של מבט בכל מקום אחר. היא הפנתה את המבט אל פניו של רדבלוד בזמן שדיבר. הוא סיפר מעט על האימון שהעביר אותה עד כה, עדכן אותה באיזה פרט קטן שהתעניינה בו. כאשר טניה דברה העתיקה את מבטה אל פניה, עד כמה שיכלה. או לפחות, הביטה אל פיה. להרים מבט אל עיניה היה קצת מפחיד. אך להביט במי שמדבר נראה סביר מאוד, בכל מקרה זה נראה לה כמו דבר הגיוני לעשות. באופן מפתיע רדבלוד לא ענה אחרי חילופי דברים נוספים בינו לבין טניה.
"וליריה, את חולמת" אמר כעבור כמה רגעים. וליריה התנערה. היא כל כך השתדלה להחזיק תדמית להתנהגות סבירה שבכלל לא שמה לב למה שהם מדברים עליו.
"כן אדוני" אמרה "סליחה אדוני" הוסיפה כעבור רגע, והשפילה את אוזניה ואת ראשה באופן הכי כנוע שיכלה. טניה נחרה חרישית.
"אני אחזור על השאלה וליריה. והפעם בבקשה תקפידי להקשיב למה שאני אומרת ולא רק להעמיד פנים"
"כן מלכתי" אמרה וליריה.
"המורה שלך סיפר לי שהוא שלח אותך להתמודד במשימה נגד דוב, כדי שתביאי לו שן. הייתי רוצה לשמוע על כך"
וליריה התבלבלה מעט, אבל לבסוף הצליחה לאזור קצת אומץ ופלטה "אני לא יודעת בדיוק מה את רוצה לשמוע ממה שקרה, מלכתי."
"פשוט תספרי לי על מה שקרה במהלך המשימה הזו" ענתה טניה בפשטות.
"ובכן, לילה אחד רד..האדון שלי לקח אותי ליער, ואמר לי שהוא רוצה שאביא לו שן של דוב. ואז הוא פשוט נעלם אחרי רגע, ואני התחלתי לחפש"
טניה הנהנה "איך חיפשת?"
"מלכתי...טיפסתי קודם על עץ, והתחלתי לרחרח ולהקשיב. היה מאוד נוח על העץ, כי יכולתי לראות כל מה שמסביב. ניסיתי להזכר איזה ריח יש לדוב. ראיתי הרבה חיות. היו שם צבאים, וסנאים ו..."

וכך זה נמשך. וליריה סיפרה בפרטי פרטים על המשימה שלה, טניה מעודדת אותה בשאלות קצרות. ככל שהתמשך הסיפור, רדבלוד שם לב שבטחונה של וליריה גובר, ורמת הפירוט עולה. וליריה לא הפתיעה, וסיפרה גם על כל מיני דברים שחשבה תוך כדי. רדבלוד שם לב שהיא מספרת באופן מעניין וחי מאוד מה שקרה. נראה שהיא אפילו שמה לב שיש מי שמתעניין ועשתה מידי פעם הפסקות דרמטיות. היא התחילה להוסיף קולות וחיקויים של הדוב, אך לא הגזימה עם המחוות. תשומת הלב העדינה של טניה גרמה לה ממש לפרוח לנגד עיניו. רדבלוד נשען לאחור ונהנה מההצגה. מאבק עם דוב הוא עניין של מה בכך, אך הוא מעולם לא שמעט מוליריה את הפרטים. הוא הופתע מהמחשבות שסיפרה עליהן, וגם קצת מכך שהתכוונה לקחת מהדוב שן בלי להרוג אותו. הוא חייך כאשר סיפרה על הרעיון שדחתה על מציאה של דוב עם שיניים מתחלפות (אחד התלמידים שלו אכן הצליח לעשות משהו בסגנון). באופן מפתיע, למרות שהסיפור היה שולי וזניח, הוא מצא את עצמו צוחק כאשר סיפרה על כך שכאשר נשכה אתה דוב בצאוורו הפה שלה התמלא בפרווה. וליריה הייתה יכולה להיות מספרת סיפורים מוצלחת למדי, לו נולדה לפני כמה מאות שנים. היום המיומנות הזו נחשבה לחסרת תועלת, למרבה הצער. ובכל מקרה, חשב ביובש, אם הייתה הופכת לערפד כנראה הייתה מתה, ואם לא... כנראה הייתה חיה את חייה מטופלת בעשרה ילדים ועם בעל שהיה אונס אותה מידי לילה, עד למותו המשמח לזמן קצר בקטטת שיכורים, לאחריו כנראה הייתה מתחילה למכור את גופה כדי להאכיל את ילדיה...
כאשר סיימה וליריה את סיפורה רדבלוד מחא כף אל כף מספר פעמים וליטף את ראשה ליטוף הגון. היא מאוד השתדלה להתנהג יפה, והסיפור שלה היה מוצלח, ונראה שהיא אפילו לא הגזימה בשום פרט. נראה שגם טניה הייתה מרוצה.
"נשמע שיש לך כמה מהכשרונות האופייניים לשבט שלנו" אמרה טניה בחיוך
רדבלוד דחף אותה בעדינות בכתפה, ווליריה, שבאופן מפתיע הבינה את המחווה, הצמידה את מצחה לרצפה ואמרה  "תודה מלכתי". טניה חייכה בשביעות רצון מובהקת. ואז היא שכלה את רגליה מחדש, אבל הפוך. מה היא מתכננת?
"שמעתי גם מרדבלוד שלא רק חוויות ציד שונות היו לך. נראה שהיה לך גם מגוון של בני אדם לשחק בהם" פתחה טניה פתאום. רדבלוד קילל במחשבתו.
"אה...אני חושבת שכן, מלכתי" אמרה וליריה בהיסוס, מרימה את מצחה מהרצפה.
"אז," פתחה טניה בהיסוס מזויף "בואי נבדוק אם הלשון שלך טובה לעוד דברים חוץ מחוצפנות וסיפורי דובים". אכן, מה שרדבלוד חשב שיקרה...אמנם, הייתה בת האנוש הלסבית ההיא, שכנראה וליריה הצליחה איתה לא רע, אבל חוץ מזה הוא מעולם לא ממש הסביר לה את העניין באופן מפורט. חוץ מזה, לענג בת אנוש נחותה זה דבר אחד, לענג ערפדית בוגרת זה עניין אחר לגמריי.
"סליחה מלכתי" אמרה וליריה. רדבלוד שם לב לקצת סומק בלחייה "אני לא בטוחה שאני מבינה"
רדבלוד נשען לאחור. טניה בניגוד לאחרים צריכה להיות מודעת לחוסר נסיונה של וליריה בכל דבר בערך, אז לא תהיה לה זכות גדולה במיוחד לטענות. אם כי, בהתחשב במונטין שיצא לטניה, רוב הסיכויים שהוא ישב בצד ויסתכל. לאחר שיקול קצר, החליט שמוטב שכך. במחשבתו חזר לרגע לחרפדון ההוא, בן גילו של יורי. יהיה מעניין לראות אותו ווליריה יחד. או לברר אם הוא יכול קצת להתמזמז איתו. הוא נראה דווקא חמוד למדי.
"הו, את הבנת טוב מאוד למה אני מתכוונת" אמרה טניה, והציבה את רגלה הימנית לצד השמאלית "גשי אליי"

וליריה החליקה שוב את ישבנה אל טניה. "תעמדי" צוותה האחרונה, מוסיפה קמצוץ ציווי. וליריה קפצה עוד לפני שהספיקה לפלוט תשובה. טניה חייכה בשעשוע, ומשכה אותה לחיקה. רדבלוד הביט באגן שלו בחוסר שביעות רצון. בקצב הזה עוד תתפתח לו שם זקפה הגונה...הוא קיווה שלטניה לא יהיה אכפת אם הוא גם יהנה תוך כדי צפיה בהן. בכל זאת, הם לא באזור הציבורי, אלא בשטח הנפרד המיוחד לטניה כראש שבט, וכאן הכללים שלה קובעים. הוא הביט בוילונות השקופים שסביב. נראה שהאזור היה שקט. הוא ראה דרכם כמה ראשי שבטים דנים במה שדנים, או מזיינים את מי שמזיינים, או שניהם בעת ובעונה אחת (הוא שמע שזו פרקטיקה נפוצה בזמן האחרון). נראה שלא צפויות הפרעות בדקות הקרובות. הוא החזיר את מבטו אל טניה ווליריה. האחרונה ישבה בנוחות בחיקה של ראש השבט, פניה כל כך סמוקות שאפילו התוך הורדרד של אוזניה נעשה אדמדם. טניה ישבה וחייכה בשביעות רצון, ידה האחת מקיפה בבעלות את מותנה של וליריה, וציירה באצבעה השניה קוים מפותלים על זרועה של התלמידה שלו. אצבעה עלתה בקו מפותל מעלה ומעלה עד שהייתה מול שדה. ובהבזק תנועה מהיר היא צבטה את פטמתה של וליריה, שגנחה בכאב ובעונג. רדבלוד באמת קווה שלטניה לא יהיה אכפת שהוא ידאג להנאה שלו עצמו תוך כדי הצפיה בהן. הוא התרווח בכסאו והביט בחיוך כיצד היד שאחזה במותנה של וליריה מחליקה אט אט אל בין רגליה של תלמידתו.

_______________________________________________________

הודעה: לנוחות הקוראות/ים, מעכשיו יש למאדים בשמי הלילה גם עמוד תקצירים, שבו מפורסמים קישורים לכל הפרקים שפורסמו עד כה. כמו כן, עדכונים על פרקים חדשים מפורסמים גם בפייסבוק שלי. לעמוד התקצירים, לחצו על התמונה:
http://ponetium.files.wordpress.com/2013/08/mars.png

בניגוד לחלק משמעותי מהדברים שקרו לה בחודשים האחרונים, וליריה מאוד נהנתה במסיבה עד כה. אולי זה היה בגלל משקה הדם דובדבן, אולי בגלל שלערפדית עם השרשרת היה באמת אכפת אם לוליריה היה חשק להתמזמז או לא (ובהחלט היה לה), אולי בגלל שהספה באזור המזמוזים הייתה נוחה כל כך, אבל וליריה גילתה שכרגע לא אכפת לה כל כך לאן ואיך תיכנס.
השפתיים של הערפדית נצמדו לשלה בכזה חום וחשק, שהיא כמעט שכחה לגמריי שהן לא בדיוק שוות במעמד כרגע.

מהרגע שהערפדית חייכה אליה ליד הבר, וליריה הייתה בטוחה שהיא מצאה את הנתיב הבטוח לבלות את שארית המסיבה, כי כאשר פקחה את עיניה לאחר ההנאה הצבעונית של הדם-דובדבנים הערפדית חייכה אליה חיוך שהיה כן כל כך שהיא ידעה שזו לא תחליט לסטור לה בגלל חוקים שהיא עדיין לא יודעת. הן החליפו מספר משפטי נימוסים. הערפדית הוציאה מהמשקה של וליריה דובדבן וליקקה אותו בכזו חושניות שוליריה הסמיקה.
"את יודעת מה דובדבנים מסמלים?"
וליריה הנידה בראשה.

"הם מסמלים הרבה דברים" אמרה הערפדית שנגסה מהדובדבן, חושפת שן קדמית עקומה מעט, אך מקסימה להפליא "פריון, חוזק, עוצמה, יופי. לפעמים גם צניעות", היא קרצה לוליריה.
וליריה צחקקה. "צניעות נראית מאוד מתאימה"
"וגם" אמרה הערפדית, מקרבת את הדובדבן לשפתיה של וליריה, עד שנגע בהן בעדינות "אהבה נשית" לחשה ולחצה את הדובדבן בעדינות לשפתיה של וליריה, שפשקה אותן בתגובה.
הערפדית הכניסה את הדובדבן לפיה של וליריה, שהתחילה ללעוס אותו לאיטה, וקרבה את שפתיה לאוזנה "כמו גם איברים רגישים מסויימים בגוף". וליריה לא חשבה שתוכל להסמיק עוד יותר, ונראה שהערפדית הבינה זו, והפסיקה עם הרמזים הבוטים ועברה לישירות מתפרצת.
"רוצה להתמזמז?"
וליריה הנהנה.
"אני מתכוונת, את באמת רוצה, ולא כי אסור לך לומר לא?"
"אני באמת רוצה" לחשה וליריה, וזו הייתה האמת לאמיתה.
הערפדית הצמידה את שפתיה אל אלו של וליריה, והחלה לנשק אותה בעדינות, מלקקת את שאריות המשקה משפתיה של וליריה. וליריה הכניסה לפיה את שפתה התחתונה של הערפדית ונשכה בעדינות. הערפדית גנחה בשקט, ומצצה את שפתה העליונה של וליריה.
"רק אל תגרמי לי לדמם" לחשה באוזנה "זה יביא לתקריות לא נעימות". ווליריה הנהנה. היא שלחה את ידה אל שערה הקצר של הערפדית, שהגיע בקושי לסנטרה, והחלה להשתעשע בו, והורידה את פניה לצאוורה, מנשקת את השקע שמעל עצם הבריח. ידיה של הערפדית לחצו את גופה של וליריה בכח אליה. וליריה הרגישה את לשונה של הערפדית חוקרת בעדינות את קצה אוזנה. היא הסיטה את אוזניה במבוכה.

"זה לא נעים?" שאלה הערפדית
וליריה הסמיקה והחלה לגמגם "אני פשוט... לא יודעת... יש לי אוזניים כאלו, ואני...". לפתע קלטה שבמידה מסויימת היא מתביישת באוזניה, בצורתה הלא אנושית.
"אז, את לא יודעת אם זה נעים או לא?" חייכה הערפדית.
וליריה הרכינה את ראשה.

"זה בסדר להרגיש מבוכה" לחשה הערפדית "אבל רק שתדעי, בכלל לא אכפת לי מהצורה של האוזניים שלך. ראיתי שאת כל כך חמודה וסקסית כאשר הקדשת את כולך למשקה הדובדבנים, אז באתי. חשבתי בהתחלה שהזמנת אותו בכוונה"
וליריה חייכה במבוכה. "לא, לא הזמנתי אותך"
"הבנתי את זה ברגע שפתחת את הפה, חמודה" אמרה הערפדית, ושלחה יד ללטף את עורפה של ווליריה. הצמרמורת שעלתה בה שלחה בה גלים מעורפה עד בין רגליה, והיא נאנחה. חיוכה של הערפדית כמעט הגיע לאוזניה. "מה דעתך שנעבור לספה?" שאלה "יותר נוח שם..."
וליריה קפצה מהכיסא, שהיה גבוה מעט, לכל הדעות והצטרפה לערפדית שהניחה יד סביב מותניה, בשובבות לא רכושנית. כמה ערפדים (צעירים כנראה) שרקו שריקות עידוד קלות, שנעלמו כעבור שניות אחדות לאחר מבט נוזף מהערפדית.
"פעוטות הורמונליים" אמרה "כאשר הם לא מתמזמזים אחד עם השני הם ממשיכים להתנהג כמו בבונים אנושיים כשהם רואים שתי בחורות מתמזמזות"
"שמעתי את זה" אמר אחד השורקים
"אתה מכחיש?" זרקה הערפדית מעבר לכתפה
"הו לא, הוד מעלתך" אמר וקד במליצות "השר לענייני בבונים תמיד מסכים איתך"
וליריה צחקקה, והערפדית נפנפה לשר לענייני בבונים בחיבה והן המשיכו בדרכן. "יצא לי לחלטר איתו לפני חודשיים. בחור מצחיק. אם הוא לא היה, לא הייתי מרשה לו להתחצף ככה, אפילו שאני לא אחראית עליו"
 כאשר התיישבו על הספה הערפדית כמדומה איבדה מכל הלהט שלה ופשוט ישבה בנחת ולא עשתה דבר. "אם את רוצה עדיין להתמזמז, את צריכה להתחיל לעשות את זה" אמרה לה כעבור שניות אחדות של שתיקה.

וליריה שקלה את העניין. לבסוף התקרבה אל הערפדית והברישה בעדינות את אצבעותיה על הצד הפנימי של אמתה. הערפדית חייכה אליה בעידוד, ווליריה החלה ללטף את פרק ידה בעדינות, וזו החלה להאנח. ברעב פתאומי היא לקחה את ידה של הערפדית והחלה לנשוך וללקק אותה בתשוקה, אם כי הקפידה לזכור לא לפצוע את הערפדית, שהחלה לגנוח חרישית. שפתיה של וליריה עלו במעלה זרועה של הערפדית והיא החלה ללקק את שקע המרפק שלה. בידה השניה החלה ללטף את מותנה. הערפדית לא נרתעה ווליריה החלה ללטף במעלה בית החזה שלה לאט לאט, עד שהגיע לגובה של שדיה. היא לטפה את צד גופה בעדינות והניחה למרפקה. בידה השניה החלה ללטף את המותן האחרת. הערפדית רק ישבה והביטה בה בחיוך. וליריה הביטה בעיניה ולפתע נכנעה לדחף שפיעם בה וחיבקה אותה בכוח.
"אני חושבת שאת המזמזנית הכי איטית שאני מכירה" אמרה
"זה...רע?" שאלה ווליריה והתרחקה.
"הו לא" ענתה בחיוך ממזרי "למעשה, זה די הקטע שלי" אמרה וקרצה.
וליריה צחקקה. "גם את קצת איטית"
"במה בדיוק?" שאלה השניה בחיוך שובה לב.
"עדיין לא אמרת מה השם שלך" אמרה וליריה, שהתחלה להרגיש קצת מאוהבת בערפדית הזו. הערפדית נופפה בידה כמו לגרש זבוב.
"השם שלי לא משנה" אמרה, הבעת פניה נעשתה מנותקת לפתע "אבל אם זה יותר נוח לך, תקראי לי פונפון. זה היה הכינוי שלי כשהייתי אנושית...לפני המון המון זמן."
"את ערפדית בוגרת?" שאלה וליריה. פונפון הנידה בראשה "לא בקרוב". הבעת כאב עלתה בפניה לשניות אחדות.
"סליחה אם פגעתי בך" אמרה וליריה בחשש. פונפון משכה בכתפיה, והבעת פניה חזרה לחיוך השמחה הקודם שלה.
"מה דעתך שאני אראה לך מזמוזים קצת פחות איטיים?"
וליריה הנהנה בהתלהבות. פונפון גיחכה ולחווייתה של וליריה, כמעט התנפלה עליה. היא נשקה אותה בפראות כמעט, הצמידה אליה את שפתיה, והניחה את ידיה על מותניה של וליריה, נצמדת אליה בכח. וליריה שמה לב לפתע שירכה של הערפדית מחככת את ערוותה. היא נהמה והניחה את ידיה על מותניה של פונפון, שגיחכה, תפסה בידה של וליריה והכניסה אותה תחת חולצתה, מניחה אותה בדיוק על השד שלה, והמשיכה לנשק את וליריה. וליריה נאנחה בגירוי, והחלה ללטף את השד של הערפדית. הוא היה כל כך רך ומשיי למגע. פטמתה של הערפדית הזדקרה למגעה והיא לטפה אותה בעדינות. פונפון הפסיקה לרגע את נשיקתה.
"אני מעדיפה צביטות" אמרה וחזרה אל שפתיה של וליריה, ולאחר מכן ירדה בנשיקות אל הלסת של וליריה, שצייתה וצבטה את פטמתה של פונפון.
הערפדית נאנחה, ליקקה את צאוורה ולחשה "יותר חזק". וליריה צייתה ואנחת העונג של הערפדית לא איחרה לבוא. ידה החלה לגשש אל כפתורי השמלה של וליריה, וחזרה לנשק אותה, מחדירה את לשונה לפיה, ומצמידה שפתיים משתוקקות אל שלה. השפתיים של הערפדית נצמדו לשלה בכזה חום וחשק שלוליריה לא היה אכפת כרגע יותר משום דבר בעולם. לא מהמסיבה הרשמית אליה תיכנס או לא תיכנס, לא מזה שהן כנראה לא ממש שוות במעמד, וגם לא מזה שלפתע נעמד מולן ערפד והחל להתבונן בהן. שיסתכל, מה אכפת לה? היא רק רצתה שהעונג הזה, העונג הבלתי תלוי הזה, ידיה המגששות של הערפדית שלא רצתה לומר את שמה, ימשיכו עוד ועוד. בסופו של דבר הערפדית נכנעה לכפתורי החולצה העקשנים ושלחה את ידה מתחת לחצאית השמלה.
"כן, בבקשה" הספיקה וליריה לומר לפני שפונפון נקרעה מעליה.

וליריה התיישבה בזריזות והביטה בערפד אוחז בכח בשרשרת סביב מותניה של הערפדית והחל לצעוק עליה. במוחה ציינה לעצמה שזה היה אותו הערפד בעל המבט הלא נעים שראתה קודם ליד הבר.
"מה את חושבת שאת עושה, טינופת חוקרת מערות שכמוך?" צעק עליה הערפד הלא מוכר. פונפון החווירה, מה שהיה מעט מפתיע, בהתחשב בעור הערפד שלה, ומלמלה: "לא עשיתי שום דבר לא חוקי, רק התמזמזנו"
הערפד עוות את שפתיו ואז ירק בפניה. "טינופת לסבית שכמוך, אולי זה חוקי לשלוח ידיים מטונפות כמו שלך לכוס של שרמוטות אחרות, אבל בשרמוטות שלי שום אוכלת שטיחים לא תיגע". פונפון נגבה בגב ידה את הרוק מפניה, והסיטה את עיניה. וליריה שמה לב ששקט ממשי השתרר בסביבה, ואפילו המוזיקה כובתה. כעבור פעימת לב טיפוף צעדים קצבי נשמע, ושתי הצלליות ריקה וקארי נגשו אל המהומה.
"מר גרינגו" פתחה ריקה "אם נוכל לבקש ממך" המשיכה קארי, "להמנע מהתבטאויות כאלו ולהסדיר את אי ההבנה" ריקה משכה את מילותיה לאט, וקארי הצטרפה לסיום המשפט ב"עם האחראי על העלמה שאתה מחזיק כרגע". הערפד הביט בשתיים בזלזול.
"עוד שתי נהגות משאית שחושבות שהן מאבטחות" מלמל ודחף את פונפון לעברן. "חכו חכו שאדבר עם הגברת שלכן...אם בכלל אפשר לקרא לה ככה". עורה הכהה של קארי החוויר ועורה של ריקה הסמיק, ושתיהן הדקו את שפתיהן בזעם.

"מר גרינגו, ההתבטאויות שלך כלפי הגברת שלנו"פתחה קארי
"המארחת והאחראית על המסיבה שאתה נמצא בה" המשיכה ריקה
"הן מאוד שנויות במחלוקות" אמרו שתיהן.
"נראה לי אכלתן יותר מידי כוס לאחרונה, שתיכן" הסתובב אליהן הערפד בכעס קל "כי אתן לא זוכרות כל כך טוב מי מעל מי בעולם הערפדים. וה...גברת שלכן, לא בדיוק בליגה שלי. תתחפפו" והוא ירק את המילה האחרונה.
הצלליות הביטו זו בזו והחליפו מבט לשניות אחדות. לבסוף הנהנו זו לזו. ריקה אחזה בעדינות במרפקה של פונפון והובילה אותה הצידה, וקארי נסוגה מעט, אך נותרה לעמוד במרחק מה, ממשיכה להביט בגרינגו ממרחק בטוח. וליריה בלעה את רוקה. היא לא ידעה מיהו הערפד גרינגו, אך התחושה הלא נעימה שעלתה ממנו שבה ועלתה אצלה קודם בעוצמה רבה יותר, והיא נרתעה. היא לא ידעה מי הוא ולא הבינה מה הוא רצה ממנה. וההתבטאויות שלו, ללא ספק לא היו מקובלות בעולם הערפדים, כך ידעה לפחות. לעזאזל, כל מה שעברה בשבועות האחרונים הבהיר לה שאם יש משהו שערפדים אינם לוקים בו הוא אכפתיות מהעדפות המיטה של אחרים, בניגוד למה שכן ראתה אצל בני האדם. היא תהתה אילו דברים איומים הוא עוד יאמר לה, והתכווצה עוד יותר, והחלה להגניב מבטים סביב, בניסיון לחשוב איך לסגת מהספה, ולהתחבא. אך אזור המזמוזים לא אפשר התחמקות, וכאשר הצליח לתפוס את מבטה הערפד חשף את שיניו במה שכנראה חשב לחיוך. "אז מה, האנה, למה שלא תאמרי שלום לאבא שלך?"
וליריה בלעה רוק באימה.

"מצחיק איך שדברים מתגלגלים לפעמים" אמרה טניה והושיטה לרדבלוד כוס תה.
"אז את רוצה לומר שהשם שלה הוא סוג של בדיחה קוסמית?" אמר קדורנית "וליריה? ברצינות?"
"לא אני בחרתי אותו, ואני בספק אם הוא ניתן בשביל לקנטר אותך" אמרה טניה ולגמה מכוס התה שלה. רדבלוד גיחך "את צודקת, כנראה שזה צירוף מקרים".
טניה זקפה גבה ספקנית אך לא אמרה דבר.
"ובכל זאת, כמה דברים כאן הם לא צירופי מקרים"
החרפדית שכלה את רגליה "כמו מה למשל?"
"ראשי השבטים, השיגו, האנרי, כל המסיבה הזו של ערבה, זה שאני צריך להביא לכאן את וליריה"
"לא כל העולם סובב סביבך, רפאל"
"הייתי מעדיף לא להגיע, ולהפגיש אותך ואת וליריה כאשר היא תהיה מוכנה יותר ובנסיבות פחות לחוצות מבחינתה"
טניה חייכה והקישה באצבעה על סנטרה "כן, שמעתי על האירועים האחרונים"
הפעם היה תורו של רדבלוד לזקוף גבה.
"בהתחשב במספר הזעום של בני השבט שלי, ובכך שרובם צאצאים ישירים פחות או יותר שלי, אני עוקבת אחרי כל אחד באופן אישי"
"וליריה היא לא צאצאית ישירה" אמר רדבלוד בשקט
"כן, היא יותר כמו אחיינית. אם נשתמש באלגוריה המשפחתית, אז אני ואביה אחים במובן מסויים".
"ולכן היא כל כך מסקרנת אותך?"
טניה נשפה בשעשוע "קצת, אבל בעיקר כי היא בת שבט שלי, כי היא נוצרה בנסיבות חריגות לתקופתנו וכי נראה שיש לה פוטנציאל...מעניין"
"היא התלמידה הכי גרועה שהייתה לי אי פעם"
"אתה חייב להודות שזה גם סוג של יחוד" אמרה טניה ביובש
"למה את חושבת שיש לה פוטנציאל?" חזר רדבלוד להערה הקודמת של טניה.
"אני ראיתי אותה בתא הציפה" אמרה טניה בפשטות. רדבלוד קימט את מצחו.
"היא בילתה בו פרק זמן יחסית קצר, וכאשר הייתה שם הרגשתי כמה דברים מעניינים ממנה. אני תוהה אם הם עדיין שם"
רדבלוד החליט לבדוק מאוחר יותר על העניין עם תאי הציפה, וחזר לנושא "היא לא זוכרת דבר מחייה הקודמים"
"וגם לא מתא הציפה, למזלה." ציינה ולגמה מכוס התה "אם כי אני חייבת לציין, שכל עניין הזיכרון עם חרפדים בזמן האחרון מאוד מטריד..." השאירה הערה תלויה באוויר.

"עדיין לא ענית לי למה דחוף לך לראות אותה דווקא עכשיו בעיתוי כל כך לא נוח"
טניה לגמה פעם נוספת מכוס התה שלה. "אני אשתמש בפריוולגיה שלי כראש שבט, ולא אענה על השאלה הזו, רדבלוד"
הוא הושיט את ידו אל התליון שלו בהרהור. טניה רמזה המון רמיזות. משהו... משהו לא נכון סביב כל העניין של וליריה. הוא תהה האם היא יודעת למעשה מה הדבר הלא נכון או מנסה לברר בעצמה. כראש שבט, ידיה כבולות יותר משלו, במידה מסויימת. להשתמש בתליון? הוא נותן לא סמכות מסויימת...אפילו עכשיו.
"לא הייתי משתמשת בו לו הייתי במקומך" אמרה טניה והעבירה מבטה סביב, אל הוילון השקוף למחצה שהקיף את האזור שיועד לה. אחד מהאנרי נעץ ברדבלוד את עיניו והאחרון הסיט את מבטו. "פרט לכך" הוסיפה ביובש "הסמכות שלי כראש שבט על וליריה עדיין קובעת כאן". רדבלוד הנהן בהסכמה, ולגם מכוס התה שלו. באמצע הלגימה שם לב לשקט שהשתרר לפתע סביב. אחת הצלליות, קארי, רצה, ממש רצה אליו, נעליה עדיין לרגליה, בחדר. היא התפרצה אל בין הוילונות.
"בבקשה מר רדבלוד, בוא מהר. זה ממש דחוף."
רדבלוד הניח את ספל התה לאיטו והביט בה.
"מה קרה, קארי?" שאל בקול הכי רגוע שהצליח לגייס. לעזאזל, במה וליריה הסתבכה הפעם?
"וליריה, היא..." פתחה קארי, אבל רדבלוד הרים את ידו להשתיק אותה. "בסדר, אני אראה כשאגיע. אם זה דחוף אז בואי נמהר"
למרות שלא יכלו להשתמש בכוחות הערפדים כאן, הם אכן חצו את החדרים בזריזות מבורכת. רדבלוד שם לב שהוא מודאג, ממש מודאג. לעזאזל, למה הכל כל כך בעייתי הפעם?

כאשר הגיעו לפתח הוא כמעט שלא הופתע לראות גם את דימיטרי מעורב במהומה. הוא הביט סביב במבט כללי יותר, מניח לזמן להעצר. הערפדים עמדו במעגל, נרתעים. דימיטרי, וריקה מחזיקה בחגורתו בניסיון להרחיק אותו מלהמטיר מהלומות מידי המחבת שלו על ערפד אחר שישב על הרצפה והגן בחיוך עם ידו הפנויה על פניו, מעניק בנדיבות לדמיטרי בעיטות מיומנות ברגלו הימנית. עוד כמה כאלו והוא ישבור אפילו את רגלי- גזעי העצים המקועקים של דימיטרי... ידו השניה... רדבלוד הרשה לעצמו לשאוף בחדות, ידו השניה אחזה בצאוורה של וליריה, מהדקת את וליריה לרצפה, שניסתה נואשות להתחמק מאחיזתו ולסגת מכל המהומה. בצד עמדה ערפדית יפה עם שרשרת סביב מותניה וממש...ממש התייפחה. אברהם, התלמיד עדין הנפש שלו עמד וצעק על כולם, מנסה להפסיק את המהומה, בידו אוחז בשרידיו של פותחן בקבוקים. והערפד השני, בוב גרינגו, קלט לפתע רדבלוד בזעזוע, המטיר קללות מטומפות במיוחד בקצב יותר מסחרר מהמהלומות שהחליף עם דמיטרי על אברהם, על דימיטרי, על ריקה ועל כל מי שמבטו נח עליו. רדבלוד שאף בכח. בוב גרינגו או לא, אף אחד, אבל אף אחד, לא יתנהג ככה בנוכחותו, ובמיוחד לא כלפי תלמידה שלו, וביחוד לא כלפי וליריה. לעזאזל, הוא עוד יטחן אותה לאבק ככה. הוא זינק בזריזות ונחת מאחורי גרינגו, ובעט בראשו בכח.
"תעזוב את התלמידה שלי מיד, טינופת ביבים מלשנית שכמוך"
נראה שהדבר רק עודד את דימיטרי, שגרר אחריו את ריקה שעדיין ניסתה להרחיק אותו מהמהומה, והוא הבקיע בנחישות את המרחק בניהם ונתן ימנית מוצלחת במיוחד לראש של הטינופת. נראה שגרינגו היה המום מעט משתי החבטות שכן הוא הביט סביב.
ריקה עזבה את דימיטרי שנעמד והביט בגרינגו באיום, ושלפה את האקדח שלה מנרתיקו. צליל השליפה הוכפל כאשר קארי חזרה על הפעולה. הן הביטו סביב באי ביטחון מסויים על מי לכוון אותו. לבסוף החליטו שתיהן לכוון אותו על גרינגו, שרק נחר בזלזול, והעביר את תשומת ליבו אל רדבלוד.
"אז, אתה המתרומם שאחראי על הבת שלי" משך גרינגו כל מילה, והידק את אחיזתו בצאוורה של וליריה, שיבבה, והמשיכה לנסות להשתחרר. גרינגו הביט בה, משך את צאוורה מעט כלפי מעלה, ולפני שהספיקה להתחמק הטיח את ראשה ברצפה. "אל תזוזי האנה, לא יצא לך מזה שום דבר טוב" אמר לה, והחזיר את תשומת ליבו אל המורה.
"מתוקף סמכותי כמורה והמדריך של וליריה, אני דורש ממך להניח לה" סינן רדבלוד. גרינגו רק פרץ בצחוק.
"אני האב שלה, והסמכות שלי עוקפת את שלך" אמר גרינגו, ולהדגשת דבריו שוב הטיח את ראשה של וליריה ברצפה. נראה שזה מתח את עצביו של דמיטרי לחלוטין, כי הוא שוב התנפל על גרינגו, שהחזיר לו בבעיטה מדוייקת לאשכיו. הוא כשל רק מעט לאחור, ונעצר, למראה האקדח של ריקה.
"אל תתערב" אמרה בשקט. דימיטרי נעצר במקומו. רדבלוד החזיר את תשומת ליבו אל גרינגו, שנראה שרצה לשחק במשחק הסמכויות.
"אתה לא מוכר כאב שלה, בוב גרינגו, בהתחשב בזה שאין לה הכירות איתך, מה שמעיד על כך שהסרת את אחריותך מעליה"
"עדיין לא עברו שנתיים תקניות מרגע לידתה לחושך" חייך אליו גרינגו. לעזאזל, הוא שכח את החוק הטפשי הזה. אף ערפד לא משתמש בו יותר. רדבלוד שלח את ידו תחת חולצתו, אבל היסס.
"מתוקף סמכותי כמי שדואג לצרכיה של ולירה באופן עיקרי, אני דורש שתחשרר אותה על מנת למנוע נזק שנגרם לה מהאינטרקציה איתך. אין לך זכות לגרום לנזק נפשי או גופני לשום ערפד שלא נמצא תחת אחריותך הבלעדית, ותחת טיפולך כפי שהוקצה לך"
אבל גרינגו הכיר את המשחק היטב, ולאחר הטחת ראש נוספת של וליריה, המשיך "זכויות אב קודמות לזכויות מטפל"
"וחוות דעת של אחות מבטלת את שתיהן" נשמע קולה של פרספוני מהקהל. ערפדים זזו ופינו את הדרך. פרספוני אמנם לא לבשה את מדיה, אבל הקעקוע בצד האחורי של ירכה הוא סמכות מספקת בכל מקום לתוקף רוב הדברים.
"הטענות שלך לאבהות אולי נכונות אמפירית מבחינה ביולוגית, אבל בהתחשב בכך שהיצירה של וליריה עמדה בניגוד ובשבירה של כל חוק אתי הנוגע ליצירת ערפד, לפי תקנה 54 סעיף ב', אתה לא יכול לטעון לסמכות ולזכות לפגיעה בה, ועליך לשחרר אותה לאלתר"
רדבלוד התרשם בניגוד לרצונו. לצטט תקנות זה משחק זכויות מהסוג הכבד.
"חוות דעת של אחות שלא בתפקיד" גיחך בוב גרינגו "חוות דעת של אחות שחושפת מידע סודי...רפואי?"
פרספוני הדקה את שפתיה בכח, ופניה הלבינו.
"חוות הדעת שלי עדיין תקפה. עזוב אותה מיד"
"אני מצטער, גברת אחות, אבל למסדר הכובעים השחורים שלך אין סמכות על איש מהאילורנהם, ואנחנו לא כפופים לשום מסדר או ארגון של ערפדים בשום צורה פרט למועצה העליונה"
"בן זונה מחורבן" סיננה פרספוני.
"בן אלף סרסורים" פלט אברהם, דווקא.
רדבלוד נגע במדליון תחת חולצתו. לפתע הבין שאם לא יחלץ את וליריה מציפורניו של גרינגו כנראה זה יגרור אותה איתו לביבים בהם הוא מתגורר, ואין לדעת איזה נזק יגרם לה. נראה שכל אחד בחדר הבין זאת. לעזאזל, וליריה צעירה הרבה יותר מידי לכל המהומה הזו. הרי לך סיבה לשנוא את משחק הזכויות, כי כאשר הוא לא עובד לטובתך והכל בו נראה לא נכון, אין לך מה לעשות.
כדי להדגיש את תחושת אין האונים בוב גרינגו הטיח בחיוך את ראשה של וליריה ברצפה שוב, והיא הפסיקה לנסות להתחמק והחלה לייבב בשקט.
רדבלוד הבין שאין לו ברירה, וכלו כל הקיצים. קרוב לוודאי שזה לא יעבוד, אבל הוא ינסה לפתור את זה בלי תגרה נוספת, אם לא לכלול את המכה שחלק קודם לגרינגו, שעדיין ישב מולו על הרצפה, והתנהג כאילו הוא עומד מעל כולם. הוא שלף את המדליון מחולצתו.
"אתה הולך לשחרר אותה" סינן רדבלוד "אתה הולך לשחרר אותה עכשיו ומיד"
גרינגו הביט במדליון בעניין. "תליון בעל הקרן, הא?" גיחך "חבל, כל כך רציתי לקחת את האנה חזרה אלי, לחזור על כמה מהדברים המהנים שעשיתי לה בשביל לתת לה את המתנה הקטנה שלנו, את ההחושך והצל. את זוכרת ששמעו את הצרחות שלך בצד השני של העיר בפעם הקודמת, כל כך נהנית?"
וליריה יבבה. רדבלוד הידק את שפתיו.
"או, נכון" אמר גרינגו ברשעות  "אם אין לך כוונה להפעיל עלי ממש את התליון, אתה לא יכול ממש למנוע ממני את התענוג הקטן של לקחת את הבת שלי הבייתה, נכון?"
הוא הטיח את ראשה ברצפה שוב ווליריה השתתקה, וגופה התרפה. לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. רדבלוד שמט את התליון והביט לעבר דימיטרי.
"בוא נשבור למנוול הזה את הפרצוף" אמר לו ברוסית.
"חשבתי שלעולם לא תבקש" ענה, ושניהם התנפלו על בוב גרינגו, והחלו להחליף איתו מהלומות. דימיטרי ניסה לשתק אותו, בזמן שרדבלוד התמקד בלנסות לשבור לו כמה שיותר חלקים שיתקשו להחלים. הטינופת ידע להגן על עצמו היטב, אבל לרדבלוד היה ניסיון של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים לא רק בחדר המיטות, ודימיטרי... היה בחור מספיק מגודל כנראה עוד לפני הלידה לחושך, שרק נתנה לו יתרונות מלידה שלא היו לרוב הערפדים. ובכל המהומה והחלפת המהלומות, הדם שהתיז, והצלעות שנשברו שוב ושוב, המנוול המשיך ללחוץ בכח על צאוורה של וליריה, לא מאפשר לריקה וקארי לגרור אותה משם. תוך מספר פעימות לב גם פרספוני עצמה הצטרפה לחילופי המהלומות, מכוונת מכות מדוייקות עד כאב לאיברים חשובים של הטינופת. שהמשיך ללחוץ על צאוורה, והביא את שלושתם לעצור את עצמם מלתת לו כמה חבטות הגונות באמת, שהיו עלולות לסכן אותה.

רדבלוד הרגיש בתוכו שוב את השיר הישן של תגרות בתי המרזח, השיר המתנגן של שדות הקרב הישנים ושדות הקטל החדשים, השיר הנושן של מאבק חסר הבנה, חסר הבחנה, שבו הכל נעשה מטושטש, ואתה כבר שוכח למה התחלת. שיר בעל מנגינה איטית ללא קץ, שגם מי שאינם לוחמים חולמים אותו לפעמים, באימה, בשיכחה וביאוש.

(למעשה הפרק היה אמור לכלול הרבה יותר תוכן והתכוונתי להמשיך אותו היום, אבל אז ראיתי שהוא התארך מאוד, אז חתכתי במקום המתאים. סליחות על העדכונים הרחוקים זה מזה. מי שרוצה מוזמןת לעשות לי ספנקינג וירטואלי כעונש 😉 )

ווליריה נשפה בכעס בזמן שרדבלוד קשר את הפעמון הארור לצאוור שלה. היא כבר החלה לשנוא את הפעמון הזה. וגם הקולר המטופש שהפעמון המטופש נתלה עליו. הוא בהחלט לקח את כל עניין הדמיון שלה לחתול צעד אחד רחוק מידי. היא כמעט שקלה להציע לו לצייר לה שפם, אך החליטה לא להסתכן. הוא עוד עלול יהיה לעשות את זה.
ווליריה הורידה את מבטה אל כפות רגליה והזיזה את החצאית התפוחה. היא לבשה מעין נעלי בובה מוזרות שלא היה ברור לה מהיכן קרצף אותן רדבלוד לאור העובדה שהתלונן קצת קודם על כך ש"רק הסנדלים האלו יתאימו לשני הבגדים". והן גם לא היו נוחות במיוחד. היא בהחלט לא הבינה למה לא יכלה לנעול את נעליה הצבאיות לכאן. ועוד הוא התעקש על גרביוני הרשת הארורים האלו, שהסתיימו במעלה ירכיה, והוא איכשהו הידק לאיזו חגורה מגוחכת מתחת לשמלתה, שבהתחלה חשבה לתחתונים. שלא לדבר על החצאית התחתונה שהתפיחה את חצאית השמלה שלה בצורה שבטח גרמה לישבן שלה להראות יותר גדול מהירח. ווליריה כבר החליטה לפני זמן מה: רדבלוד הוא סוטה לא קטן. ואולי גם כל הערפדים. היא החליטה להתנחם בזה שלפחות הזנב שלה עכשיו היה חופשי לנוע לאן שרצתה, כל עוד לא הרימה אותו גבוה מידי. גם כן נחמה.

אוזניה קלטו המיה חרישית של קולות הערפדים האחרים במסיבה. בודדים וזוגות שנכנסו גם הם מאחורי וילונות דומים לוילון שלהם, שמאחוריו הם נכנסו זמן מה אחרי שפקה סבלנותו של רדבלוד כמעט לחלוטין בויכוח כלשהו על הווצרות החיים, או לפחות כך חשדה. כמות המילים שלא הכירה הייתה מביכה. למרות זאת זה היה משעשע לראות את רדבלוד רותח כל כך בגלל מישהו אנושי. אותו האדם ניסה למשוך אותה הצידה ולזבל לה משהו על מישהו שיסלח לה על כל חטאיה או משהו, וכמה שרדבלוד לא בסדר. ווליריה איבדה ריכוז די מהר. היא הייתה רעבה והיה לו ריח טעים. ורידי הצאוור שלו בלטו מעל הצאוורון הנחמד שלו, שוליריה תהתה אם תוכל ללכלך רק קצת. כנראה לאחר זמן מה שם לב למבטה כי הוא השתתק ונרתע מעט. ווליריה נאנחה בתסכול לזיכרון. היא הייתה קצת רעבה בכל זאת.
"תפסיקי להאנח" אמר רדבלוד
"למה?"
"אני מזכיר לך שכרגע את שוב פונה אלי כאדון שלך" אמר רדבלוד דרך שינים חשוקות.
"סליחה ותודה על התזכורת אדוני" אמרה ווליריה, מתאפקת לא לגלגל את עיניה. רדבלוד הידק קצת יותר מידי את הקולר ווליריה השתנקה.
"תתנהגי יפה" הוא רטן
"כן אדוני" צייצה ווליריה והלחץ השתחרר.
"טוב, עכשיו תסתובבי אלי" אמר בקשיחות.ווליריה צייתה ורדבלוד התחיל להתעסק בשיער שלה. ווליריה חכתה בסבלנות שיסיים. היא התחילה לתעב את כל העניין. הכל היה כל כך מגוחך. המסיבה הייתה טפשית. הערפדים היו לבושים בצורה טפשית. כולם היו מטופשים, מטופשים, מטופשים. ווליריה כמעט נאנחה שוב, אבל הצליחה להתאפק, ונעצה את מבטה בעניבה המשונה שלו ובחולצת המשי המכופתרת. ברווח שבין שני כפתורים ראתה נצנוץ מהתליון המוזר שלבש. היא ניסתה לקלוט עוד פרטים ממנו וזזה קצת.
"לא לזוז, מיצי" אמר רדבלוד, ומשך מעט בשערה. ווליריה חשקה את שפתיה ולא אמרה דבר. לאחר זמן קצר רדבלוד סיים והחל לנעוץ מבט מהורהר בנעליו. ווליריה אגרפה את ידיה בעצבנות לאחר שעבר הזמן הסביר לנעיצת מבט. מה יש לו שם בנעליים?

היא הביטה בנעליו המבריקות והשחורות ולא ראתה דבר חריג, פרט אולי לכך שכמעט שקפו את פניה.
"את מתנהגת לא יפה הערב, ווליריה" אמר רדבלוד בקול מהורהר
וולריה תהתה מה לומר. לאחר כמה שניות של שתיקה פשוט אמרה "אדוני" בקול זעיר
"זה לא לעניין" אמר רדבלוד
"סליחה, אדוני" אמרה והציצה בפניו. השינוי בהן היה מהיר ואכזרי. הוא תפס את ראשה בכח והחל להוריד אותו מטה בעוצמה שהתקשתה להתנגד לה. ווליריה עוד הספיקה לתהות על כל המאמץ שהשקיע בתסרוקתה כאשר מצאה את אפה כמעט נוגע בחרטום נעלו של רדבלוד.
"הנעליים שלי לא מספיק מבריקות, מיצי" אמר, יורק את המילה האחרונה
"אני לא מבינה, אדוני" צייצה ווליריה בחשש
"תנקי אותן" הוסיף באותה נימת קול
ווליריה הביטה בנעליו בתהיה וניסתה להרים את מבטה מעלה, אך ידו עדיין לחצה את ראשה אל אותה נקודה. לאחר מספר שניות שבהן הביטה בהן בבלבול שמעה אותו מצווה בשקט "תלקקי"
הבחילה עלתה במהירות בגרונה של ווליריה. היא הושיטה את לשונה ונגעה באזור שנראה כאזור עם הפוטנציאל הכי נקי. טעם עור מת ומשחת נעליים מלאו את פיה ואפה. רדבלוד המשיך ללחוץ את ראשה.
"קדימה" אמר, תפס באוזנה ומשך. וולריה יללה בכאב.
"כן אדוני" פלטה בניסיון לא מוצלח לרצות אותו והתחילה ללקק את הנעל. זה היה מגעיל לכל הדעות, אך היא שמחה מעט שהנעל חדשה יחסית, כנראה. היא ליקקה כמה ליקוקים לא מחייבים ורדבלוד הרים את ידו וכנראה התיישר.
"תלקקי את כל הנעל" ציווה. ווליריה עקמה את אפה והמשיכה, משתדלת לגעת כמה שפחות עם לשונה בנעל. היא הרגישה צליפה כואבת על ישבנה, למרות שלא שמה לב שרדלוד זז. ווליריה התאפקה לא לצעוק בכאב.
"עם כל הלשון" אמר באכזריות. ווליריה צייתה. היא ליקקה את הנעל. היא הרגישה צורך מוזר לציית עוד קודם. זה היה ככה מההתחלה. אבל לרוב הדברים שביקש ממנה היו כל כך איומים בעיניה שלא הייתה לה כוונה לעשות אותם. היא תהתה לפתע אם הוא עוד ידרוש ממנה דברים יותר איומים. היא נרעדה והמשיכה ללקק במרץ.

"טוב מאוד, תמשיכי" נשמע קולו המרוצה של רדבלוד. למרות הטעם והריח הדוחים שמלאו את אפה ופיה ההערה של רדבלוד גרמה לה לתוספת מוטיבציה. היא המשיכה וליקקה.
"הנעל השניה" אמר
ווליריה היססה מעט אך עברה לנעל השניה. היא התרגלה מעט לריח, אך על הנעל הזו היה כתם בוץ מגעיל באזור שולי המכנס שלא שמה לב אליו קודם. היא ניסתה להתחמק ממנו. עוד צליפה בישבנה הגיעה. ווליריה פלטה קול כאוב והחלה ללקק את כתם הבוץ שרק הוסיף לטעמים הדוחים שהיו בפיה.
באיזה שלב התחילה להשתנק מעט מאיזה שערה שנתקעה על נעלו.
ווליריה התיישבה על עקביה וניסתה לדוג את השערה ללא הצלחה מתוך פיה. להפתעתה רדבלוד לא נזף בה אלא זרק מפית על כתפה. ווליריה נעזרה במפית גם בשביל לנסות להוציא חלק מהבוץ. מגעיל.
"תמשיכי" אמר רדבלוד חרישית.
ווליריה ירדה שוב על ברכיה והמשיכה ללקק. באיזה מקום בתוכה הרגישה התרוממות רוח קלה. היא לא הספיקה לתהות עליה הרבה כי רדבלוד עצר אותה.
"מספיק טוב" אמר, והורה לה לשפשף את חרטומי נעליו עם המפית. ווליריה צייתה שוב, שמחה שהיא משתמשת במפית עכשיו. רדבלוד הושיט לה בקבוק מים."אין לי שום רצון שתסתובבי עם ריח של משחת נעליים מהפה במסיבה" אמר לה. ווליריה בלעה את המים יחד עם ריטון נרגן. רדבלוד הורה לה לקום.
משהו בגוון קולו העלה בה חשד, אך לא הייתה לה ברירה אלא לציית. "למה זה מרגש אותי?" היא עוד הספיקה לתהות, כאשר רדבלוד אחז בכתפיה והצמיד אותה לקיר היחיד בחדר הוילונות הקטן. כעבור רגע ידו הייתה בין רגליה, חופנת את ערוותה בכח, ופיו נצמד אל צאוורה, נושך ומלקק, כמעט פוצע את העור. 

ווליריה גנחה. שוב.
לעזאזל, למה היא תמיד כל כך קולנית? תהה רדבלוד. אמנם הגניחות המטופשות שלה היו מגרות למדי, אבל היא הייתה קולנית מידי בכל קנה מידה. זו הבעיה של הדור הזה, חשב רדבלוד, בזמן שהעביר את אצבעותיו בין שפתי ערוותה, וכרסם את צאוורה. בידו השניה הוא מישש את שדה דרך בד השמלה, מחפש אחר פטמתה. כשמצא אותה צבט בכח.
הבעיה עם הדור הזה, חשב ביבושת, היא שהם כל כך לא מודעים לעצמם. קולניים כל כך, רוצים הכל עכשיו ומייד. עם כל הטלווזיה המטופשת והמחשב שעכשיו הופיע בחלק מהבתים... וובנוסף גם התחילו להופיע פה ושם טלפונים שלא היו מחוברים בכבלים אל הקיר בצורה מהוגנת אלא היו לבנים עם סוללה שניתן להעביר ממקום למקום. טלפונים ניידים, ככה קראו להם...
ולא אכפת להם להסתובב עם רדיו טייפים ענקיים על הכתף, לגנוח בקולי קולות כמו וליריה או לשפוך על עצמם יותר מידי דאודורנט.
אבל לפחות, גיחך לעצמו, יכול היה לדעת בקלות מתי ווליריה מתגרה. בזמנים עברו זה היה קשה יותר...
הוא החדיר את אצבעו לתוכה והגניחות שלה עלו באוקטבה ונעשו רמות יותר ממה שמקובל גם בחברה הקלוקלת של היום. רדבלוד עזב את פטמתה וסכר את פיה. במחשבה נוספת הניח לה לחלוטין והתחיל לנגב את אצבעותיו בממחטה נוספת שהייתה בכיסו. הוא שמח שהכריח אותה לגהץ את אוסף הממחטות הסולידי שלו. נראה שיזדקק להן עוד הרבה הערב.  לאחר שסיים שלח את ידו אל כיסו והתכופף בזריזות ערפדית והדק אזיק סביב קרסולה השמאלי.
הוא החזיר את מבטו אל ווליריה, שנראתה מאוכזבת מעט, ונראה שלא שמה לב לאזיק ההוא. החושים שלה עדיין לא היו חדים מספיק, ונראה שהיא הייתה המומה מהגירוי המיני שסיפק לה, ומכך שלא המשיך. טוב, היא לא באמת מצפה שיספק אותה עכשיו, אחרי ההתנהגות האיומה שלה, לא כן? הוא נעץ בה מבט מתנשא שהשתכלל במהלך השנים, והמשיך לנגב את אצבעותיו. הוא שם לב לשריטה קלה שהחלימה על כף ידו. לעזאזל, היא נשכה אותו. אבל הוא החליט לא לנזוף בה. חיזוק הקשר בניהם יכול רק להועיל. מבטו כלפיה התרכך והוא הורה לה לסדר את שערה ושמלתה, וגם לא לשכוח להחליק קצת את הקפלים בבגדיו. היא צייתה מיד.
כשסיימה, שם לב שהיא מביטה בו ברצון לומר דבר מה. נראה שרצתה לומר דבר מה. הוא הנהן אליה בעידוד, אבל היא לעסה את לחיה ושפתיה  בהיסוס (איזה הרגל מכוער!) לפני שפלטה "תודה אדוני"מצוייץ וקברה את מבטה ברצפה. התוך הורדרד של אוזניה הסמיק מעט. רדבלוד חייך חיוך מרוצה. סוף סוף, התקדמות כלשהי!
רוב התלמידים הגיעו לשלב הזה אחרי שלושה ימים במחיצתו, במקרים הקשים. אבל ווליריה היא תלמידה כל כך גרועה בעניין הזה... וקרו כמה אירועים לא צפויים. הוא בהחלט היה מרוצה. נראה שעלה על נתיב טוב איתה, או שלפחות, היא מתחילה להפנים משהו. רדבלוד הושיט את ידו וליטף את שערה בעדינות.
"ילדה טובה" אמר לה "ילדה טובה"
"תודה אדוני" אמרה ווליריה, קולה מבולבל מעט.
"אני שמח שנהנית ממה שעשיתי לך" אמר רדבלוד, וכמעט הצטער על מוצא פיו. הוא הסתובב בגבו אליה והורה לה ללכת אחריו. הגיע הזמן למסיבה. למסיבה האמיתית.

***

רדבלוד גלגל את עיניו כשעמדו הוא ווליריה בפתח האולם הקטן. לולא הריחות באוויר והעובדה שהמוזיקה לא הגיעה לרמת הרעש האיומה שבמועדנים, לא היה יכול להבדיל בין המקום לכל דיסקוטק אנושי מטופש. אם כי, הוא היה חייב לציין לטובה את הטעם המוזיקלי של הדי ג'יי, שלא היה גרוע לחלוטין. הרחבה הייתה קטנה יחסית, ורקדו בה מספר חבורות ערפדים. כולם היו צעירים יחסית, חלקם כנראה היו בגילאי השוליה שלהם, בני עשרים וחמש עד חמישים בערך. וכמה ערפדים בגיל בוגר, ככל הנראה, לפי לבושם. רבים מהחבורה לבשו שילובים של שחור וצבעים זוהרים, ועגילים נצצו ביותר מידי איברי גוף. בכוך באולם, שהואר בתאורה כחולה סרת טעם עמד ערפד וערבב את המשקאות, הקעקועים שעל פניו כמעט נעלמים בעורו הכהה. הוא היה תלמיד שלו, קלט לפתע רדבלוד, לפני שישים או שבעים שנה. הוא המשיך להתבונן באולם. בצד הרחוק עמדו מספר שולחנות קטנים, וכמה ספות נוחות למראה. היו כמה וילונות מחיצה. ממש אזור מזמוזים עבור תיכוניסטים... רדבלוג גלגל את עיניו וצעד פנימה. מבטו החליק אל המסדרון שיצא מאחד מקצוות האולם. עמדה שם הצללית השניה של ערבה, עורה הכהה ושערה הבהיר נוגדים זה את זה, כפי שנגדו אלו את אלו כל בגדיה, הופכיים לבגדים של ריקה. השתיים נראו יחדיו כמו שני תשלילים... מבטו החליק אל מי שדיברה אליה. עמדה שם אחת מהשיגו.
הוא תהה איך ערבה הצליח לגרום לכך ששיגו תאבטח את המסיבה.כעבור רגע הבין כאשר עבר על פניו אחד הנכבדים של שבט הדרקונהאם. רדבלוד כיווץ את אגרופו בעצבנות, והזיז את ווליריה לכיוון הקיר, ופינה את הכניסה. אין לדעת מי עוד מראשי השבטים יעברו, ולא התחשק לו במיוחד להתקל במישהו מהם באופן אישי. והוא לגמרי שכח את טניה...היתכן והמסיבה הקטנה הזו מסתירה את ההגעה של כמה וכמה ראשי שבטים? הוא תהה כמה לעזאזל הגיעו. הוא העיף מבט אל הבר. כן, אברהם (לפחות זה היה שמו האנושי) מן הסתם זוכר אותו. הוא ישמח לספק לו תשובות... לכל העניין המטריד הזה. תחושה לא נעימה החלה להבנות בבטנו של רדבלוד. הוא היה שמח מאוד באותו הרגע לו היה יכול לשלוח את ווליריה הבייתה. או אולי אפילו לחזור ביחד איתה.

"הביטי, ווליריה" אמר חרישית, אחרי שדחף אותה אל הקיר, והצביע אל אחת העוזרות של ערבה, שקדה לאיזה ערפד. לצידה קדה ערפדית מוזרה. שיערה הארוך והשחור היה אסוף בשני זנבות סוס שהגיעו כמעט עד ברכיה. היא לבשה חולצה ירוקה גבוהת צאוורון ומכנסי משי כחולים, עליהם מגפיים שחורים עד ברכיה. בידה החזיקה מוט שהיה עבה יותר בקצה אחד לעומת קצהו הדק השני.
ווליריה הביטה. והחזירה מבטה אליו.
"הערפדית ליד הצללית של ערבה, היא אחת מהשיגו"
"אני לא מכירה את המושג" ענתה ווליריה בהרהור, למרות שמשהו במראה היה מוכר, אם כי לא זכרה את השם. היא מיהרה להוסיף "אדוני" זריז אחרי כמה שניות. רדבלוד לא שם לב. נראה שהוא מוטרד...
"אני יודע." אמר רדבלוד "עכשיו תקשיבי, זה חינוכי"
ווליריה הנהנה.
"שיגו הם שומרים ערפדים" התחיל רדבלוד להרצות "לקרא להם מאבטחים קצת יעליב אותם, למרות שזה מה שהם עושים לעיתים קרובות, לפחות למראית עין. בעבר הם היו הלוחמים של הערפדים. יחידה מובחרת, מומחים ומומחיות בכל נשק, בכל שיטה להגנה עצמית. הם הטובים ביותר בתחומם בנמצא. הנשק המיוחד שלהם, שירק" הוא החווה בידו "זה המקל הזה." ווליריה נעצה שוב את מבטה במקל, אבל הוא נותר שחור ומשעמם כמו קודם.

"הוא עשוי מסגסוגת חזקה כלשהיא שהם משכללים כל הזמן. הם לא זקוקים ללהבים או לרובים, למרות שהם משתמשים בהם. אבל עם שירק, הם קטלניים. יצא לי פעם לבחון שירק... במסגרת חלטורה קטנה שעשיתי. יש לדבר הזה איזון שלא מהעולם הזה. אם היא תזרוק אותו היא תוכל לשפד עליו חמישה או שישה ערפדים. אם היא תנופף בו בקצה הדק – קרוב לוודאי ראשים יכרתו, למרות שהשירק לא חד בכלל. ובקצה העבה..." רדבלוד נעצר בהרהור "ובכן, עדיף שלא תתקלי בקצה העבה"
ווליריה הייתה מרותקת.
"למה יש לה תסרוקת כזו מצחיקה?" שאלה ווליריה.
"מסורת" אמר רדבלוד בשקט. "גם לצלליות של ערבה יש תסרוקת דומה. זו התסרוקת של לוחמים, מאבטחים ושומרי הראש. אם כי, את יכולה לראות בקלות לפי הסרטים שיש להן בשיער שהן לא מגיעות לקרסוליים של אף שיגו, או כל מאבטח אחר. אולי הן יתקבלו לשורותיהם...יום אחד. הסרטים אומרים שהן עדיין שוליות לכניסה למקצוע האבטחה. אם כי...קרוב לוודאי שהן כבר יכולות לכסח" רדבלוד גיחך את הביטוי המודרני "כמעט כל ערפד כאן, לפחות מהחברה הצעירים יותר..."
באותו הרגע עברה שיירה קטנה של ערפדים וערפדות שהביטו סביב במבט יותר מתנשא מכל מבטיו של רדבלוד, וסביבם מספר ערפדות וערפדים שלבשו בגד שחור אדום מבריק וחושפני, שנראה בעיקר כמו בגד ים משונה. בידיהם היו חרמשים. וליריה שמעה את רדבלוד בולע ברעש. היא תהתה אם הוא מבוהל, אבל כעבור רגע המשיך להרצות לה כאילו דבר לא קרה, והם פשוט באיזה סיור על תרבות הערפדים.
"ואלו הם שומרי הראש, האנרי. לעומת השיגו שכיום, למרבה הצער, מהווים שומרים ומאבטחים לרוב ולוחמים לעת מצוא, האנרי התחילו וסיימו כשומרי ראש.
"אין להם שני זנבות סוס" ווליריה ציינה.
"הביטי היטב" אמר רדבלוד "הם פשוט מאוד קרובים אחד לשני, והם אוספים את השיער וקולעים אותו בניהם ככה שיראו כמו אחד. זה גם מעיד על אופי המשימה שלהם היום"
למרות האווירה שרדבלוד הקרין, ווליריה הייתה מרותקת. נראה היה שסוף סוף משהו מתרבות הערפדים מחלחל סוף סוף לידיעתה, ולא מוסתר על ידי האמירות של "כשתהיו ערפדים מלאים תדעו" או "יסופר לכם בהמשך" עם המשך שמעולם לא הגיע. ככלל, היא שמה לב שרדבלוד אהב לספר כל מיני דברים. זה די התאים לתדמית הסנובית שלו, בהתחשב בזה שהוא כל כך אהב להרצות.
"האנרי," התחיל רדבלוד שוב "הם לא ערפדים עצמאיים כמו השיגו. הם נותנים את החיים שלהם לאדון שלהם. הם נותנים לו או לה את הכל – את גופם, את נשמתם ואת החיים שלהם. הם ישרתו את האדון או הגברת שלהם שנים, עד למותה או עד לשחרור. שמעתי פעם מישהו מהם אומר שגם המוות לא יכול לשחרר אותם מהשירות הזה"
ווליריה עיכלה את המידע הזה. "אם ככה" אמרה לאיטה "כנראה ערפדים שאנרי משרתים אותם הם ערפדים חשובים. ואם יש כאן שיגו..."
"שתקי" התיז רדבלוד
"סליחה אדוני" נרתעה ווליריה.

רדבלוד שתק דקות אחדות והביט באולם. ווליריה הביטה אחר מבטו. הערפדים שנכנסו בפמליה הזו כבר עברו ונראה שהשיגו נבלעה במסדרון שקודם עמדה בפתחו. עוד ערפד אחד מלווה באנרי חלף לצידם ונבלע במסדרון. שיגו נוסף, גבר (וליריה לא יכלה שלא להתעשע למראה תסרוקתו) עבר באולם וסרק במבטו את כל הנוכחים, שהשתתקו מעט. מבטו הקשוח החליק גם עליה והיא לא מצאה שוב דבר משעשע בשערו השחור.
"זה לא בסדר" אמר רדבלוד כאשר השיגו נבלע אף הוא במסדרון. "משהו בכל מה שקורה כאן לא מוצא חן בעיניי. לא היה מצויין שום דבר על נוכחות של ראשי שבטים בהזמנה"
"אתה מודאג, אדוני?" שאלה ווליריה בקול קטן.
רדבלוד הביט בה חדות. שאלה לא הולמת עבור תלמידה, ובכל זאת... דאגתה נגעה לו מעט. הוא הביט סביב ומצא את פניו ההמומות של אברהם, שניגב כוס בתנועות שישחקו אותה לאבק בקרוב. נראה שגם הוא לא ידע מה מתרחש. ריקה עמדה מצידו השני של הבר ולעסה את שפתיה ולחיה באותו ההרגל המכוער שהיה גם לווליריה. היא הניח את ידו על התליון שלו, ממשש אותו דרך חולצת המשי שלו. נקווה שלא יזכרו על קיומו ומשמעתו. היו יותר מידי "נקווה שלא" בערב הזה לטעמו.

רדבלוד פנה אל ווליריה.
"אכן, אני מודאג מעט" אמר לה. את מבטו צדה לפתע ערבה. הוא יגש אליה מיד. "עכשיו תקשיבי"
ווליריה הנהנה, וחזרה על ה"כנאדוני שלה"
"תזכרי כל מה שאמרתי בתדריך שלך, ואל תכנסי למסדרון בשום פנים ואופן. אם את צריכה משהו תגשי אל הברמן. הוא היה פעם תלמיד שלי, אז הוא יהיה נחמד אלייך. רק תזכרי לומר לו את זה. פעם קראו לו אברהם, אבל כדאי שתשאלי איך לפנות אליו עכשיו."
ווליריה הנהנה בחשש. רדבלוד שלח יד אל כיסו והניח בידה שטר.
"תקני לך משהו נחמד לשתות ואל תסתבכי בצרות. אני הולך לברר משהו עם ערבה ואז להכנס לרשמית. תרקדי, תהני ואל תמשכי יותר מידי תשומת לב."
"אבל אדוני..." אמרה ווליריה
"בלי אבל" אמר בקשיחות והסתובב בגבו אליה, הולך בצעדים רחבים אל ערבה וינצ'סטר.

 ווליריה הרכינה את ראשה. רדבלוד הבטיח לה שישאר איתה זמן קצר במסיבה הזו קודם...
היא בלעה את רוקה והביטה אחרי רדבלוד שעצר לשוחח עם ערבה. הם נראו מאוד מאופקים שניהם, וכעבור רגעים אחדים נכנסו למסדרון האפל. ווליריה הרכינה את מבטה אל השטר. רדבלוד נתן לה סכום כסף נכבד מאוד. היא העבירה את מבטה אל מחירי תפריט המשקאות שהיה מעל ה בר. נראה שיש לה מספיק בשביל לא לאכול כמה ימים. היא גיששה קצת בשמלתה ומצאה את הכיס שהיה בה והניחה בו את השטר. התחיל להתנגן שיר שהיא זכרה שהיה פופולרי בזמן הטירונות שלה, ודווקא מצא חן בעיניה. היא נגשה לרחבה ורקדה קצת. היא הפסיקה לרקוד עם סוף השיר. זה לא היה מהנה במיוחד לרקוד לבד. היא גררה את רגליה אל הבר, והביטה מספר פעמים מעבר לכתפה. עם כל האיבה שלה לרדבלוד, הרעיון שהיא לבד באולם הזה, עם כל הערפדים הזרים האלו, לא גרם לה לתחושת נוחות.
"שלום קטנטונת" הברמן הפתיע אותה ברגע שהתיישבה. החיוך שלו נראה רחב וכן כל כך שהיא שכחה את זהירותה וענתה ב"שלום אברהם" נלהב, לאחר רגע עצרה את עצמה, ולמראה הבעת הפנים החמוצה של הערפד התנצלה מייד "סליחה, לא התכוונתי...אני ממש מצטערת. פשוט ה...אדון רדבלוד אמר שככה קראו לך ו..."
הערפד, שנראה שלא קראו לו אברהם יותר פרץ בצחוק. "אז ככה קוראים לאשמאי הזקן עכשיו"
ווליריה חייכה בהיסוס. "כן, האדון אמר לי שהיית התלמיד שלו"
"קוראים לי ירח עכשיו" אמר לה בחיוך. ובאוחזו גביע זכוכית ציטט "הייתי מעדיף לאהוב את הארץ כפי שהיא אוהבת את הירח." כעבור רגע הוסיף "ניטשה"
"אני ווליריה" אמרה "אין לי ציטוטים על זה."
ירח נעץ בה מבט למשך שניות אחדות.
"בת כמה את ווליריה?" שאל בשקט
"ארבעה חודשים מאז...נשיקת האם" אמרה, על לשונה עולה ביטוי שאמר דימיטרי כששאלה לגילו בזמן ששתו תה אז...בערב לאחר הלילה הנורא ההוא.
ירח שוב פרץ בצחוק. "ואני חשבתי לתת לך סטירה" אמר בחיוך "אבל את תינוקת, אז אני סולח לך" הוא הושיט את ידו מתחת לדלפק ולאחר חיטוט נמרץ שם הביא לה סוכריה על מקל.
"תודה על הסוכריה, מר ירח" אמרה ווליריה , נזכרת בנימוסיה. היא הכניסה בהיסוס את הסוכריה לפיה. טעם דם וסוכר התפוצץ בפיה והיא עצמה את עיניה בתענוג.
"גם אני אוהב את הסוכריות האלו" אמר ירח בחיוך. ווליריה החליטה שהיא מחבבת את ירח. היא שקלה להתחיל איתו שיחה כלשהי, אבל לא הייתה בטוחה איך לפנות אליו. ביינתיים ירח נע לצד השני של הבר, וקיבל הזמנה מאיזה ערפד עם מבט לא נעים. הוא נעמד מולו והחל לערבב בזריזות משקה כלשהו, מלהטט בסכין שחתך איתה לימון באוויר, וזורק ומוצא את הפקק של הבקבוק שערבב בו, ומזג את המשקה לכוס בזמן שסובב אותה על אצבעו. נראה שההגשה עצמה הייתה איזו הצגה כללית עבור הערפדים באזור, כי כמה ערפדים התקבצו סביב ומחאו כפיים. ווליריה הצטרפה למחיאות הכפיים. ירח קד קידה קטנה לנוכחים, למרות שהערפד שהזמין את המשקה לא נראה כמתרשם במיוחד. ווליריה תהתה אם הוא יסכים לערבב לה גם משקה בצורה כזו מגניבה.
"הוא די מוצלח בזה" נשמע קול שקט לצד ווליריה. היא סובבה את ראשה וראתה את אחת העוזרות של ערבה.
"אה, שלום לך..." ווליריה היססה. משלא הצליחה לחשוב על סיום מכובד פלטה "שלום גברת" והרכינה את ראשה.
"אני קארי, הצללית המאבטחת של ערבה" אמרה הערפדית "ואת ווליריה התלמידה התינוקת של רפאל רדבלוד"
ווליריה ניסתה להשתלט על עצמה. היא הוציאה את הסוכריה מפיה וכעבור רגע פלטה "שלום גברת קארי"
"אני עדיין לא גברת" אמרה הצללית המאבטחת "אז את יכולה לפנות אלי פשוט בשם שלי"
ווליריה הנהנה משלא מצאה מענה טוב יותר ותהתה אם זה יהיה חסר נימוס להמשיך למצוץ את הסוכריה.
קארי הושיטה את אצבעותיה הארוכות והכהות ונגעה בפעמון על צאוורה של ווליריה, שצלצל בעדינות. היא חייכה והחזירה את ידה אל מותנה. ווליריה תהתה אם היא צריכה לומר דבר מה, ואם קארי מתכוונת להתמזמז איתה. היא הייתה יפה מאוד. ווליריה תהתה ברצינות איך היא הצליחה לחמצן אפילו את גבותיה בגוון בהיר כל כך. נראה שאפילו ריסיה היו בהירים. היא תהתה לרגע אם הגוון הבהיר של שערה שנגד כל כך את עורה הכהה אכן היה טבעי.
"את יודעת שאת הולכת להכנס למסיבה הרשמית?" שאלה קארי כעבור כמה רגעים.
ווליריה הרגישה את אוזניה מזדקפות בכח. "אסור לי להכנס" אמרה בזריזות "זו מסיבה רק לערפדים בוגרים"
קארי צחקה בשקט "את תיכנסי כמובן רק עם האדון שלך. למה את חושבת יש לך אזיק על הקרסול השמאלי?"
ווליריה הרימה את רגליה והביטה באזיק בתמיהה. היא לא שמה לב אליו קודם.
"לא שמתי לב שהוא שם" אמרה בכנות. מבטה עבר על פני ערפדים אחרים במסיבה. לאחדים היה אזיק על פרק היד, או על הקרסול הימני. היא שמה לב לכמה ערפדים עם קולר מתכתי וטבעת עליו. ואפילו ערפדית אחת עם שרשרת מתכתית סביב מותניה.
"יש משמעות למיקום של האזיקים?" היא שאלה. קארי חייכה והנהנה.
"יש לכל דבר משמעות." אמרה "כל קפל בגד וכל עגיל, אפילו סוג הבד"
ווליריה פתחה את פיה לשאול שאלות נוספות אבל קארי עצרה אותה "זה לא התפקיד שלי ללמד אותך". ווליריה שמטה את אוזניה באכזבה.
"אם את צריכה משהו, את יכולה לפנות אלי או אל ריקה"
ווליריה זקפה את גבותיה בתמיהה.
"ריקה היא הצללית השניה. האחות שלי"
ווליריה הנהנה והודתה לקארי.
"בכל מקרה, רק רציתי לומר לך שאת צריכה לדעת שאת נכנסת למסיבה, ובהתחשב בגזע שלך" מבטה החליק על אוזניה של ווליריה "כדאי לך להמנע מאלכוהול"
ווליריה הספיקה לפלוט תודה לפני שקארי הלכה לה. היא החזירה את הסוכריה לפיה והפנתה מבט אל ירח שניגש אליה.

"זה היה ממש מגניב, מה שעשית עם הכוס" אמרה בכנות, עם הסוכריה תחובה בפיה. היא החליטה להניח ביינתיים לתהיות שהעלתה קארי בראשה.
ירח חייך."איפה למדת את זה?"
"זה היה התחביב שלי לפני הלידה לחושך" אמר ירח. ווליריה לא ידעה מה לומר זמן מה. היא רצתה לבקש שיעשה הצגה כזו גם עבורה, אבל התדריך של רדבלוד נחרט מספיק טוב במוחה, וגם בירכיה.
"את רוצה להזמין לשתות משהו?" שאל ירח לאחר כמה שניות של שתיקה. הוא הפנה את ראשה והיא הביטה וראתה שיש עוד כמה ערפדים וערפדות שרוצות שירות.
"אפשר להזמין בגרסא בלי אלכוהול?" שאלה ווליריה, שאת תשומת ליבה תפס משקה זול בשם דם-דובדבנים.
ירח חייך "תלוי מה. מה את רוצה?" וליריה ציינה את שם המשקה. "אין בעיה" ענה ירח. הוא הכין את המשקה בזריזות ערפדית, אבל בלי קסמים מיוחדים. ווליריה התאכזבה מעט, אך כאשר ירח הושיט לפתע את ידו מאחורי אוזנה והוציא צרור דובדבנים בשל פרצה בצחוק ומחאה כפיים.
ירח חייך ווליריה הניחה את השטר על הדלפק. ערפד גבוה וגמלוני שנראה מכונס בעצמו יותר מכל אחד בחדר ניגש ולקח את השטר, והחזיר לה את העודף אחרי זמן קצר. הוא וירח החליפו ברכה קצרה, והערפד ניגש לאייש את הקופה. ווליריה שמה לב לפס אדום שהחוויר לאט על לחיו. היא תהתה מה משמעותו.
היא לקחה לגימה מהמשקה, שכמו הסוכריה היה במתיקות עשירה של דם, עם גווני הדובדבנים שצבעו את הכל בטעם נעים וקליל. וליריה עצמה את עיניה בהנאה. כאשר פקחה אותן מצאה את הערפדית עם השרשרת סביב מותניה יושבת לצידה. היא כן רצתה להתמזמז. 

לא להתעצבן על האיחור בפרקים. אני אחרי הסמינריון בוירו', ואחת היהדויות מתקדמת. בערך. והפרק הקרוב כמעט גמור + עלילה להבא. הולך להיות סוער, מקווה שיצא לפחות כמו שזה בראש שלי.
מה שכן, יש לי פייסבוק, עם ריכוז דברים אחרים שאני מצייר/כותב. אתן יודעות, כל מיני על פמיניזם, מגדר, מיניות, וכו'.

אז, זהו. מוזמנות/ים לעשות לי "לייק".
https://www.facebook.com/PonetiumHalftree

(יש שם גם ספויילרים לפרקים הקרובים וציורים וכאלה)

אז ... אני ממשיך לכתוב לאט לאט את מאדים בשמי הלילה. פשוט היו לי הרבה דברים על הראש. ועכשיו יש לי 2 עבודות לסיים ביהדות, אחד סמינריון בוירלוגיה, ועוד עבודה למעבדה מתקדת, וגם איזה תרגיל בביואינפורמטיקה, ועוד איזה חלק ממצגת בביוטכנולוגיה-שקר-כלשהו.

וגם אובחנתי עם ADD בתחילת השבוע. הידד לי. זה אומר שאני לא מסוגל להכניס כלום לפה תחת ההשפעה של הריטלין, אבל לפחות אני מקשיב איכשהו בשיעורים.
אבל אני עדיין מצייר בשיעורי יהדות. כי אני ממש לא כותב בהם כלום, כי גם ככה אין מה. אז החלטתי לצייר משהו מ"מאדים בשמי הלילה."

למי שדמיינו איך הקמע של רדבלוד נראה ולא היו ממש בטוחים, אל חשש, עכשיו תדעו. ככה:
http://fc04.deviantart.net/fs71/i/2013/098/c/a/redblood_s_pendant_by_ponetium-d60x313.png

מי ידע ששיעורי יהדות יכולים להיות כ"כ אפקטיביים?
*

ריקה וקארי, שתי הצלליות של ערבה, גם הן ממאדים בשמי הלילה. בגלל שאיבדתי אני לא מוצא את הטושים בצבעים המתאימים (הסט השחור לבן) מהקופיקס שלי, אז הצביעה מתעכבת. אבל ציירתי אותן במהלך הצפיה בתיקים באפלה. הייתי חולה בפסח, אז יצא לי לסיים את העונה הראשונה. עכשיו אני די בשלישית. אני לא מצליח להחליט מי יותר סקסי, מולדר או סקאלי. לשניהם כתבו אישיות מגניבה, ושניהם מאוד יפים, ואפילו לא יפים מידי כמו שקורה לשחקנים/ות אמריקאיות/ים בזמן האחרון. אולי אני אפנטז על שניהם בבת אחת וזהו? יש לכם/ן השגות בנושא מי יותר סקסי/ת? (בלי ספויילרים בבקשה)
אז כן, ריקה וקארי. היו לי ציורים טובים מזה, מן הסתם. ציירתי אותן בסגנון דמוי מועדון וינX. כי אני אוהב את הסדרה הזו. ריקה היא זו שקרובה לוילון (יש ציור שלה בפרק הקודם. לא רואים את זה כי הציור הוא רק קווים כרגע אבל לקארי יש עור כהה ושיער בהיר, והשיער שלה בדיוק הפוך בצבעים מזה של ריקה.

http://fc05.deviantart.net/fs71/i/2013/097/2/6/rika_and_kari___linart_by_ponetium-d60t3uu.png

***
ונעבור לפינת ההודעה ההזויה מצד הכלוב:
בזמנו אחד הדברים שהביאו אותי להתרחק מהכלוב היו אנשים מסויימים באתר הזה, שבניגוד לרוב המגניב, היו פשוט פויה. אחד מהם שלח לי הודעה היום לגבי זה שאני מזיין את המח הרבה. אז החלטתי לשאול אותו אם באמת לו בא שאני אזיין לו את המח.
שאלתי אותו אם יש מיקום מסויים בראש שלו שהוא מעדיף שאקדח בו חור בגודל מתאים טרם אדחוף אליו בכוח את זקפתי המשתוקקת, או שהוא בכלל בקטע שאני אכרות לו את הראש ואזיין אותו חזק בפורמן מאגנום שלו (אולי עם הרחבה קלה).

לגמריי לא ברור לי למה אנשים טורחים לשלוח לי הודעות כאלו, אחרי שכותבים במשתמש שכל משתמשי הכלוב מתחייבים לכבד את הגבולות שאני מפרסם באתר. אז כתזכורת, הנה הגבולות שלי, מועתקים מילה במילה מהפרופיל:

אסור: לשלוח אלי כל הודעה שהיא למטרת הכירות - או הרחבה של הכירות קיימת (ע"ע מותר).
אסור מאוד: להתעצל ולא לבדוק את הגבולות בפרופיל שלי או סתם לא לכבד את הגבולות שלי כי את/ה אידיוט/ית.
מותר: להגיב לבלוג ולציורים תגובות רלוונטיות בלבד לעבודות אלו בלבד, או לעבודותיי ככלל.
יוצאותים מהכלל: אנשותים שאני בהכירות איתם כבר מקודם, או שאישרתי להם/ן באופן ציבורי לכתוב לי.

אם הוא היה נחמד ומנומס לפחות. אבל, כאמור... יש כאלו שאוהבים זין קשיח וחם בתוך הקרניום שלהם, ואפילו מבקשים את זה. עם כל הכבוד, לדעתי זה בכלל עובר על הג"ג [גבולות גזרה] של הבדס"מ עם ה"שפוי, בטוח ובהסכמה". 

****

[כל הציורים ברשומה זו מוגנים תחת זכויות יוצרים ומהווים יצירה מקורית לחלוטין שלי. אם מישהו רוצה לצבוע את ריקה וקארי או לעצב בתלת מימד את הקמע של רדבלוד או משהו - אתםן יכולות/ים לעשות את זה תחת התנאים הבאים בלבד: יש לבקש אישור לעשות זאת, ולפרסם זאת עם קרדיט וקישור למקור (הפוסט הזה או המקור בדביאנט) ואסור יהיה לכם להשתמש בה למטרות רווח, ואשמח מאוד ללינק לעבודה שלכםן. ^_^]

רדבלוד בחן בנחת את שערה של וליריה, והחזיר מספר שיערות סוררות למקומן. הוא הטיב מעט את סרט השיער הכחול, שתאם בכל לשמלה, כך שיסתיר מעט יותר טוב את אוזניה. לאחר מכן נאנח, ולקח לידיו את כלי האיפור. הסתבר לו שגם את זה היא לא יודעת לעשות. לאחר שכיסה כמה פגמים קלים, והדגיש את עיניה בצבעים שיתאימו גם לשמלה הכחולה וגם לשמלה השחורה, הניח בידיה מברשת מסקרה.

"זה את תעשי לבד" אמר לה "ובלי למרוח לעצמך על הפנים"
ווליריה התבוננה זמן קצר במברשת בבלבול. רדבלוד הסביר לה בנחת איך להשתמש בה. ווליריה הוציאה את המברשת מהשפופרת והשתמשה בה באופן סביר, ורדבלוד החל להתלבש. כאשר סיים ניגש ותיקן את הנזקים שהיא גרמה. מסתבר שהצליחה למרוח לעצמה מסקרה על האף באורח פלאי כלשהו.
"את פשוט חסרת תקנה" אמר לה, נאנח. ווליריה הרכינה את ראשה.

"סליחה אדוני" פלטה
הוא הרים שקית עם בגדים מוכנים למסיבה השניה, וסימן לה ללכת אחריו. ווליריה קמה על רגליה בחוסר יציבות והחלה לדדות. הוא עצר.

גם על נעלי עקב לא ידעה ללכת. אלה, מה עוד היא לא יודעת? תהה. הוא ניגש למגרה חיטט בה בזריזות. לאחר כמה דקות מצא סנדלים שחורות ונחמדות למדיי. הן לא התאימו לשמלה כל כך, אבל לפחות נראו מכובדות במידה מספקת.

"תנעלי את אלו" הורה לה במרמור "אני אחכה לך במכונית" אמר, וירד במדרגות. כעבור כמה דקות ווליריה נכנסה לחניה המקורה.

"לא ראיתי את המכונית הזו קודם" אמרה בהתפעלות "חדשה מהניילונים" הוסיפה ביטוי המוני.

"תכנסי ותשבי לידי" אמר רדבלוד. ווליריה פלטה "כנאדוני" לא מחייב ורצה בהתרגשות לצד השני של המכונית, והתיישבה לצידו. היא אספה את זנבה בזהירות לפני שטרקה את הדלת. בתחילת הערב כבר עברו עליו שתי טריקות של דלתות. אחת מהן מכוונת מצידו.

"כללים למסיבה של בני האדם" פתח רדבלוד ווליריה הנהנה בהתרגשות.

"את משתלטת על הזנב שלך לחלוטין." אמר וזקר אצבע אחת.

"כן אדוני"

"כנ"ל האוזניים" הוסיף, מרים אצבע שניה

"כן אדוני"

"מעכשיו השם שלי הוא רפאל, או רפאל רדבלוד."

"כן אדוני"

רדבלוד סטר לכתפה. "אמרתי מעכשיו" הוסיף באיום.

"כן, רפאל" אמרה באנחה

"מצויין" אמר "ואת מתייחסת אלי כאילו את המאהבת שלי. את ממש מעריצה אותי, אבל את לא, ואני מדגיש שוב, את לא השפחה שלי."

ווליריה הנהנה.

"נעלת את הבית?"

"כן"

"מצויין" אמר ולחץ על השלט שפתח את דלת החניה וסובב את המפתח. מנוע המכונית החל לפעול בצליל תקין  במידה מספקת לטעמו, ורדבלוד כיוון אותה מחוץ לחניה. כבר לא מייצרים מכוניות טובות, חשב.

לאחר שחגרה את חגורת הבטיחות ווליריה פנתה להביט בנוף מחוץ לחלון. השמש שקעה רק לפני דקות אחדות והיא עדיין הייתה מנומנמת לאחר היקיצה המוקדמת שרדבלוד כפה עליה. בני נוער שחקו כדורסל במגרש משחקים בשכונה, והיא חשבה שחלקם נראו מוכרים. לפני שהבינה שהיא זוכרת אותם ממאורעות השלשום המכונית הם כבר נותרו מאחור והם היו מחוץ לשכונה. ווליריה הביטה החוצה בנמנום והחליטה לעצום מעט את עיניה.

דחיפה בכתפה החזירה אותה אל חושיה. ווליריה פקחה את עיניה והביטה סביב. המכונית הייתה בחניון תת קרקעי מסריח כלשהו, ורדבלוד עמד לצד הדלת הפתוחה והביט בה במבט חמוץ. מאחוריו עמדה אישה אדישה למראה באפוד זוהר ומדי שירות חניונים כלשהו, שווליריה זיהתה כערפדית. היא לעסה מסטיק ואחזה בידיה את שקיות הבגדים שרדבלוד לקח קודם.

"תפסיקי לישון כבר" ירק רדבלוד. ווליריה יצאה מהמכונית, וכאשר רדבלוד טרק את הדלת במרחק של מספר סנטימנטרים מזנבה נזכרה להשתלט עליו וכרכה אותו סביב רגלה.

"את יודעת שרואים אותו ככה?" עקץ רדבלוד. ווליריה הביטה בבליטה ליד ברכה והורידה את זנבה ישר מטה. רדבלוד הנהן מרוצה.

"ושישאר שם"

וליריה הנהנה שוב.

הערפדה משכה קלות בשרוולו של רדבלוד. הוא הפנה אליה את פניו והיא הושיטה לו כרטיס בהבעה משועממת והלכה לה, שקיות הבגדים מרשרשות בידיה. רדבלוד הכניס את הכרטיס לכיסו ותקע את פרצופו מול ווליריה, שנרתעה מעט.

"בחיי, השיער שלך שוב התפרע" אמר וסידר מעט את הסרט על אוזניה. ווליריה נאנחה.

"את המאהבת שלי, קדימה" אמר, והושיט לה את מרפקו. ווליריה אחזה בו.

"אני חושב שאכנה אותך וולרי בהמשך הערב" אמר רדבלוד. ווליריה בלעה את הכנאדוני שלה, וניסתה לצחקק. הצחוק שלה נשמע לה מלאכותי וחלול לחלוטין. היא ראתה את רדבלוד מגלגל את עיניו.

"הולכים" אמר והיא צעדה איתו אל המעלית.

בסך הכל, הם נראים די מרשימים יחד, החליט רדבלוד כאשר בחן את השתקפותם במעלית. "תחייכי" לחש לווליריה, והיא חייכה חיוך קטן ושטחי. "זה לא חיוך"

ווליריה נאנחה וניסתה שוב. הוא הגיע למסקנה שמדובר בחיוך מספיק טוב, ונשק לקודקודה. היא הסמיקה, ואפילו פלטה צחקוק קל, שנשמע מלאכותי, אבל נראה שההסמקה הייתה אותנטית. חמוד להפליא. הוא הושיט לה את זרועו והיא אחזה בה שניות אחדות לפני שדלת המעלית נפתחה למסדרון הריק, שכבר התחיל להתמלא בצלילי מוזיקה מגוחכת כלשהי. ווליריה חייכה חיוך מתוח. אולי לא כל הכישורים החברתיים שלה שווים לתחת אחרי הכל, חשב רדבלוד. הם צעדו מחוץ למעלית בתנופה הראויה, ולאחר שפנו במסדרון ריח הבושם ובני האדם כבר היה חזק מאוד. ולעזאזל, הם שוב עשו מסיבה עם אזור עישון.

"עברת את תרסיס הלימון, תעברי גם את זה" לחש לה, והיא הנהנה והעבירה יד בשערה. בפניה הבאה כבר היו בני אדם וערפדים שציפו להכנס למסיבה. ווליריה החווירה מעט, אבל נאחזה בחיוכה בכל הכח ככל הנראה. הוא לא ראה ערפדים ובני אדם מוכרים במיוחד, והדבר הקל עליו. הוא החליף כמה הנהונים מנומסים ומשך מעט בידו כדי שווליריה לא תקלקל את המקטורן שלו בלחץ המגוחך שהפעילה על מרפקו.

וליריה הביטה סביב במתח, והתרכזה בבחינת האנשים סביבה וסימנה לעצמה מי הם הערפדים. היא השתדלה לשמור על חיוך, למרות שלא הייתה בטוחה אם הוא מוצלח במיוחד.

"אה, רפאל" צייצה לעבר רדבלוד. לעזעזל עם המתח הזה, חשבה, אני נשמעת כמו מטומטמת גמורה.

הוא החזיר לה חיוך. הו, כן, הדבר המטופש הזה עם המאהבת. למה בכלל היה חייב לגרור אותה לכאן? ווליריה העדיפה לרגע שהיה משאיר אותה קשורה במרתף ולא כאן, עם ריח הסיגריות המאוס וכל ההפחדות שלו על מה כן ומה לא לעשות.

"אז... אתה מכיר כאן מישהו?"

הוא חילץ זרועו מזרועה וכרך אותה סביב מותנה.

"בדיוק בשביל זה באנו, לא?" אמר וקרץ. ווליריה בלעה את רוקה בחשש. היא תהתה מי מפחיד אותה יותר, רדבלוד השתוי או רדבלוד החברתי. היא לא רצתה לגלות מה יהיה כאשר יעברו לאזור הערפדים.

כעבור דקות אחדות של עמידה מתוחה, ווליריה החלה להרגיש מעט יותר בנוח ולבחון את סביבתה. האנשים שעמדו בכניסה פטפטו בניהם, אבל שום נושא מעניין במיוחד לא עלה. גבר ואישה התחילו להתווכח בנוגע למשהו שהיה קשור לכסף וגרר הרבה מילים שהסתיימו ב"איזם". חלקן נשמעו לוולריה מוכרות, אך היא לא ידעה את פירושן. אולי כדאי יהיה לבלות את הלילה החופשי בספריה, או לבדוק אם יש לרדבלוד מילון באחד מארונות הספרים, הרהרה. היא ערגה לספרים עוד בזמן הטירונות, אך המעט שהצליחה להשיג היה עיתונים ישנים או ספר אגדות שבו תמיד כולם נאכלו או הורעלו באיזה שלב. כאשר לעגו לה על בחירת הקריאה היחידה שהייתה לה הבינה שהעובדה שהיא זוכרת תמונות מטושטשות בלבד מחייה קודם הייתה כנראה לא נפוצה. איש לא דיבר על חייו הקודמים, אבל חבריה לארגז היו מדברים מידי פעם בגעגועים על החיים שעזבו. לה לא היה מושג על מה הם מדברים.

"וולרי, את חולמת" שמעה באוזנה את קולו של רדבלוד. ווליריה התנערה והביטה סביב. הם עמדו מול ערפד משועמם למראה שהושיט להם לוח עם דף עליו.

"אה, מה בדיוק?"גמגמה ווליריה.

"תחתמי" אמר הערפד וגלגל את עיניו.

"לחתום?" שאלה ווליריה

"קדימה, אל תעשי עניין, תחתמי את השם שלך וניכנס. אנחנו מעכבים פה את כולם" נזף בה רדבלוד. וליריה לקחה את העט הצמוד ללוח וחיפשה מקום פנוי לכתוב בו. היא מצאה את המקום בו רדבלוד חתם את שמו. נראה שאיש לא כתב בכתב ברור במיוחד, לכן קישקשה ולרי והוסיפה עוד קשקוש לא מחייב.

"יש לי כתב פשוט גרוע" צחקקה אל הערפד, שלא התרשם וסימן להם בראשו להתקדם.

"איזה פרחה" שמעה מישהו מסנן מאחוריה אך היא ורדבלוד כבר נכנסו פנימה, ופנו במסדרון. כאשר פנו שוב כבר היו באולם. ווליריה הביטה בחדר הגדול בהשתאות, בזמן שנגררה אחר רדבלוד. היו שם שולחנות קטנים עם מאכלים שנראו יותר כמו צעצועים מאשר אוכל, ודוכן קטן של תה (וליריה החליטה לנסות לגשת לשם לאחר מכן). המוזיקה, באופן מפתיע, הייתה שקטה למדיי, והאוויר היה מלא בשיחות של אנשים. סביב היא ראתה המון גברים ונשים בבגדים רשמיים עומדים, משוחחים ומצחקקים בניהם.

ואז את שדה ראייתה חסמה ערפדית גבוהה ומרשימה. לצידה עמדו עוד שתי ערפדיות מעט יותר נמוכות ממנה שנראו זהות לחלוטין למעשה, ולבשו צבעים משלימים. הריח של הערפדית היה מבלבל מעט, ווליריה שמה לב, אבל כאשר הערפדית התקרבה בתנופה אליהם, היא הניחה למחשבה.

"רדבלוד, כמה טוב לפגוש אותך שוב" אמרה הערפדית וחילצה את רדבלוד מאחיזתה, מחבקת אותו חיבוק ידידותי ומנשקת ללחיו. רדבלוד חזר על המחווה, אומר דברי ברכה כלשהם שווליריה לא קלטה. היא חייכה את חיוכה הטוב ביותר בחשש מה.

אחת הערפדיות המלוות לחשה משהו באוזנה של הערפדית הגבוהה.

"את וודאי וולרי, כמה נחמש לפגוש אותך!" אמרה ולחצה את ידה של וולריה בין שתי ידיה.

"נחמד גם לפגוש אותך" גמגמה וולריה, וכעבור רגע הערפדית קרצה אליה והמשיכה אל האורחים האחרים.

הערפדיות המלוות התלחששו מעט, וכשני צללים נגשו ללחשש באוזניה של הערפדית הגבוהה.

ווליריה אחזה שוב במרפקו של רדבלוד, והביטה בו במבט שואל.

"ערבה ווינצ'סטר" אמר רדבלוד "מסתבר שהיא ארגנה את המסיבה השנה" ובלחש הוסיף "את החלק הזה קרוב לוודאי".

ווליריה תלתה בו את עיניה.

"היא פילנטרופית ואשת עסקים" אמר רדבלוד "או ככה לפחות היא מציגה את עצמה. אבל זה ברור לכולם שהיא גאונה פיננסית. היא גם נהגה להופיע לפני כמה שנים."

"אני חושבת שראיתי אותה בטלוויזיה..." אמרה ווליריה לפתע, נזכרת במסך טלוויזיה בחנות כלשהי שחלפה לידה כאשר רק הגיעה לעיר.

"היא נורא מפורסמת" אמר רדבלוד "אני בין המעריצים המושבעים שלה, למעשה"

"בקטע הפיננסי?" שאלה ווליריה

"הייתה סולנית של ה'דובדבנים האמיצים' במשך איזה תקופה..."

"מי הייתה סולנית של הדובדבנים האמיצים?" התפרץ לפתע אדם מקריח לשיחה, מחזיק גביע עם משקה אלכוהולי בידו. ווליריה כמעט קפצה, כאשר קלטה פתאום שלא שמעה אותו מגיע אבל כאשר בחנה אותו ראתה שמדובר באדם.

"סיפרתי לוולרי על ערבה וונצ'סטר. מסתבר שלא שמעה עליה עד כה." אמר רדבלוד בנחת, מושיט ידו ללחיצה.

"מיכאל פנטאן" הציג את עצמו האיש, לוחץ את ידו "אני המנכ"ל של 'נפט וזיקוק בע"מ'."

"רפאל רדבלוד, סופר ופיזיקאי" חייך הערפד, ווליריה שמה לב שהמרחק בין עיניו לחיוכו היה ארוך יותר מפניו.

"ואת?" שאל פנטאן, בגסות מה.

"וולרי, המאהבת שלי" אמר רדבלוד בזריזות. לפני שיכלה להתנגד לקח פנטאן את ידה ונישק אותה. וולרי נרתעה קלות, אך הספיקה למלמל "נעים מאוד" למלמול ה"לעונג לי" המטופש של איש הנפט.

"ומה כבר ספרו לך על ערבה?" שאל האיש את ווליריה, מצטרף להליכתם. ווליריה התבלבלה מעט והביטה אל רדבלוד שהנהן אליה באישור.

"אה... היא גאונה פיננסית ופילנטרו...פית" גמגמה ווליריה את המילה הלא מוכרת. לעזאזל, היא הייתה צריכה לשאול את רדבלוד למשמעות המילה. "והייתה סולנית ב'דובדבנים האמיצים'. אני חושבת שראיתי אותה בטלוויזיה..."

פנטאן צחק. "את מתכוונת אותו"

רדבלוד עצר מהליכתו, ווליריה עצרה איתו.

"למה אתה מתכוון?" שאלה בזהירות

"זה גבר שעשה ניתוח" אמר פנטאן, נימתו קלילה ולא מחייבת "כולם יודעים את זה. הוא גם כל הזמן דובר בכל מיני דברים שקשורים לקהילה של ההומואים וכל זה..."

ווליריה הביטה בו בתדהמה. הדברים שאמר נשמעו לה גסי רוח במיוחד.

"בתור אורח של ערבה, הטרנספוביה שלך קצת מפתיעה" אמר רדבלוד בקול קפוא "אבל אולי זה לא צריך להיות מפתיע. זה נכון מה ששמעתי, מיכאל, על אי סדירויות כספיות במפעלים שלכם? כתבו על זה בעיתונים לא מזמן, בלאגן שלם..."

"אתם באמת לא מבינים הומור, הא?" מלמל מיכאל והתרחק.

"אדיוט" ירק רדבלוד אחריו וחייך.

"לא הבנתי למה הוא התכוון" אמרה ווליריה

"וולרי, הוא התכוון שערבה היא אישה טרנסית. היא חיה במשך זמן רב מאוד בגוף שלא התאים למה שהיא הרגישה... אז היא התאימה את הגוף שלה"

ווליריה הרהרה מעט בנושא, אבל לא הייתה בטוחה שהבינה לחלוטין. היא החליטה לשאול את רדבלוד בהזדמנות הבאה בנידון.

"באמת אדם דוחה, הפנטאן הזה" אמרה.

"ואת לא יודעת מה זה פילנטרופ" הוסיף רדבלוד, כאשר נעמדו במרחק מה משולחן שעליו שכבו קינוחים ככל הנראה, למרות שהזכירו יותר פרחים.

"נכון יקירי" אמרה ווליריה. רדבלוד זקף גבה ואחרי שניות אחדות פרץ בצחוק.

"זה שאת משתדלת זה מאוד חמוד" לחש לה "אני לא יכול לחכות עם הפעמון הזה"

"פילנטרופ" הזכירה לו ווליריה, קולטת לפתע שבינתיים היא פחות מחוייבת לקודי הכבוד המטופשים שנדרשו ממנה.

"אדם שאוהב לעזור. בקונטקסט הזה -  ערבה תורמת ונותנת חסות לכל מיני אירועים. שמעתי היא אחת מהתורמות העיקריות למצעד הגאווה בעיר הזו... אבל אני לא בטוח. היא גם ארגנה את הערב הזה כערב התרמה, בין היתר..."

"התרמה למה?"

רדבלוד הרים את עיניו והצביע על שלט גדול על הקיר.

"ערב התרמה להקמת בנק דם" אמרה ווליריה לאחר שקראה את הכתוב.

"איזו פילנטרופית" אמר רדבלוד והניח את ידו על חזהו, וקרץ לווליריה, שצחקקה. בנק דם, חשבה, והרעיון לפתע האיץ את ליבה.

"בנק דם?" שאלה בפליאה

"אוי  וולרי..." אמר רדבלוד "את באמת צריכה לראות יותר טלווזיה". הקול שלו נשמע מלאכותי להפליא.

"את יודעת," לחש לה "בני אדם מקבלים דם כטיפול כאשר ... אה... חסר להם"

וולריה הסמיקה במבוכה. היא נזכרה שהסבירו להם את המושג בטירונות. איך יכלה לשכח דבר כזה בסיסי?

"אני חושבת שאלך לקחת לי תה" אמרה ווליריה, בהחלטה להתרחק מעט מרדבלוד ולהסדיר מעט את מחשבותי. רדבלוד חייך באישור, ופנה ממנה, אל גברת אנושית כלשהיא שעברה במקום, מחייך מאוזן לאוזן. ווליריה הפנתה את מבטה אל עגלת התה, וראתה שם את איוון ויורי, שהיה תלוי על זרועו של אוון – כנראה גם כן על תקן המאהב. היא שקלה את צעדיה. רדבלוד אמר לחכות ולראות איך ערפדים שהיא מכירה מגיבים אליה. מצד שני, אחרי יורי ורדבלוד נעמדו בתור מספר אנשים, כך שיתכן שלא ישימו לב אליה, וכל רעיון בנק הדם הצמיא אותה במידה מסויימת. היא נגשה לאט לעגלת התה, זוכרת להשתלט על זנבה, שפשוט התחנן לנוע בעצבנות.

רדבלוד לקח גביע שמפניה ממלצר חולף ולגם לגימה קצרה. הוא שנא שמפניה מאז ומתמיד, אבל כך יוכל להסתובב עם גביע משקה בלי להתפתות לשתות אותו. הוא החליט להתרחק מעט מאלכוהול לזמן מה, אחרי ההתפרעות שהתפרע לפני זמן קצר כל כך בכל המסיבה הנאה של מעבר הדירה. הוא הופתע בעצמו מכך שאיבד שליטה באופן הזה, והחליט שמוטב שזה לא יקרה שוב. הוא ידע בדיוק מה איבוד שליטה כזה יכול לסמן.

האישה שמולו המשיכה ללהג על כל מיני שטויות, כאשר לפתע שם לב שהעירה משהו על דת האבולוציה.

"דת האבולוציה?" שאל "לא זכור לי שראיתי אנשים מתפללים לדארווין"

"נו, אבל ברצינות, איך זה לא דת אם אנשים מאמינים בכל מיני שטויות כמו זה שהעולם נוצר מפיצוץ ולקופים נולדו אנשים"

רדבלוד גלגל את עיניו. הוא היה שמח מאוד להשתיק את הליהוג המטופש שלה עם איזו נשיכה נאה בצאוור שאולי תקדם מעט את האבולוציה בכיוון הקטנת השרדות של מטומטמים. לא התחשק לו להכנס לויכוח בשום צורה כרגע. הוא שנא בריאתנים ויותר מפעם אחת שקל פשוט לקפוץ להתארגנויות שלהם ולדלל את שורותיהם בצורה נעימה ומשביעה. הוא ליקק את שיניו, ונזכר בכמה נערי כמורה נחמדים וכמה רבנים שהיו טעימים לא פחות, למרות שכל הקטע של הזקן היה קצת מעצבן. לאחר ששם לב שהיא ממשיכה לדבר שטויות במיץ, רדבלוד פשוט הסתובב והלך לו. היא לא צעקה יותר מידי שיחזור, והוא החליט ללכת לנסות לדבר עם אחת הצלליות של ערבה. כמות המטומטמים שפגש במסיבה הזו הייתה בלתי נסבלת כבר עכשיו. הוא זרק מבט אל ווליריה. היא עדיין עמדה בתור לעגלת התה, נותנת לכל מי שהביע קצת אסרטיביות לעקוף אותה.  כעבור רגע ראה שאחד המגישים שם לב אליה ושאל לרצונה, והיא ענתה דבר מה. הוא הסתובב בגבו אליה ונתקל באיוון, עם יורי תלוי על זרועו.

איוון הושיט ידו ללחיצה והציג את עצמו שוב, כבעלים של "תעבורה בע"מ", ורדבלוד חזר על ה"סופר ופיזיקאי" שלו.

"אז מה מביא אותך למסיבה, מר רדבלוד?" שאל איוון, זחוח ומרוצה מעצמו כתמיד.

"הו, אתה יודע, קיבלתי הזמנה. אני מקווה להשתלב כאן באוניברסיטה המקומית, אחרי החופשה הארוכה שלקחתי, ובגלל שאני ידיד של ערבה..."

איוון צחק באופן לבבי וטפח על כתפו.

"ערבה סידרה קהל מעולה הערב, לא?"

רדבלוד לא התכוון להסתיר את הבעת פניו החמוצה. "היא גאונה פיננסית, אבל אני באמת לא בטוח למה היא הייתה צריכה להזמין את כל המסיונרים המוזרים של המכון הבריאתני ואת הטמבלים הגזענים של חברות הנפט"

"גברת וינצ'סטר יודעת מה היא עושה" אמר יורי בקול שקט ומנומס להפליא "אני חושב שדווקא היא מצליחה לגרום להם לבלוע כמה צפרדעים רק בגלל הכסף ולהניע את החברות שלהם בכיוונים מעניינים"

"ליורי יש תואר שני בכלכלה" אמר איוון בגאוות מה

"הוא היועץ שלך?" שאל רדבלוד את השאלה המתבקשת, למרות שידע את התשובה. כמה אנשים סביב התקרבו להקשיב.

"בהתחלה לקחתי אותו כיועץ כלכלי..." גיחך איוון, ויורי חייך והנהן "אבל... טוב, דברים זרמו בכיוונים מעניינים עבור שנינו" וקרץ.

רדבלוד חייך בנימוס. מספר בני אדם סביב התחילו להתערב בשיחה, ורדבלוד עמד עוד כמה דקות והחליט לפרוש הצידה, אל הספות. הוא כבר שכח כמה שנא את המסיבות הללו... כאשר הביט אל גביע השמפניה שלו שם לב שרוקן את כולו. לעזאזל, הוא כנראה באמת עצבני. ורעב.

על הספה ישבה אחת הערפדות המלוות של ערבה, אם כי ערבה עצמה או הצללית השניה שלה לא נראו באזור. היא רמזה לו בידה וטפחה על המושב לצידה, מזמינה אותו לשבת.

"אני העוזרת האישית של גברת וינצ'סטר" אמרה הצללית והושיטה את ידה ללחיצה "ריקה"

"רפאל רדבלוד" ענה ולחץ את ידה.

"אני יודעת, אני מכירה את כל המוזמנים" אמרה בשקט

רדבלוד חייך בנימוס, ובחן אותה בזריזות. בגדיה ותסרוקתה נראו כאילו עוצבו עבור דמות מסדרה מצויירת יפנית; נעלי בובה לבנות עם עקב נמוך וגרביים שחורות שטפסו בלי כל קפל (על רגליים מושלמות, ציין לעצמו) עד אמצע הירך. חצאים קפלים קצרצרה בצבע לבן, וחולצת צאוורון שחורה עם שרוולים מתנופפים ועניבה לבנה. ומעל כל אלו – מחוך אפור וצמוד. התסרוקת המדורגת ושני זנבות הסוס העבותים שיצאו מאחורי ראשה לא הקלו על הרושם שהיא קפצה מתוך ציור. רק החגורה עם נרתיק האקדח קצת קלקלה את הרושם, או שדווקא הגבירה אותו. הוא לא הצליח להחליט. לפחות שיערה היה בצבע חום כהה רגיל.

נראה שהבחינה שלו לא הביכה אותה כלל, היא חייכה חיוך קל וחכתה.

"סתם, רציתי לשאול על חלק מהאורחים במסיבה" אמר רדבלוד, משתדל לשמור על נימוסו

"אני מניחה שהיו כמה אורחים שהרגיזו אותך" אמרה ריקה.

"אפשר להגדיר את זה ככה" הפטיר רדבלוד

"האורחים של ערבה הם עניינה הפרטי" אמרה ריקה באדישות מה "ואם יורשה לי לומר, היא יודעת מה היא עושה. האם אתה יודע?"

רדבלוד שתק, וריקה קמה ממקומה ונעלמה בין האורחים. האם הוא יודע באמת מה הוא עושה? עיניו נחו על המושב שעליו ישבה ריקה. הייתה עליו פיסת נייר מקופלת. הוא לקח אותה בידו ופתח אותה.

"אני רוצה לראות את ווליריה." נכתב שם. ובתחתית הפתקית היה כתוב רק שם. "טניה".

רדבלוד קילל חרישית והביט בשעונו. נותרה לו עוד שעה וחצי לשרוף במסיבה הארורה. 

____________________________________________________________________________________________

http://fc05.deviantart.net/fs70/f/2012/241/5/a/5a505a95e12ab52401475de2fa39c556-d5cvzkq.png

ריקה: ציור תכנון הדמות

לא נעלמתי, ויש פרקים בדרך.

א. בלוגים.
אני קוראת בלוגים מספר. אני קוראת בלוגים כבר כמה שנים. בטח אני קוראת בלוגים מאז שנת 2003. ופתאום שמתי לב - כאשר מדובר בבלוג אישי כבר אין לי מה לומר. פעם היה לי מה לומר, אבל נגמרו לי המילים. רוב רשימת הקריאה שלי היא בלוגים חצי מקצועיים על דעות. על מילים שאינן באמת בלב. מתכונים. פמיניזם. גננות מרפסת. עבודת מעבדה. וגם קומיקסי בלוג, שזה יותר קל - כי אפשר להתייחס לטכניקה.
שניי בלוגים אישיים נמצאים בRSS שלי עכשיו. אחד בכלוב, אחד בישראבלוג. לאחד הגעתי בעקבות צל הכירות דרך רשת האתר שהיה דרך בלוג של מישהי אחרת. לאחר הגעתי לאחר שמי שכותבת שם אהבה מה שכתבתי, אז רציתי להחזיר.

אני קוראת מזדמנת בבלוגים אחרים רבים. ואני קוראת ולא מבינה. אני לא מבינה בדייטים, וכותבים על זה הרבה. מעולם לא הייתי בדייט, או אפילו במסיבה או מועדון של ממש, או כל המועדונים האלו שצעירים הולכים אליהם בימינו. אני לא. הייתי פעם, בשנת 2004. זו הייתה חוויה מפחידה, וזה היה בזמן מסיבת יומולדה של מישהי, אז זה לא נחשב.
אני לא מבינה זוגיות. שזה קצת מוזר, כי אני נמצאת באחת. מבחינתי העניין פשוט. הוא לא, אבל הוא לא מסובך בעייניי, אולי כי ככה זה אצלי.
אני לא מבינה חברויות בין בני אדם, כמעט בכלל.
למעשה, אני לא מבינה בני אדם.
כל מה שיש לי זה אמפטיה לכאב, אז נדמה להם שכן.

כאשר מנסים להסביר לי, מניחים שאני כמו סטודנט שמלמדים אותו ספרות. זו טעות. אני כמו אנ-אלפא-בית שמנסים ללמד אותו ספרות. אני לא אבין. אני רואה את המילים. אני מרגישה שיש רגש מאחור. אני לא יודעת מה עלי לומר. להציע חיבוק וירטואלי? לומר מה אני חושבת?
אני לא חושבת כלום. אלו לא החיים שלי, אלו לא דברים שאני מבינה בהם, ולכן איך אוכל להביע דעה?

אני לא יודעת למה אני ממשיכה לקרא בלוגים כאלו. אולי כי אני עדיין רוצה להבין אנשים.

ב. לא אנושי
אני לא אדם. כולם יודעים את זה. בערך כמו שיודעים שאני ביסקסואל, למשל. פשוט, לא ממש מדברים על זה (אלא אם זה מקום שבו אני בארון. אני לא רגיל לזה, אבל כאשר יש אנשים המאמינים קצת יותר מידי באל שדי, אין לי ברירה). אני גם הרבה דברים אחרים, אבל אדם? לא ממש. זה בדיוק כמו שאני לא אוהב קפה.
אני ניסיתי (באמת!) להתרגל לטעם, להכריח את עצמי לשתות. דקה אחרי שאני מסיים יש לי בחילה. זה לא החלב (זה קורה גם עם קפה גששים - היחיד שאני יכול לשתות בכמות קטנה, ועם סתם פולי קפה קלויים) - אני לא נוגע במוצרי חלב, אלא עם מקל. זה הקפה.
אז אני שותה שוקו. ותה.
אני לא אנושי. זה חלק מהזהות שלי.

אני יודע גם לזהות לא בני אדם. אצל בת זוגי מדובר בתחושה של הכירות. אצלי, זו משיכה מינית. אם אני נמשך מינית למישהו לאדם שהוא לא באמת מוכר לי - זה זה. אני נוטה להמשך מינית לאנשים שאני מחבב, אז קצת קשה לי לדעת אצל חברים. לא שיש לי הרבה מהם...
אני מצאתי את עצמי נמשך שוב למישהי ממש לא בקבוצת הגיל שלי. עד כה הטווח שלי מגיע גם ל20 שנה מעליי, וזה התרחב כנראה בגלל שהאחרון היה לא אנושי. זה היה מביך, כי הוא היה מפקד. תמיד רציתי לשאול ולוודא. אבל מה יש לשאול? זה לא רק מה שאני מרגיש. רואים את זה.
ומצאתי את עצמי נמשך אליה מינית, באמצע הרצאה. הרצאה שיש לי פטור ממנה. אני הולך כי זו הרצאה מעניינת, בין היתר. אני חלוד ב----לוגיה, וכל המחלקה הולכת גם כך. הלכתי להרצאות אחרות מהן יש לי פטור, אבל מעולם לא באופן הזה. כנראה שיש משהו במשיכה הזו. ואני לא הבנתי למה. למה אני נמשך למי שאני לא מכיר.
ואז הבנתי.
פתאום, זה היה קל יותר. קל יותר כאשר אני מבין. זה רק גורם לי להעריך אותה יותר כמרצה.
זה קל יותר כאשר מבינים, אבל המשיכה לא נעלמת. היא לא נעלמת לעולם. מזל שאני לא עובד איתה ולא הולך לעשות אצלה מעבדה בסופו של דבר.
כי אני עדיין חולם על המפקד ההוא.