(למעשה הפרק היה אמור לכלול הרבה יותר תוכן והתכוונתי להמשיך אותו היום, אבל אז ראיתי שהוא התארך מאוד, אז חתכתי במקום המתאים. סליחות על העדכונים הרחוקים זה מזה. מי שרוצה מוזמןת לעשות לי ספנקינג וירטואלי כעונש 😉 )
ווליריה נשפה בכעס בזמן שרדבלוד קשר את הפעמון הארור לצאוור שלה. היא כבר החלה לשנוא את הפעמון הזה. וגם הקולר המטופש שהפעמון המטופש נתלה עליו. הוא בהחלט לקח את כל עניין הדמיון שלה לחתול צעד אחד רחוק מידי. היא כמעט שקלה להציע לו לצייר לה שפם, אך החליטה לא להסתכן. הוא עוד עלול יהיה לעשות את זה.
ווליריה הורידה את מבטה אל כפות רגליה והזיזה את החצאית התפוחה. היא לבשה מעין נעלי בובה מוזרות שלא היה ברור לה מהיכן קרצף אותן רדבלוד לאור העובדה שהתלונן קצת קודם על כך ש"רק הסנדלים האלו יתאימו לשני הבגדים". והן גם לא היו נוחות במיוחד. היא בהחלט לא הבינה למה לא יכלה לנעול את נעליה הצבאיות לכאן. ועוד הוא התעקש על גרביוני הרשת הארורים האלו, שהסתיימו במעלה ירכיה, והוא איכשהו הידק לאיזו חגורה מגוחכת מתחת לשמלתה, שבהתחלה חשבה לתחתונים. שלא לדבר על החצאית התחתונה שהתפיחה את חצאית השמלה שלה בצורה שבטח גרמה לישבן שלה להראות יותר גדול מהירח. ווליריה כבר החליטה לפני זמן מה: רדבלוד הוא סוטה לא קטן. ואולי גם כל הערפדים. היא החליטה להתנחם בזה שלפחות הזנב שלה עכשיו היה חופשי לנוע לאן שרצתה, כל עוד לא הרימה אותו גבוה מידי. גם כן נחמה.
אוזניה קלטו המיה חרישית של קולות הערפדים האחרים במסיבה. בודדים וזוגות שנכנסו גם הם מאחורי וילונות דומים לוילון שלהם, שמאחוריו הם נכנסו זמן מה אחרי שפקה סבלנותו של רדבלוד כמעט לחלוטין בויכוח כלשהו על הווצרות החיים, או לפחות כך חשדה. כמות המילים שלא הכירה הייתה מביכה. למרות זאת זה היה משעשע לראות את רדבלוד רותח כל כך בגלל מישהו אנושי. אותו האדם ניסה למשוך אותה הצידה ולזבל לה משהו על מישהו שיסלח לה על כל חטאיה או משהו, וכמה שרדבלוד לא בסדר. ווליריה איבדה ריכוז די מהר. היא הייתה רעבה והיה לו ריח טעים. ורידי הצאוור שלו בלטו מעל הצאוורון הנחמד שלו, שוליריה תהתה אם תוכל ללכלך רק קצת. כנראה לאחר זמן מה שם לב למבטה כי הוא השתתק ונרתע מעט. ווליריה נאנחה בתסכול לזיכרון. היא הייתה קצת רעבה בכל זאת.
"תפסיקי להאנח" אמר רדבלוד
"למה?"
"אני מזכיר לך שכרגע את שוב פונה אלי כאדון שלך" אמר רדבלוד דרך שינים חשוקות.
"סליחה ותודה על התזכורת אדוני" אמרה ווליריה, מתאפקת לא לגלגל את עיניה. רדבלוד הידק קצת יותר מידי את הקולר ווליריה השתנקה.
"תתנהגי יפה" הוא רטן
"כן אדוני" צייצה ווליריה והלחץ השתחרר.
"טוב, עכשיו תסתובבי אלי" אמר בקשיחות.ווליריה צייתה ורדבלוד התחיל להתעסק בשיער שלה. ווליריה חכתה בסבלנות שיסיים. היא התחילה לתעב את כל העניין. הכל היה כל כך מגוחך. המסיבה הייתה טפשית. הערפדים היו לבושים בצורה טפשית. כולם היו מטופשים, מטופשים, מטופשים. ווליריה כמעט נאנחה שוב, אבל הצליחה להתאפק, ונעצה את מבטה בעניבה המשונה שלו ובחולצת המשי המכופתרת. ברווח שבין שני כפתורים ראתה נצנוץ מהתליון המוזר שלבש. היא ניסתה לקלוט עוד פרטים ממנו וזזה קצת.
"לא לזוז, מיצי" אמר רדבלוד, ומשך מעט בשערה. ווליריה חשקה את שפתיה ולא אמרה דבר. לאחר זמן קצר רדבלוד סיים והחל לנעוץ מבט מהורהר בנעליו. ווליריה אגרפה את ידיה בעצבנות לאחר שעבר הזמן הסביר לנעיצת מבט. מה יש לו שם בנעליים?
היא הביטה בנעליו המבריקות והשחורות ולא ראתה דבר חריג, פרט אולי לכך שכמעט שקפו את פניה.
"את מתנהגת לא יפה הערב, ווליריה" אמר רדבלוד בקול מהורהר
וולריה תהתה מה לומר. לאחר כמה שניות של שתיקה פשוט אמרה "אדוני" בקול זעיר
"זה לא לעניין" אמר רדבלוד
"סליחה, אדוני" אמרה והציצה בפניו. השינוי בהן היה מהיר ואכזרי. הוא תפס את ראשה בכח והחל להוריד אותו מטה בעוצמה שהתקשתה להתנגד לה. ווליריה עוד הספיקה לתהות על כל המאמץ שהשקיע בתסרוקתה כאשר מצאה את אפה כמעט נוגע בחרטום נעלו של רדבלוד.
"הנעליים שלי לא מספיק מבריקות, מיצי" אמר, יורק את המילה האחרונה
"אני לא מבינה, אדוני" צייצה ווליריה בחשש
"תנקי אותן" הוסיף באותה נימת קול
ווליריה הביטה בנעליו בתהיה וניסתה להרים את מבטה מעלה, אך ידו עדיין לחצה את ראשה אל אותה נקודה. לאחר מספר שניות שבהן הביטה בהן בבלבול שמעה אותו מצווה בשקט "תלקקי"
הבחילה עלתה במהירות בגרונה של ווליריה. היא הושיטה את לשונה ונגעה באזור שנראה כאזור עם הפוטנציאל הכי נקי. טעם עור מת ומשחת נעליים מלאו את פיה ואפה. רדבלוד המשיך ללחוץ את ראשה.
"קדימה" אמר, תפס באוזנה ומשך. וולריה יללה בכאב.
"כן אדוני" פלטה בניסיון לא מוצלח לרצות אותו והתחילה ללקק את הנעל. זה היה מגעיל לכל הדעות, אך היא שמחה מעט שהנעל חדשה יחסית, כנראה. היא ליקקה כמה ליקוקים לא מחייבים ורדבלוד הרים את ידו וכנראה התיישר.
"תלקקי את כל הנעל" ציווה. ווליריה עקמה את אפה והמשיכה, משתדלת לגעת כמה שפחות עם לשונה בנעל. היא הרגישה צליפה כואבת על ישבנה, למרות שלא שמה לב שרדלוד זז. ווליריה התאפקה לא לצעוק בכאב.
"עם כל הלשון" אמר באכזריות. ווליריה צייתה. היא ליקקה את הנעל. היא הרגישה צורך מוזר לציית עוד קודם. זה היה ככה מההתחלה. אבל לרוב הדברים שביקש ממנה היו כל כך איומים בעיניה שלא הייתה לה כוונה לעשות אותם. היא תהתה לפתע אם הוא עוד ידרוש ממנה דברים יותר איומים. היא נרעדה והמשיכה ללקק במרץ.
"טוב מאוד, תמשיכי" נשמע קולו המרוצה של רדבלוד. למרות הטעם והריח הדוחים שמלאו את אפה ופיה ההערה של רדבלוד גרמה לה לתוספת מוטיבציה. היא המשיכה וליקקה.
"הנעל השניה" אמר
ווליריה היססה מעט אך עברה לנעל השניה. היא התרגלה מעט לריח, אך על הנעל הזו היה כתם בוץ מגעיל באזור שולי המכנס שלא שמה לב אליו קודם. היא ניסתה להתחמק ממנו. עוד צליפה בישבנה הגיעה. ווליריה פלטה קול כאוב והחלה ללקק את כתם הבוץ שרק הוסיף לטעמים הדוחים שהיו בפיה.
באיזה שלב התחילה להשתנק מעט מאיזה שערה שנתקעה על נעלו.
ווליריה התיישבה על עקביה וניסתה לדוג את השערה ללא הצלחה מתוך פיה. להפתעתה רדבלוד לא נזף בה אלא זרק מפית על כתפה. ווליריה נעזרה במפית גם בשביל לנסות להוציא חלק מהבוץ. מגעיל.
"תמשיכי" אמר רדבלוד חרישית.
ווליריה ירדה שוב על ברכיה והמשיכה ללקק. באיזה מקום בתוכה הרגישה התרוממות רוח קלה. היא לא הספיקה לתהות עליה הרבה כי רדבלוד עצר אותה.
"מספיק טוב" אמר, והורה לה לשפשף את חרטומי נעליו עם המפית. ווליריה צייתה שוב, שמחה שהיא משתמשת במפית עכשיו. רדבלוד הושיט לה בקבוק מים."אין לי שום רצון שתסתובבי עם ריח של משחת נעליים מהפה במסיבה" אמר לה. ווליריה בלעה את המים יחד עם ריטון נרגן. רדבלוד הורה לה לקום.
משהו בגוון קולו העלה בה חשד, אך לא הייתה לה ברירה אלא לציית. "למה זה מרגש אותי?" היא עוד הספיקה לתהות, כאשר רדבלוד אחז בכתפיה והצמיד אותה לקיר היחיד בחדר הוילונות הקטן. כעבור רגע ידו הייתה בין רגליה, חופנת את ערוותה בכח, ופיו נצמד אל צאוורה, נושך ומלקק, כמעט פוצע את העור.
ווליריה גנחה. שוב.
לעזאזל, למה היא תמיד כל כך קולנית? תהה רדבלוד. אמנם הגניחות המטופשות שלה היו מגרות למדי, אבל היא הייתה קולנית מידי בכל קנה מידה. זו הבעיה של הדור הזה, חשב רדבלוד, בזמן שהעביר את אצבעותיו בין שפתי ערוותה, וכרסם את צאוורה. בידו השניה הוא מישש את שדה דרך בד השמלה, מחפש אחר פטמתה. כשמצא אותה צבט בכח.
הבעיה עם הדור הזה, חשב ביבושת, היא שהם כל כך לא מודעים לעצמם. קולניים כל כך, רוצים הכל עכשיו ומייד. עם כל הטלווזיה המטופשת והמחשב שעכשיו הופיע בחלק מהבתים... וובנוסף גם התחילו להופיע פה ושם טלפונים שלא היו מחוברים בכבלים אל הקיר בצורה מהוגנת אלא היו לבנים עם סוללה שניתן להעביר ממקום למקום. טלפונים ניידים, ככה קראו להם...
ולא אכפת להם להסתובב עם רדיו טייפים ענקיים על הכתף, לגנוח בקולי קולות כמו וליריה או לשפוך על עצמם יותר מידי דאודורנט.
אבל לפחות, גיחך לעצמו, יכול היה לדעת בקלות מתי ווליריה מתגרה. בזמנים עברו זה היה קשה יותר...
הוא החדיר את אצבעו לתוכה והגניחות שלה עלו באוקטבה ונעשו רמות יותר ממה שמקובל גם בחברה הקלוקלת של היום. רדבלוד עזב את פטמתה וסכר את פיה. במחשבה נוספת הניח לה לחלוטין והתחיל לנגב את אצבעותיו בממחטה נוספת שהייתה בכיסו. הוא שמח שהכריח אותה לגהץ את אוסף הממחטות הסולידי שלו. נראה שיזדקק להן עוד הרבה הערב. לאחר שסיים שלח את ידו אל כיסו והתכופף בזריזות ערפדית והדק אזיק סביב קרסולה השמאלי.
הוא החזיר את מבטו אל ווליריה, שנראתה מאוכזבת מעט, ונראה שלא שמה לב לאזיק ההוא. החושים שלה עדיין לא היו חדים מספיק, ונראה שהיא הייתה המומה מהגירוי המיני שסיפק לה, ומכך שלא המשיך. טוב, היא לא באמת מצפה שיספק אותה עכשיו, אחרי ההתנהגות האיומה שלה, לא כן? הוא נעץ בה מבט מתנשא שהשתכלל במהלך השנים, והמשיך לנגב את אצבעותיו. הוא שם לב לשריטה קלה שהחלימה על כף ידו. לעזאזל, היא נשכה אותו. אבל הוא החליט לא לנזוף בה. חיזוק הקשר בניהם יכול רק להועיל. מבטו כלפיה התרכך והוא הורה לה לסדר את שערה ושמלתה, וגם לא לשכוח להחליק קצת את הקפלים בבגדיו. היא צייתה מיד.
כשסיימה, שם לב שהיא מביטה בו ברצון לומר דבר מה. נראה שרצתה לומר דבר מה. הוא הנהן אליה בעידוד, אבל היא לעסה את לחיה ושפתיה בהיסוס (איזה הרגל מכוער!) לפני שפלטה "תודה אדוני"מצוייץ וקברה את מבטה ברצפה. התוך הורדרד של אוזניה הסמיק מעט. רדבלוד חייך חיוך מרוצה. סוף סוף, התקדמות כלשהי!
רוב התלמידים הגיעו לשלב הזה אחרי שלושה ימים במחיצתו, במקרים הקשים. אבל ווליריה היא תלמידה כל כך גרועה בעניין הזה... וקרו כמה אירועים לא צפויים. הוא בהחלט היה מרוצה. נראה שעלה על נתיב טוב איתה, או שלפחות, היא מתחילה להפנים משהו. רדבלוד הושיט את ידו וליטף את שערה בעדינות.
"ילדה טובה" אמר לה "ילדה טובה"
"תודה אדוני" אמרה ווליריה, קולה מבולבל מעט.
"אני שמח שנהנית ממה שעשיתי לך" אמר רדבלוד, וכמעט הצטער על מוצא פיו. הוא הסתובב בגבו אליה והורה לה ללכת אחריו. הגיע הזמן למסיבה. למסיבה האמיתית.
***
רדבלוד גלגל את עיניו כשעמדו הוא ווליריה בפתח האולם הקטן. לולא הריחות באוויר והעובדה שהמוזיקה לא הגיעה לרמת הרעש האיומה שבמועדנים, לא היה יכול להבדיל בין המקום לכל דיסקוטק אנושי מטופש. אם כי, הוא היה חייב לציין לטובה את הטעם המוזיקלי של הדי ג'יי, שלא היה גרוע לחלוטין. הרחבה הייתה קטנה יחסית, ורקדו בה מספר חבורות ערפדים. כולם היו צעירים יחסית, חלקם כנראה היו בגילאי השוליה שלהם, בני עשרים וחמש עד חמישים בערך. וכמה ערפדים בגיל בוגר, ככל הנראה, לפי לבושם. רבים מהחבורה לבשו שילובים של שחור וצבעים זוהרים, ועגילים נצצו ביותר מידי איברי גוף. בכוך באולם, שהואר בתאורה כחולה סרת טעם עמד ערפד וערבב את המשקאות, הקעקועים שעל פניו כמעט נעלמים בעורו הכהה. הוא היה תלמיד שלו, קלט לפתע רדבלוד, לפני שישים או שבעים שנה. הוא המשיך להתבונן באולם. בצד הרחוק עמדו מספר שולחנות קטנים, וכמה ספות נוחות למראה. היו כמה וילונות מחיצה. ממש אזור מזמוזים עבור תיכוניסטים... רדבלוג גלגל את עיניו וצעד פנימה. מבטו החליק אל המסדרון שיצא מאחד מקצוות האולם. עמדה שם הצללית השניה של ערבה, עורה הכהה ושערה הבהיר נוגדים זה את זה, כפי שנגדו אלו את אלו כל בגדיה, הופכיים לבגדים של ריקה. השתיים נראו יחדיו כמו שני תשלילים... מבטו החליק אל מי שדיברה אליה. עמדה שם אחת מהשיגו.
הוא תהה איך ערבה הצליח לגרום לכך ששיגו תאבטח את המסיבה.כעבור רגע הבין כאשר עבר על פניו אחד הנכבדים של שבט הדרקונהאם. רדבלוד כיווץ את אגרופו בעצבנות, והזיז את ווליריה לכיוון הקיר, ופינה את הכניסה. אין לדעת מי עוד מראשי השבטים יעברו, ולא התחשק לו במיוחד להתקל במישהו מהם באופן אישי. והוא לגמרי שכח את טניה...היתכן והמסיבה הקטנה הזו מסתירה את ההגעה של כמה וכמה ראשי שבטים? הוא תהה כמה לעזאזל הגיעו. הוא העיף מבט אל הבר. כן, אברהם (לפחות זה היה שמו האנושי) מן הסתם זוכר אותו. הוא ישמח לספק לו תשובות... לכל העניין המטריד הזה. תחושה לא נעימה החלה להבנות בבטנו של רדבלוד. הוא היה שמח מאוד באותו הרגע לו היה יכול לשלוח את ווליריה הבייתה. או אולי אפילו לחזור ביחד איתה.
"הביטי, ווליריה" אמר חרישית, אחרי שדחף אותה אל הקיר, והצביע אל אחת העוזרות של ערבה, שקדה לאיזה ערפד. לצידה קדה ערפדית מוזרה. שיערה הארוך והשחור היה אסוף בשני זנבות סוס שהגיעו כמעט עד ברכיה. היא לבשה חולצה ירוקה גבוהת צאוורון ומכנסי משי כחולים, עליהם מגפיים שחורים עד ברכיה. בידה החזיקה מוט שהיה עבה יותר בקצה אחד לעומת קצהו הדק השני.
ווליריה הביטה. והחזירה מבטה אליו.
"הערפדית ליד הצללית של ערבה, היא אחת מהשיגו"
"אני לא מכירה את המושג" ענתה ווליריה בהרהור, למרות שמשהו במראה היה מוכר, אם כי לא זכרה את השם. היא מיהרה להוסיף "אדוני" זריז אחרי כמה שניות. רדבלוד לא שם לב. נראה שהוא מוטרד...
"אני יודע." אמר רדבלוד "עכשיו תקשיבי, זה חינוכי"
ווליריה הנהנה.
"שיגו הם שומרים ערפדים" התחיל רדבלוד להרצות "לקרא להם מאבטחים קצת יעליב אותם, למרות שזה מה שהם עושים לעיתים קרובות, לפחות למראית עין. בעבר הם היו הלוחמים של הערפדים. יחידה מובחרת, מומחים ומומחיות בכל נשק, בכל שיטה להגנה עצמית. הם הטובים ביותר בתחומם בנמצא. הנשק המיוחד שלהם, שירק" הוא החווה בידו "זה המקל הזה." ווליריה נעצה שוב את מבטה במקל, אבל הוא נותר שחור ומשעמם כמו קודם.
"הוא עשוי מסגסוגת חזקה כלשהיא שהם משכללים כל הזמן. הם לא זקוקים ללהבים או לרובים, למרות שהם משתמשים בהם. אבל עם שירק, הם קטלניים. יצא לי פעם לבחון שירק... במסגרת חלטורה קטנה שעשיתי. יש לדבר הזה איזון שלא מהעולם הזה. אם היא תזרוק אותו היא תוכל לשפד עליו חמישה או שישה ערפדים. אם היא תנופף בו בקצה הדק – קרוב לוודאי ראשים יכרתו, למרות שהשירק לא חד בכלל. ובקצה העבה..." רדבלוד נעצר בהרהור "ובכן, עדיף שלא תתקלי בקצה העבה"
ווליריה הייתה מרותקת.
"למה יש לה תסרוקת כזו מצחיקה?" שאלה ווליריה.
"מסורת" אמר רדבלוד בשקט. "גם לצלליות של ערבה יש תסרוקת דומה. זו התסרוקת של לוחמים, מאבטחים ושומרי הראש. אם כי, את יכולה לראות בקלות לפי הסרטים שיש להן בשיער שהן לא מגיעות לקרסוליים של אף שיגו, או כל מאבטח אחר. אולי הן יתקבלו לשורותיהם...יום אחד. הסרטים אומרים שהן עדיין שוליות לכניסה למקצוע האבטחה. אם כי...קרוב לוודאי שהן כבר יכולות לכסח" רדבלוד גיחך את הביטוי המודרני "כמעט כל ערפד כאן, לפחות מהחברה הצעירים יותר..."
באותו הרגע עברה שיירה קטנה של ערפדים וערפדות שהביטו סביב במבט יותר מתנשא מכל מבטיו של רדבלוד, וסביבם מספר ערפדות וערפדים שלבשו בגד שחור אדום מבריק וחושפני, שנראה בעיקר כמו בגד ים משונה. בידיהם היו חרמשים. וליריה שמעה את רדבלוד בולע ברעש. היא תהתה אם הוא מבוהל, אבל כעבור רגע המשיך להרצות לה כאילו דבר לא קרה, והם פשוט באיזה סיור על תרבות הערפדים.
"ואלו הם שומרי הראש, האנרי. לעומת השיגו שכיום, למרבה הצער, מהווים שומרים ומאבטחים לרוב ולוחמים לעת מצוא, האנרי התחילו וסיימו כשומרי ראש.
"אין להם שני זנבות סוס" ווליריה ציינה.
"הביטי היטב" אמר רדבלוד "הם פשוט מאוד קרובים אחד לשני, והם אוספים את השיער וקולעים אותו בניהם ככה שיראו כמו אחד. זה גם מעיד על אופי המשימה שלהם היום"
למרות האווירה שרדבלוד הקרין, ווליריה הייתה מרותקת. נראה היה שסוף סוף משהו מתרבות הערפדים מחלחל סוף סוף לידיעתה, ולא מוסתר על ידי האמירות של "כשתהיו ערפדים מלאים תדעו" או "יסופר לכם בהמשך" עם המשך שמעולם לא הגיע. ככלל, היא שמה לב שרדבלוד אהב לספר כל מיני דברים. זה די התאים לתדמית הסנובית שלו, בהתחשב בזה שהוא כל כך אהב להרצות.
"האנרי," התחיל רדבלוד שוב "הם לא ערפדים עצמאיים כמו השיגו. הם נותנים את החיים שלהם לאדון שלהם. הם נותנים לו או לה את הכל – את גופם, את נשמתם ואת החיים שלהם. הם ישרתו את האדון או הגברת שלהם שנים, עד למותה או עד לשחרור. שמעתי פעם מישהו מהם אומר שגם המוות לא יכול לשחרר אותם מהשירות הזה"
ווליריה עיכלה את המידע הזה. "אם ככה" אמרה לאיטה "כנראה ערפדים שאנרי משרתים אותם הם ערפדים חשובים. ואם יש כאן שיגו..."
"שתקי" התיז רדבלוד
"סליחה אדוני" נרתעה ווליריה.
רדבלוד שתק דקות אחדות והביט באולם. ווליריה הביטה אחר מבטו. הערפדים שנכנסו בפמליה הזו כבר עברו ונראה שהשיגו נבלעה במסדרון שקודם עמדה בפתחו. עוד ערפד אחד מלווה באנרי חלף לצידם ונבלע במסדרון. שיגו נוסף, גבר (וליריה לא יכלה שלא להתעשע למראה תסרוקתו) עבר באולם וסרק במבטו את כל הנוכחים, שהשתתקו מעט. מבטו הקשוח החליק גם עליה והיא לא מצאה שוב דבר משעשע בשערו השחור.
"זה לא בסדר" אמר רדבלוד כאשר השיגו נבלע אף הוא במסדרון. "משהו בכל מה שקורה כאן לא מוצא חן בעיניי. לא היה מצויין שום דבר על נוכחות של ראשי שבטים בהזמנה"
"אתה מודאג, אדוני?" שאלה ווליריה בקול קטן.
רדבלוד הביט בה חדות. שאלה לא הולמת עבור תלמידה, ובכל זאת... דאגתה נגעה לו מעט. הוא הביט סביב ומצא את פניו ההמומות של אברהם, שניגב כוס בתנועות שישחקו אותה לאבק בקרוב. נראה שגם הוא לא ידע מה מתרחש. ריקה עמדה מצידו השני של הבר ולעסה את שפתיה ולחיה באותו ההרגל המכוער שהיה גם לווליריה. היא הניח את ידו על התליון שלו, ממשש אותו דרך חולצת המשי שלו. נקווה שלא יזכרו על קיומו ומשמעתו. היו יותר מידי "נקווה שלא" בערב הזה לטעמו.
רדבלוד פנה אל ווליריה.
"אכן, אני מודאג מעט" אמר לה. את מבטו צדה לפתע ערבה. הוא יגש אליה מיד. "עכשיו תקשיבי"
ווליריה הנהנה, וחזרה על ה"כנאדוני שלה"
"תזכרי כל מה שאמרתי בתדריך שלך, ואל תכנסי למסדרון בשום פנים ואופן. אם את צריכה משהו תגשי אל הברמן. הוא היה פעם תלמיד שלי, אז הוא יהיה נחמד אלייך. רק תזכרי לומר לו את זה. פעם קראו לו אברהם, אבל כדאי שתשאלי איך לפנות אליו עכשיו."
ווליריה הנהנה בחשש. רדבלוד שלח יד אל כיסו והניח בידה שטר.
"תקני לך משהו נחמד לשתות ואל תסתבכי בצרות. אני הולך לברר משהו עם ערבה ואז להכנס לרשמית. תרקדי, תהני ואל תמשכי יותר מידי תשומת לב."
"אבל אדוני..." אמרה ווליריה
"בלי אבל" אמר בקשיחות והסתובב בגבו אליה, הולך בצעדים רחבים אל ערבה וינצ'סטר.
ווליריה הרכינה את ראשה. רדבלוד הבטיח לה שישאר איתה זמן קצר במסיבה הזו קודם...
היא בלעה את רוקה והביטה אחרי רדבלוד שעצר לשוחח עם ערבה. הם נראו מאוד מאופקים שניהם, וכעבור רגעים אחדים נכנסו למסדרון האפל. ווליריה הרכינה את מבטה אל השטר. רדבלוד נתן לה סכום כסף נכבד מאוד. היא העבירה את מבטה אל מחירי תפריט המשקאות שהיה מעל ה בר. נראה שיש לה מספיק בשביל לא לאכול כמה ימים. היא גיששה קצת בשמלתה ומצאה את הכיס שהיה בה והניחה בו את השטר. התחיל להתנגן שיר שהיא זכרה שהיה פופולרי בזמן הטירונות שלה, ודווקא מצא חן בעיניה. היא נגשה לרחבה ורקדה קצת. היא הפסיקה לרקוד עם סוף השיר. זה לא היה מהנה במיוחד לרקוד לבד. היא גררה את רגליה אל הבר, והביטה מספר פעמים מעבר לכתפה. עם כל האיבה שלה לרדבלוד, הרעיון שהיא לבד באולם הזה, עם כל הערפדים הזרים האלו, לא גרם לה לתחושת נוחות.
"שלום קטנטונת" הברמן הפתיע אותה ברגע שהתיישבה. החיוך שלו נראה רחב וכן כל כך שהיא שכחה את זהירותה וענתה ב"שלום אברהם" נלהב, לאחר רגע עצרה את עצמה, ולמראה הבעת הפנים החמוצה של הערפד התנצלה מייד "סליחה, לא התכוונתי...אני ממש מצטערת. פשוט ה...אדון רדבלוד אמר שככה קראו לך ו..."
הערפד, שנראה שלא קראו לו אברהם יותר פרץ בצחוק. "אז ככה קוראים לאשמאי הזקן עכשיו"
ווליריה חייכה בהיסוס. "כן, האדון אמר לי שהיית התלמיד שלו"
"קוראים לי ירח עכשיו" אמר לה בחיוך. ובאוחזו גביע זכוכית ציטט "הייתי מעדיף לאהוב את הארץ כפי שהיא אוהבת את הירח." כעבור רגע הוסיף "ניטשה"
"אני ווליריה" אמרה "אין לי ציטוטים על זה."
ירח נעץ בה מבט למשך שניות אחדות.
"בת כמה את ווליריה?" שאל בשקט
"ארבעה חודשים מאז...נשיקת האם" אמרה, על לשונה עולה ביטוי שאמר דימיטרי כששאלה לגילו בזמן ששתו תה אז...בערב לאחר הלילה הנורא ההוא.
ירח שוב פרץ בצחוק. "ואני חשבתי לתת לך סטירה" אמר בחיוך "אבל את תינוקת, אז אני סולח לך" הוא הושיט את ידו מתחת לדלפק ולאחר חיטוט נמרץ שם הביא לה סוכריה על מקל.
"תודה על הסוכריה, מר ירח" אמרה ווליריה , נזכרת בנימוסיה. היא הכניסה בהיסוס את הסוכריה לפיה. טעם דם וסוכר התפוצץ בפיה והיא עצמה את עיניה בתענוג.
"גם אני אוהב את הסוכריות האלו" אמר ירח בחיוך. ווליריה החליטה שהיא מחבבת את ירח. היא שקלה להתחיל איתו שיחה כלשהי, אבל לא הייתה בטוחה איך לפנות אליו. ביינתיים ירח נע לצד השני של הבר, וקיבל הזמנה מאיזה ערפד עם מבט לא נעים. הוא נעמד מולו והחל לערבב בזריזות משקה כלשהו, מלהטט בסכין שחתך איתה לימון באוויר, וזורק ומוצא את הפקק של הבקבוק שערבב בו, ומזג את המשקה לכוס בזמן שסובב אותה על אצבעו. נראה שההגשה עצמה הייתה איזו הצגה כללית עבור הערפדים באזור, כי כמה ערפדים התקבצו סביב ומחאו כפיים. ווליריה הצטרפה למחיאות הכפיים. ירח קד קידה קטנה לנוכחים, למרות שהערפד שהזמין את המשקה לא נראה כמתרשם במיוחד. ווליריה תהתה אם הוא יסכים לערבב לה גם משקה בצורה כזו מגניבה.
"הוא די מוצלח בזה" נשמע קול שקט לצד ווליריה. היא סובבה את ראשה וראתה את אחת העוזרות של ערבה.
"אה, שלום לך..." ווליריה היססה. משלא הצליחה לחשוב על סיום מכובד פלטה "שלום גברת" והרכינה את ראשה.
"אני קארי, הצללית המאבטחת של ערבה" אמרה הערפדית "ואת ווליריה התלמידה התינוקת של רפאל רדבלוד"
ווליריה ניסתה להשתלט על עצמה. היא הוציאה את הסוכריה מפיה וכעבור רגע פלטה "שלום גברת קארי"
"אני עדיין לא גברת" אמרה הצללית המאבטחת "אז את יכולה לפנות אלי פשוט בשם שלי"
ווליריה הנהנה משלא מצאה מענה טוב יותר ותהתה אם זה יהיה חסר נימוס להמשיך למצוץ את הסוכריה.
קארי הושיטה את אצבעותיה הארוכות והכהות ונגעה בפעמון על צאוורה של ווליריה, שצלצל בעדינות. היא חייכה והחזירה את ידה אל מותנה. ווליריה תהתה אם היא צריכה לומר דבר מה, ואם קארי מתכוונת להתמזמז איתה. היא הייתה יפה מאוד. ווליריה תהתה ברצינות איך היא הצליחה לחמצן אפילו את גבותיה בגוון בהיר כל כך. נראה שאפילו ריסיה היו בהירים. היא תהתה לרגע אם הגוון הבהיר של שערה שנגד כל כך את עורה הכהה אכן היה טבעי.
"את יודעת שאת הולכת להכנס למסיבה הרשמית?" שאלה קארי כעבור כמה רגעים.
ווליריה הרגישה את אוזניה מזדקפות בכח. "אסור לי להכנס" אמרה בזריזות "זו מסיבה רק לערפדים בוגרים"
קארי צחקה בשקט "את תיכנסי כמובן רק עם האדון שלך. למה את חושבת יש לך אזיק על הקרסול השמאלי?"
ווליריה הרימה את רגליה והביטה באזיק בתמיהה. היא לא שמה לב אליו קודם.
"לא שמתי לב שהוא שם" אמרה בכנות. מבטה עבר על פני ערפדים אחרים במסיבה. לאחדים היה אזיק על פרק היד, או על הקרסול הימני. היא שמה לב לכמה ערפדים עם קולר מתכתי וטבעת עליו. ואפילו ערפדית אחת עם שרשרת מתכתית סביב מותניה.
"יש משמעות למיקום של האזיקים?" היא שאלה. קארי חייכה והנהנה.
"יש לכל דבר משמעות." אמרה "כל קפל בגד וכל עגיל, אפילו סוג הבד"
ווליריה פתחה את פיה לשאול שאלות נוספות אבל קארי עצרה אותה "זה לא התפקיד שלי ללמד אותך". ווליריה שמטה את אוזניה באכזבה.
"אם את צריכה משהו, את יכולה לפנות אלי או אל ריקה"
ווליריה זקפה את גבותיה בתמיהה.
"ריקה היא הצללית השניה. האחות שלי"
ווליריה הנהנה והודתה לקארי.
"בכל מקרה, רק רציתי לומר לך שאת צריכה לדעת שאת נכנסת למסיבה, ובהתחשב בגזע שלך" מבטה החליק על אוזניה של ווליריה "כדאי לך להמנע מאלכוהול"
ווליריה הספיקה לפלוט תודה לפני שקארי הלכה לה. היא החזירה את הסוכריה לפיה והפנתה מבט אל ירח שניגש אליה.
"זה היה ממש מגניב, מה שעשית עם הכוס" אמרה בכנות, עם הסוכריה תחובה בפיה. היא החליטה להניח ביינתיים לתהיות שהעלתה קארי בראשה.
ירח חייך."איפה למדת את זה?"
"זה היה התחביב שלי לפני הלידה לחושך" אמר ירח. ווליריה לא ידעה מה לומר זמן מה. היא רצתה לבקש שיעשה הצגה כזו גם עבורה, אבל התדריך של רדבלוד נחרט מספיק טוב במוחה, וגם בירכיה.
"את רוצה להזמין לשתות משהו?" שאל ירח לאחר כמה שניות של שתיקה. הוא הפנה את ראשה והיא הביטה וראתה שיש עוד כמה ערפדים וערפדות שרוצות שירות.
"אפשר להזמין בגרסא בלי אלכוהול?" שאלה ווליריה, שאת תשומת ליבה תפס משקה זול בשם דם-דובדבנים.
ירח חייך "תלוי מה. מה את רוצה?" וליריה ציינה את שם המשקה. "אין בעיה" ענה ירח. הוא הכין את המשקה בזריזות ערפדית, אבל בלי קסמים מיוחדים. ווליריה התאכזבה מעט, אך כאשר ירח הושיט לפתע את ידו מאחורי אוזנה והוציא צרור דובדבנים בשל פרצה בצחוק ומחאה כפיים.
ירח חייך ווליריה הניחה את השטר על הדלפק. ערפד גבוה וגמלוני שנראה מכונס בעצמו יותר מכל אחד בחדר ניגש ולקח את השטר, והחזיר לה את העודף אחרי זמן קצר. הוא וירח החליפו ברכה קצרה, והערפד ניגש לאייש את הקופה. ווליריה שמה לב לפס אדום שהחוויר לאט על לחיו. היא תהתה מה משמעותו.
היא לקחה לגימה מהמשקה, שכמו הסוכריה היה במתיקות עשירה של דם, עם גווני הדובדבנים שצבעו את הכל בטעם נעים וקליל. וליריה עצמה את עיניה בהנאה. כאשר פקחה אותן מצאה את הערפדית עם השרשרת סביב מותניה יושבת לצידה. היא כן רצתה להתמזמז.
