לפני מספר ימים פרסמתי פה פוסט זועם, כועס כל כך, שנמחק למחרת בבוקר. אולי לא עוקבים אחריי הבלוג הזה, אבל התחרטתי על דבריי. הרבה מהם היו נכונים, אבל חלק היו לא טובים. הרבה דברים קורים אצלי בראש, כידוע, אבל לא בהכרח קשורים למציאות.
אני עובר תהליך. מטפל בעצמי. לאחרונה הסתיים תהליך של החלפה מלאה של חוג חברים. חיי עומדים בפני שינויים.
בליל חמידי-שישי חלמתי חלומות על תקשורת כנה. על זה שמודים בפניי בשקר.
בבוקר יום שישי סלחתי. וחשבתי, לפי תאריכי החלום, אולי במאי נעשה סולחה. אולי אפילו פברואר. למען בן הזוג שלי.
הסולחה לא תהיה מקום של כנות והשלמה, אלא רק תהיה עבור היכולת לשהות באותו החדר.
כי אהבה זה לא הכל.
אני אוהב שניים מסויימים. ואני יודע שזה רעיון גרוע. ולא משנה כמה אוהב, כל מערכת יחסים שהיא איתם, כל חברות שלי איתם, תהיה מתכון לאסון.
כי אהבה זה לא הכל.
כי לא משנה כמה רצון טוב, וכנות ואמפתיה יושקעו, לפעמים יש אנשים שהמיטב שעדיף שישאפו אליו זה להיות באותו חדר בלי להפריע אלו לאלו.
וזה בסדר.
כי עוד תובנה אליה הגעתי, בעקבות הפוסט הזועם בו נתתי לרגשות ולכעס שלי לשטוף החוצה בלי סינון הוא שאני מסרב להמשיך להיות קורבן.
לא אהיה עוד קורבן. אני כבר התחלתי בלקחת אחריות על חיי. קורבן אני לא אהיה. לא אתן שישתמשו בי. ואם ישתמשו בי, אנסה לדעת, אנסה לברוח. אנסה להתנגד. או לזעוק. ואם לא אצלח, אז לפחות אשתדל לדעת שזה מה שקורה.
לא אתן לפחד לשלוט בי. ארחיק את עצמי ממצבים ואנשים שהורסים לי את היום. אתמודד מול הפחדים שלי באומץ, ואם יש צורך גם אומר - האתגר הזה גדול עליי. לא בכל מחיר. לא עכשיו. אני צריך עזרה.
אני לא חזק כמו אנשים שסביבי. חיי ומורשתי הביאו לי תיבה שונה של יכולות וכישורים. אולי רק יכולות בעצם - כישורים אין לי.
אני אשתדל ואעשה כמיטב יכולתי, ואקנא בכל מי שיודעים לעבור כנורמליים.
עבורי זה פשוט מאמץ גדול מידי, ששורף ומטמטם את המח שלי ושוחק אותי לאבק.
לאחר כמה שעות, באותו יום שישי, תהיתי למה בכלל רציתי סולחה. איזה רעיון גרוע. הריי לעולם לא ניתן יהיה לתקן.
וביום שבת חשבתי, שכל יצירת קשר איתם, תהיה כנראה מעבר על הכללים החברתיים המוכרים, ולא אוכל ליצור קשר, גם אם ארצה. ניתקתי קשר מהסיבה הנכונה - שלא לאיים על מערכות יחסים מונוגמיות. יצירת קשר מחדש תהיה חזרה על הטעות שלי - ואני לא עומד לחזור עליה. אם תרצה האלה, אולי ניפגש שוב ביום מן הימים, אבל כנראה שאסור יהיה לי ליזום אפילו נוכחות חסרת הפרעה באותו חדר.
כי אהבה זה לא הכל.
יש לי אהבה בחיי ויש לי יכולת לבחור באהבות. ויש אהבות שלמען עצמי (וגם למען אלו שאני אוהב), מוטב שלא יתממשו לעולם.
כי היום אני כבר יודע שיש גם כאלו אהבות, שלא משנה כמה הלב רוצה וכמה עזים הגעגועים - עליי לצעוק בקול רם וברור:
"לא!"
