"אז..." פתח רדבלוד "המסיבה. חבל שלא הזכרת לי לספר עליה"
המהום והברות חסרות פשר נשמע מצד ווליריה.
"טוב שנזכרתי בעצמי" המשיך. וליריה המהמה שוב, אם כי בפחות מחאה.
הוא החל להתהלך מצד לצד.
"יש איזו מסיבת קוקטייל בהתחלה. בשביל לקשור קשרים עם בני אדם" רדבלוד משך בכתפיו. ווליריה המהמה.
"מה אמרת?" שאל. נשמע היה שיש לה מה לומר, לשם שינוי. הוא ניגש אליה והוציא את החסם מפיה. היא בלעה כמה פעמים את הרוק שהצטבר בפיה.
"יורי סיפר על זה משהו, אדון." אמרה וציטטה ככל הנראה "כשהכסף זורם הדם זורם"
"ומה את חושבת על זה?" שאל רדבלוד
ווליריה נראתה נבוכה.
"ממה שהוא סיפר לי" עצרה והוסיפה "אדון" בהיסוס, והמשיכה "זה טוב לעסקים שמנהלים הערפדים. וזו מסיבה נחשבת אצל כל מיני... בני אדם. אדון. "
שוב האדון המטופש הזה במקום לא קשור.
"תמשיכי" אמר
"אני חשבתי שזה די טפשי כל העניין." אמרה בהיסוס ואז הוסיפה " או, והוא גם אמר שלפעמים לוקחים תלמידים למלצר, אדוני" סיימה בהקלה.
"לפעמים גם סתם לליווי" אמר רדבלוד, מסכים בליבו עם דעתה על המסיבות "את יודעת..."
"פרצוף יפה להתלות על הזרוע של האדון?" התפרצה, והוסיפה בזריזות "אדוני"
"אל תחמיאי לעצמך יותר מידי" רטן רדבלוד בזילזול. "יורי הוא פרצוף-יפה. את פרצוף-סתם."
"ככה יורי אמר את זה" אמרה בעלבון
רדבלוד החזיר בעדינות את החסם לתוך פיה. היא בהחלט נטתה לפטפט יותר מידי.
"במסיבה כזו" פתח רדבלוד "עוד לא הייתי באזור הזה. קיבלתי הזמנה עוד לפני שבאת. לא ממש ברור לי למה הזמינו אותי, כי אין לי עסקים בעיר אז תצטרכי לומר את האמת כאשר ישאלו."
קולות תמיהה הסתתנו דרך החסם.
"תאמרי להם שאני סופר ופיזיקאי שמתארח כאן."
ווליריה שוב השמיעה קולות. הוא הוציא שוב את החסם מפיה.
"מה?"
"איזה ספרים כתבת?" שאלה ווליריה בהתלהבות "מה אתה חוקר?"
רדבלוד הניף את ידו הצידה.
"אם ישאלו אותך במסיבה תאמרי שזה משהו על חלקיקים תת אטומיים. וכתבתי ספר ילדים בנושא."
ווליריה החלה לצחוק, ידיה רועדות בתוך אזיקי המתכת, שהרימו את זרועותיה מעל ראשה. לאחר שצחקה זמן מה שאל מדוע זה מצחיק.
"פשוט... זה מצחיק. לא נראה מתאים לך." אמרה "באמת כתבת ספר ילדים?"
רדבלוד נחר בזלזול "כמובן, אני צריך להרוויח ממשהו. האחרון היה 'הרפתקאות החתול והאלקטרונים*'"
"הוא הצליח, אדוני?" שאלה. מאיזה סיבה היה עניין בקולה.
"הוא הפך לספר לימוד בחטיבות הביניים של כמה בתי ספר. לא תכננתי את זה, אבל זה קרה"
"ו.." היא הססה "ואדוני באמת חוקר חלקיקים תתה טומיים?" שאלה שוב
"תת אטומיים" תיקן אותה "החלקיקים שמרכיבים את האטום. ולא, אני לא חוקר אותם. אני לא חקרתי כלום בשבע השנים האחרונות."
ווליריה שמטה את אוזניה. זה נראה משעשע מספיק כדי שיגחך. הוא הרכיב שוב את החסם על פיה.
"שלא תחשבי שלא שמתי לב לבעית הזיכרון שלך" אמר לה "אני מטפל בזה"
ווליריה נראתה מופתעת.
"את זוכרת מה זה אטום?"
ווליריה נענעה בראשה במעיין תנועה בין כן ללא.
"מה שמרכיב את כל החומרים ונותן להם את תכונותיהם. פעם חשבו שאי אפשר לחלק אותו. יש משהו כמו ... או... אני כבר לא ממש מעודכן... בטח מאה ועשר סוגים שלהם. הם בנויים משלושה סוגי חלקיקים תת אטומיים – אלקטרון, פרוטון ונויטרון. אני אתן לך לקרא את הספר שלי אחר כך אם תרצי. בכל מקרה, מה שאמרתי אמור להספיק לך למסיבת הקוקטייל. את אמורה להיראות מטומטמת."
ווליריה השפילה את אוזניה ונאנחה עד כמה שיכלה.
רדבלוד הצליף בירכה.
"לא להאנח."
ווליריה הנהנה ונאנחה שוב. רדבלוד הצליף הפעם בירכה הפנימית. היא פלטה קול כאוב.
"המסיבה הזו נגמרת די מוקדם. זו מסורת – למרות שבני האדם כל הזמן מנסים להאריך אותה. לדעתי, לבלות משבע עד עשר עם בני אדם זה קצת יותר מידי לסבול."
ווליריה הנהנה. הוא הצליף בה שוב, קרוב יותר לערוותה. היא ניסתה לקרב זו לזו את רגליה המפוסקות בלי הצלחה.
"הנה עוד כמה דברים בשבילך לזכור;" הורה רדבלוד "תקשיבי"
ווליריה זקפה את אוזניה באופן התיארלי ביותר שיכלה.
"אני דוקטור לפיזיקה רפאל רדבלוד (אם משהו יתפלא יותר מידי על שם המשפחה תאמרי לו שקראת באינטרנט שזה בגלל שהמשפחה שלי באה משושלת קצבים) – וסופר ילדים במדינה ממנה אני מגיע. אנחנו נפגשנו ב... אה... תחנת הרכבת ואת נשבית בציניות וה... אה..." הוא היסס "יש לך הצעות? אני רוצה שזה ישמע אמין" אמר, מוסיף מעט קול ערפדי שיגרום לה לשחרר מעט יותר את הלשון. לא שזו נזקקה לעידוד להשתחרר. הוא שחרר את החסם שלה שוב.
"העיניים החומות שלך והמאנייקיות הסקסית המתפרצת" ענתה ווליריה. רדבלוד הצליף מעט יותר קרוב לערוותה. ווליריה צעקה.
"מוסכם" אמר והרכיב את החסם בחזרה.
"תשתדלי להשאר לצידי כמה שיותר. אם את רואה מישהו שאת מכירה – אל תראי סימנים לכך אלא תחכי לראות איך הם מגיבים אלייך. אם זה מישהו מהטירונות – את ממש לא מכירה אותם."
ווליריה הנהנה.
"את תזכרי את כל זה"
ווליריה הנהנה בהתלהבות. רדבלוד הושיט את השוט וקרב אותו לערוותה.
"את חייבת לזכור את זה" אמר לה, משועשע מהרתיעה שלה. הוא נגע בעזרת השוט בדגדגנה בעדינות, וליטף.
"אחר כך מתחיל הכיף האמיתי."המשיך וליטף, משועשע מהבעות פניה של ווליריה. כאשר נראה היה שאיבדה ריכוז הצליף בעדינות על דגדגנה. היא קפצה עד כמה שיכלה, כפות רגליה מתנתקות בסנטימטר או שניים מהקרקע.
"אנחנו הולכים לנו לדלת צדדית שם את מחליפה בגדים – מהשמלה הכחולה שלך לשחורה החמודה עם הפעמון"
קולות מחאה נשמעו מצידה. היא קירב את השוט אל ערוותה והיא הפסיקה. "יש שם כמה מעברים ודי הרבה שומרים, אז אל תסתבכי."
ווליריה הביטה בו בתמיהה
"ושם זו המסיבה האלטרנטיבית. רק כמה ערפדים צעירים קוראים לה ככה, בעיקר כי הם מנגנים זבל רועש ומתלוננים שלא מרשים להם להכנס. את גם תשבי שם בזמן שאני מעביר את זמני במסיבה הנחמדה והרשמית."
ווליריה נראתה מאוכזבת מעט.
"תוכלי להתמזמז שם אם תרצי, וגם אם לא, כי את לא ממש אמורה לומר לא לאף אחד או להציע מזמוזים.האמת היא שדי נחמד במסיבות, חוץ מהמוזיקה המטופשת. אני אשב איתך קצת אם ממש תפחדי."
ווליריה הביטה בו בתמיהה.
"ובשום פנים ואופן" הוסיף באיום "אל תנסי להכנס למסיבה. את מבינה?"
ווליריה הנהנה.
"אני לא שומע"
ווליריה הנהנה והוציאה קולות הסכמה. רדבלוד הרים גבה מזלזלת. "לא, עדיין לא ברור לי לגמריי"
ווליריה הביטה בו בתחינה.
מה הוא רוצה שתעשה? היא לא יכולה לדבר עם הכדור המטופש הזה בפה שלה, והיא יכולה להנהן מכאן עד הודעה חדשה – וזה לא יעזור ככל הנראה. היא ניסתה לכתוב את המילה 'כן' באצבעותיה, אך רדבלוד רק משך בכתפיו. גם כן דוקטור לפיזיקה. ווליריה רטנה.
"זה אומר לא?" שאל אותה בקול מתגרה.
ווליריה נענעה בראשה בבהלה.
"אה, אז את לא הבנת או שאת לא מתכוונת לציית?"שאל בקול חלק.
מאנייק, קיללה ווליריה. רדבלוד מלך המאנייקים. היא לא ידעה מה תעשה. כל דבר שתעשה או לא תעשה ישמש כנגדה. כנראה הוא החליט להעניש אותה בלי סיבה נראית לעין. לעזאזל.
היא החלה להשמיע קולות מחאה בתקווה ששוב יוריד את המחסום המטופש הזה. כאילו שהיא כלב – שם לה מחסום.
רדבלוד ניענה בראשו כאילו אינו מבין אותה. תוריד את המחסום הזה, נסתה לומר בלי תועלת. היא החלה לקלל אותו – כי גם כך לא יכלה לדבר באופן ברור – והיא עצמה לא הבינה מה אמרה.
כאשר הגיעה לסבת סבתו הוא הוריד את המחסום המטופש מפיה.
"כן, אני לא אסתבך בצרות. אני אעשה מה שאתה אומר. אני אתנהג יפה ולא אכנס לאן שלא צריך!" התפרצה עליו ווליריה.
רדבלוד ניענע בראשו, והניח את ידו על לחיה.
"תראי אותך" אמר לה בבוז "גאג קטן על הפה, לא יכולה לדבר, וכבר את מאבדת את העשתונות. זה ממש לא טוב. את שוכחת את כל מה שלימדתי אותך ב...כמה זמן עבר כבר?"
ווליריה חישבה בראשה את הימים.
"שלושה שבועות, אדוני" אמרה בהכנעה הכי גדולה שיכלה לגייס. הכנעה בגודל של נמלה בינונית.
"נכון..." אמר בהרהור "לא קיבלת את חופשת חצי הירח שלך"
ווליריה תהתה למה הוא מתכוון. משהו על לילה חופשי צף במחשבתה.
"בכל מקרה" אמר רדבלוד בעצלתיים "את מתנהגת לא יפה. תסבירי את עצמך"
ווליריה נאנחה, ונענתה בהצלפת שוט בירכה הפנימית, קרוב עוד יותר לערוותה. מהמכה הקלה שקיבלה בדגדגן קודם עדיין לא התאוששה לחלוטין.
"אני ... " התחילה בהיסוס.
"אני רוצה תשובה כנה" אמר "ובלי לקלל את סבתא של סבתא שלי"
"אדוני" התחילה. רדבלוד הניף את ידו בביטול.
"הבנתי שאני צריכה ללמוד להיות ערפד, נכון?"
רדבלוד הנהן.
המילים התפרצו מפיה של ווליריה. היא לא יכלה לעצור את עצמה מלומר את כל המרירות שלה.
"אני לא מבינה מה זה אומר בכלל, להיות ערפד. אני לא יודעת למה אני ערפד. אני לא יודעת מה עושים ערפדים בחיים חוץ מלאכול בני אדם ולהזדיין. אני לא מבינה כלום מהחיים שלי" וכאן היא החלה לבכות, אך המשיכה "אני לא מבינה למה ערפדים צריכים להיות כאלו מנומסים אחד לשני, למה מותר לך להכות אותי למרות שלא עשיתי כלום, למה התייחסו אלינו כמו חיילים בטירונות ואתה מתייחס אלי כמו שפחה – אני לא יודעת למה אתה מעניש אותי בדרך כלל כי אתה כמעט לא מסביר כלום. אני אפילו לא יודעת מה זה יעזור לי בחיים שתקשור אותי לקרש הזה ותצליף בי, וכולם יזיינו אותי בתחת בלי לשאול אותי, וירביצו לי, וישפילו אותי אפילו שלא עשיתי כלום בלי סיבה. מבחינתי אתם מענישים אותי סתם כי מתחשק לכם ובלי שום חוקיות. אני לא מבינה למה שלחו אותי ללימוד אליך, למה אסור לי לעשות ביד, למה אני צריכה לשתות את הנוזל הלבן המגעיל הזה ולמה אני לא זוכרת כמעט כלום." ווליריה המשיכה לייבב. היא לא הצליחה לומר לו מה באמת הפריע לה כי היא לא מצאה את המילים לכך, אבל קיוותה שיבין.
"הנוזל הלבן המגעיל זה חלב עצמות" אמר רדבלוד בקול חרישי "את צריכה לשתות אותו כי אין לך מספיק סידן בגוף בגלל הטרנספורמציה שעברת אחרי שהפכת לערפד. "
"תודה אדון" לחשה ווליריה משלא מצאה תשובה טובה יותר.
"בנוגע לשאר, אני לא אסביר לך הלילה הכל. תבחרי משהו אחד שמטריד אותך במיוחד"
"למה קשרת אותי לקרש, אדון?"
רדבלוד ליטף את ביטנה עם השוט. מה הם בכלל לומדים בטירונות? מדוע היא לא הבינה עד עכשיו? זו הייתה בעיה חמורה שכמעט לא קרתה לו עם תלמידיו קודם. תלמיד שלא מבין למה הוא נמצא במקום שהוא נמצא לא יהיה תלמיד טוב. מה גם... הוא נזכר בציון על האופי המרדני של ווליריה במכתב שנשלח אחרי שהגיע אליו. הבעיה הייתה שלא היו מילים להסביר את הסיבה. זו הייתה הבנה שקמה והתגנבה לתוך הערפדים בגילאים שונים. בדרך כלל הם היו מבינים די מהר. לעיתים נדירות היו ערפדים שלא הבינו את העניין לאחר הטירונות. לא פלא שהיא דרשה טיפולים במרפאה. בעיית הזיכרון וחוסר ההבנה הבסיסי שלה בעולם... יחד עם ההתנהגות המסורבלת שלה בחברה.
איך יוכל להסביר לה שעליו לשבור אותה לחלוטין כדי לבנות אותה מההריסות? הוא אפילו לא היה בטוח שזה יהיה נכון עבורה. הוא עלול פשוט לטחון אותה לאבק אם לא ישים לב.
אולי הוא באמת התחיל איתה מהר מידי וחזק מידי. אולי עליו להיות יותר עדין איתה, עד כמה שזה בכלל אפשרי. הוא נהג בה ביותר התחשבות בהשוואה למה שנתן לשאר תלמידיו ועדיין היא מתנהגת כמו חיה בכלוב. הוא התרחק ממנה צעדים אחדים והביט בה.
כן, היא כמו חיה בכלוב. פרספוני אמרה שיש לה אופי פראי מאוד. אבל היא טעתה בנוגע למשמעת ולקשיחות. היא למדה את החוקים המעטים שבאמת היו עקביים- אך כל השאר – לא ברור, נסתר ממנה. כנראה הייתה אסון חברתי עוד לפני הלידה לחושך, ואובדן הזיכרון שלה רק החמיר את המצב. וכנראה שיש גם פראות מובנית בשבט שלה. רדבלוד נאנח והחזיר את השוט למקומו. הוא ניגש אל "הקרש" והחל לסובב את הגלגלת עד שווליריה שכבה על גבה. אחר כך סובב באיטיות שתיים נוספות עד שברכיה קופלו, ודאג לפשק מעט יותר את רגליה. הוא משך שרפרף והתיישב בין רגליה, והניח את סנטרו על עצם החיק שלה. ווליריה הרימה את ראשה והתבוננה בו.
"את עדיין תינוקת" החל להסביר "לפי התפיסה המקובלת הערפדית, יש יותר מידי אנושי בך. המטרה שלי, פרט לללמד אותך את הלכות הערפדים היא לשבור כמה שיותר מהאנושי הזה. לבנות את הערפד שבך."
נראה שווליריה שוקלת את הדברים. הוא הניח לה לחשוב על כך זמן קצר.
"מה שמצופה מהמורה" המשיך "זה לשבור באופן הנכון את התלמיד – כדי לעזור לו להיבנות. בתקופה שאת תינוקת – אני שובר אותך. בתקופה שאת פעוטה – אני מכין את השטח, מתחיל לבנות את היסודות. את הדברים הבסיסיים. כל מה שצריך. בתקופה שאת ילדה את מוכנה לקבל צורה – ואני מתחיל לעצב אותך. אחר כך את עוברת להכשרה כשוליה – ללמוד מקצוע כלשהו, מיומנות מיוחדת או את יכולות השבט שלך. בזמן הזה את צריכה להמשיך לבנות את עצמך בהתאמה לאחרים."
"אז אתה קושר אותי לקרש כדי לשבור אותי, אדון?" שאלה ווליריה
"אני מכין אותך לשבירה עדיין" אמר רדבלוד. "את עדיין לא מוכנה לה. כאשר ניסיתי לשבור אותך – גיליתי שטעיתי וזה לא עבד כמו שתכננתי."
נראה שהעניין הניח את דעתה של ווליריה במידת מה. היא שכבה והרהרה בעניין דקות אחדות. הוא הניח לה.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה, אדון?"
רדבלוד הנהן. "רק תזכרי, שאני נחמד במיוחד כרגע. זה ימשך רק עוד זמן קצר"
"למה בחרת להיות מורה?"
"אני נהנה מזה" אמר בקצרה "ועכשיו, אני לא אהיה נחמד יותר לשארית הלילה"
רדבלוד הביט ברגליה של ווליריה, ותהה האם להסיר מהן את השיער. לאחרונה העניין הפך להיות אופנתי למדיי – כל הסרת השיער הזו מכל הגוף. הרגליים, בתי השחי, הערווה. הוא העביר בהרהור יד בשיער הערווה שלה.
היו לו כמה תלמידים שאצלהם דווקא הוריד שיער. הוא הוריד את עיניו לזנבה השעיר. לא, זה לא יתאים. אם יוריד לה שיער היא תיראה כחתול מגולח. זה פשוט לא יתאים. מה גם, כל עניין הסרת השיער הפך להיות יותר מידי טרנדי לטעמו. אמנם הרעיון של שימוש בשעווה חמה עליה קסם לו מעט, אך הוא דחה את הרעיון.
"החלטתי שאת לא מורידה שערות בשום מקום" אמר לה כעבור זמן מה "לא משנה מה יאמרו לך אחרים. אני אומר שלא תעשי את זה – אז את לא עושה את זה."
"כנאדוני" פלטה ווליריה, כנראה תמהה משינוי הנושא והצליפה בזנבה, בעצבנות כנראה.
"ועכשיו, זוכרת מה אמרתי לך לגבי השבירה שלך?" ווליריה הנהנה וזנבה החל להאיץ במהירות התנועה שלו.
"השוט היה רק טעימה קטנה ממה שמצפה לך בהמשך. אז ברגע שלא תוכלי לשאת זאת יותר, אמרי לי ואני אשקול להתחשב בך"
"אני לא יכולה יותר, אדוני" אמרה ווליריה, קולה רועד. היא מתבדחת? הוא לא עשה לה כלום עדיין.
"זה לא עובד ככה" אמר לה בקשיחות "זו פריוולגיה שאני יכול לתת או לא לתת לך"
"אני באמת לא יכולה יותר, אדוני" אמרה "אני צריכה לשירותים"
רדבלוד נאנח.
"חכי כאן" אמר וניגש להביא קערה. כאשר הציב אותה בין רגליה בין רגליה אמר "קדימה, להשתין. אין לי כח לשחרר אותך ולקשור אותך שוב"
ווליריה הסמיקה. כנראה שלא צפתה לזה. הוא ידע שקרוב לוודאי יכלה להתאפק עוד. הוא גם ידע למה התכוונה. והיא לא ידעה שהתכוון להיות עדין יותר מהרגיל לשלב זה. היא גם לא תדע.
כעבור רגעים אחדים זרזיף יצא מבין רגליה. היא עצרה כמה פעמים באמצע אבל כעבור דקה סיימה. בכל זאת, ציין לעצמו, די מלחיץ להשתין בתנוחה הזו. הוא זכר שנאלץ לעשות זאת פעם, בנסיבות אחרות.
רדבלוד לקח מגבת נייר לחה וניגב בין רגליה. הוא ניגש ושפך את תוכן הקערה בתא השירותים הקטן של המרתף. כאשר רחץ את ידיו התלבט מה עליו לעשות קודם. טוב שהוא טרח לנגב אותה היטב.
"ובכן" אמר כאשר חזר, והתיישב בשרפרף שבין רגליה "תתנהגי יפה"
הוא הניח את אצבעו על הדגדגן שלה והתחיל ללטף אותו "ואני לא רוצה לשמוע אפילו גניחה אחת". רדבלוד הראה לה את השוט שלו להגברת הרושם. ווליריה הנהנה בחשש.
"במסיבה של הערפדים" החל לדבר, ממשיך ללטף בעדינות " את צריכה לפנות לערפדים באופן רשמי. הבכיר זה כינוי טוב, אבל את עלולה להתקל בכל מיני פעוטות שלא מכניסים למסיבה הרשמית שינסו לרמות אותך. אז פשוט תאמרי 'מר' לגברים ו'מרת' לנשים."
אצבעותיו נעשו לחות. הוא העביר אותן בפתח הנרתיק כדי ללחלח אותן יותר והמשיך ללטף.
"בואי נעשה הדגמה" אמר לה. "אני ניגש אלייך ואומר לך 'שלום חתלתולה. קוראים לי רפאל ואני רואה שאת תינוקת ולכן בא לי להתמזמז איתך', עכשיו – מה את עונה?"
ווליריה שקלה בדעתה.
"שלום מר רפאל" אמרה בהיסוס
"מצויין!" אמר רדבלוד והגביר את קצב תנועת אצבעותיו. ווליריה החלה לנשום מהר יותר.
"ומה את צריכה לענות אם אני אישה?"
"שלום מרת רפאל" אמרה ווליריה בביטחון רב מעט יותר. רדבלוד הנהן.
"ועכשיו – שימי לב- מה אם את לא מצליחה להחליט אם אני גבר או אישה?"
ווליריה שקלה את העניין בדעתה זמן מה. רדבלוד התחיל לשפשף בכוח מעט רב יותר.
"אדוני, קשה להתרכז ככה" אמרה. רדבלוד הכה באצבעו על הדגדגן והיא התכווצה.
"תתנהגי יפה." אמר באיום
ווליריה הנהנה.
"אולי אני צריכה לומר משהו כמו 'שלום, איך תרצה שאפנה אליך?'"
"לא, את לא אמורה לשאול שאלות במסיבה, אלא תוך כדי שיחה. תזכרי – אמרתי שבא לי למזמז אותך. לא לשחוח. זה שונה."
"אני צריכה לנסות להתחמק מלשאול, נכון?"
"נכון" אמר לה
"אולי 'זה כבוד גדול להכיר אותך'?"
רדבלוד פרץ בצחוק. "לא רע" הוא אמר "אבל אולי כדאי שתאמרי משהו כמו 'לשירותך ולשרות שבטך' – זה גם מנומס וגם יבהיר למי שמולך שאת לא בטוחה איך לדבר אליו." הוא הגביר את הקצב, ושם לב שהיא מאוד רטובה עתה. היא התאפקה בקושי מלגנוח, וכאשר דברה זה היה דרך שיניים חשוקות.
"אדוני" אמרה בתחינה "אני לא יכולה יותר"
"לא יכולה מה?" שאל והחדיר לתוכה אצבע, והחל להזיז אותה במהירות.
"לא יכולה יותר להתא-פק" אמרה, המילה האחרונה נקטעת בגניחה. היא החזיקה מעמד רק מעט יותר זמן ממה שציפה. רדבלוד הרים את השוט באכזבה קלה ונתן לה מכה באזור החיבור הרגיש בין ירכה לערוותה. הוא המשיך להניע את אצבעו. היא שוב גנחה, הפעם מכאב. הוא נתן עוד מכה, בשולי הערווה, ליד השפה החיצונית. היא שוב גנחה.
"זה לא ילך" אמר לה "אם תגנחי כל פעם שכואב לך" והצליף קלות בשפה החיצונית שלה. היא צעקה צעקה קצרה.
"לפחות לא גנחת" אמר והניח את השוט בחזרה על ברכיו. הוא הוציא את אצבעו והמשיך בליטוף הדגדגן שלה.
"ברור לך לחלוטין שבמסיבת בני האדם את לא אומרת או רומזת שום דבר על ערפדים." ווליריה הנהנה.
"ומה את עושה במסיבה של הערפדים?"
"אני לא נכנסת פנימה" אמרה, בקול מאומץ.
"וב'מסיבה האלטנטיבית'?"
"כלום" אמרה, מתנשפת. ללא ספק שוב תגנח בקרוב. הוא הרים את השוט שלו והראה לה אותו לתזכורת.
"שימי לב" אמר לה "במסיבה האלטרנטיבית יש גם כל מיני טיפוסים חמוצים שמותר להם לצאת ולהכנס לרשמית. אם הם ינסו לפתות אותך פנימה – אל תאמיני להם. אל תכנסי בשום פנים ואופן – לא משנה מי הם ומה הם. אפילו אם ראש שבט הדרקורנהם אומר לך – את לא נכנסת"
נראה היה שהבנה כלשהיא עלתה על פניה של ווליריה. רדבלוד עצר והניח לה לשקול את העניין.
"ובכן, יש לך משהו לומר" אמר לה
"אני צריכה להיות מנומסת לכל הערפדים, אבל לציית רק לאדוני" אמרה לו.
"נכון" אמר לה רכות. גם כך תרגיש צורך לציית באמת רק לו. לו ולדמיטרי ההוא. הוא קיווה מאוד שהוא לא יהיה במסיבה. לא הוא, לא בוב גרינגו, לא פרספוני ולא טאניה. עדיף שגם לא איוון – אבל זה קרוב לוודאי לא יקרה – הוא חשוב ומפורסם מידי בשביל זה. כל כך צעירה, וכבר יש כזה סיבוך. הוא קילל את המסיבה במחשבתו. מורים לתינוקות ופעוטות בדרך כלל לא הוזמנו. במיוחד לא מורים לתינוקות. ולא התאפשר לו לבטל את ההזמנה, לעזעזל.
ביינתיים, נראה היה שווליריה עומדת בגבורה בצורך שלה לגנוח. רדבלוד חייך. לא לזמן רב, מיצי, לא לזמן רב. הוא כופף את ראשו בין רגליה והחל ללקק אותה. הגניחה לא אחרה להגיע. קול צליפה נשמע אחריה.
"הו כן" אמר רדבלוד לאחר דקות אחדות של מחזורי שקט, גניחה והצלפה. "אני עושה את זה כדי לשפר את השליטה העצמית שלך"
ווליריה הביטה בו בתמיהה. לאחר מכן אמרה בקול קטן "תודה אדון". הייתה הערכה בקול שלה.
"הנה, קחי" אמר ונשך את קצה אצבעו, מושיט אותו לפיה. היא החלה ללקק. לא, לא יזיק לחזק קצת את תחושותיה כלפיו – למרות שלפי מה שראה כבר החלו להבשיל יפה. רק למקרה שדמיטרי יגיע למסיבה. מה גם – שהוא עדיין לא יכול להכנס לרשמית. רדבלוד חזר ללקק בנחת את ערוותה של ווליריה, נחוש להביא אותה לאורגזמה בלי שתגנח.
צליפת השוט הבאה לא אחרה לבוא.
כן, יותר מזה לא יוכל להכין אותה.
_______________________________________________________________________________________________________
אני חושב שלא צריך לציין את זה - אבל מומלץ בכל זאת: חלק מהפעולות שהתבצעו בפרק הזה (ובפרקים הקודמים) אינן חוקיות, שפויות או בטוחות ויש לזכור שבוצעו על ערפדים שאינם פגיעים כמו בני אדם. אין לראות בכתוב המלצה לכל ביצוע או אי ביצוע של פעולה או התנהגות שהיא.
* שמו של ספר הילדים שפרסם רדבלוד הוא כמובן עם רפרנס לחתול של שרדינגר, עליו תוכלו לקרוא עוד בויקיפדיה, אם אינכם מכירים אותו:
החתול של שרדיגר
למי שמתעצל ולמי שאין לה כח, אציין שחלק מהעניין של החתול של שרדינגר הוא ניסוי היפותטי שבין היתר מסביר כל מיני תכונות של האלקטרון (בין היתר) - כמו למה אי אפשר לדעת את המיקום והמהירות בו זמנית וכל זה. אני קצת חלודה בנושא.
נ"ב - מה זה אומר ה"אהבתי" הזה? אני יודע שעצלנות והכל, אבל אני בהחלט מעדיף תגובות עם: ביקורת בונה, מה אהבתם ומה לא, ניסיונות לסחיטה על מה שיקרה בפרקים הבאים או שאלות כלליות על הרקע של הדמויות, תיקון שגיאות הקלדה וכתיב מאשר "אהבתי" - כי אני מקבלת את זה כ"היה נחמד ואין לי מה לומר יותר מזה". אני לא כועס על שום אהבתי, זה דווקא משמח אותי, אבל תגובות זו משאת נפשי. אל תראו סיבה לשלוח לי הודעות בפרטי על שאלות לגבי התזמון של הפרק הבא! תשאלו כאן! ככה שכולם יראו! לחץ חברתי, חברים. לחץ חברתי.
(אני מודה הזה, אני אוהב צומי. מה גם שאני משקיע בכתיבה די הרבה ובן הזוג שלי לא ממש משתתף בכתיבה לאחרונה. )
לפני 12 שנים. 1 באפריל 2012 בשעה 12:42
