מאדים בשמי הלילה

לא נעלמתי, ויש פרקים בדרך.

א. בלוגים.
אני קוראת בלוגים מספר. אני קוראת בלוגים כבר כמה שנים. בטח אני קוראת בלוגים מאז שנת 2003. ופתאום שמתי לב - כאשר מדובר בבלוג אישי כבר אין לי מה לומר. פעם היה לי מה לומר, אבל נגמרו לי המילים. רוב רשימת הקריאה שלי היא בלוגים חצי מקצועיים על דעות. על מילים שאינן באמת בלב. מתכונים. פמיניזם. גננות מרפסת. עבודת מעבדה. וגם קומיקסי בלוג, שזה יותר קל - כי אפשר להתייחס לטכניקה.
שניי בלוגים אישיים נמצאים בRSS שלי עכשיו. אחד בכלוב, אחד בישראבלוג. לאחד הגעתי בעקבות צל הכירות דרך רשת האתר שהיה דרך בלוג של מישהי אחרת. לאחר הגעתי לאחר שמי שכותבת שם אהבה מה שכתבתי, אז רציתי להחזיר.

אני קוראת מזדמנת בבלוגים אחרים רבים. ואני קוראת ולא מבינה. אני לא מבינה בדייטים, וכותבים על זה הרבה. מעולם לא הייתי בדייט, או אפילו במסיבה או מועדון של ממש, או כל המועדונים האלו שצעירים הולכים אליהם בימינו. אני לא. הייתי פעם, בשנת 2004. זו הייתה חוויה מפחידה, וזה היה בזמן מסיבת יומולדה של מישהי, אז זה לא נחשב.
אני לא מבינה זוגיות. שזה קצת מוזר, כי אני נמצאת באחת. מבחינתי העניין פשוט. הוא לא, אבל הוא לא מסובך בעייניי, אולי כי ככה זה אצלי.
אני לא מבינה חברויות בין בני אדם, כמעט בכלל.
למעשה, אני לא מבינה בני אדם.
כל מה שיש לי זה אמפטיה לכאב, אז נדמה להם שכן.

כאשר מנסים להסביר לי, מניחים שאני כמו סטודנט שמלמדים אותו ספרות. זו טעות. אני כמו אנ-אלפא-בית שמנסים ללמד אותו ספרות. אני לא אבין. אני רואה את המילים. אני מרגישה שיש רגש מאחור. אני לא יודעת מה עלי לומר. להציע חיבוק וירטואלי? לומר מה אני חושבת?
אני לא חושבת כלום. אלו לא החיים שלי, אלו לא דברים שאני מבינה בהם, ולכן איך אוכל להביע דעה?

אני לא יודעת למה אני ממשיכה לקרא בלוגים כאלו. אולי כי אני עדיין רוצה להבין אנשים.

ב. לא אנושי
אני לא אדם. כולם יודעים את זה. בערך כמו שיודעים שאני ביסקסואל, למשל. פשוט, לא ממש מדברים על זה (אלא אם זה מקום שבו אני בארון. אני לא רגיל לזה, אבל כאשר יש אנשים המאמינים קצת יותר מידי באל שדי, אין לי ברירה). אני גם הרבה דברים אחרים, אבל אדם? לא ממש. זה בדיוק כמו שאני לא אוהב קפה.
אני ניסיתי (באמת!) להתרגל לטעם, להכריח את עצמי לשתות. דקה אחרי שאני מסיים יש לי בחילה. זה לא החלב (זה קורה גם עם קפה גששים - היחיד שאני יכול לשתות בכמות קטנה, ועם סתם פולי קפה קלויים) - אני לא נוגע במוצרי חלב, אלא עם מקל. זה הקפה.
אז אני שותה שוקו. ותה.
אני לא אנושי. זה חלק מהזהות שלי.

אני יודע גם לזהות לא בני אדם. אצל בת זוגי מדובר בתחושה של הכירות. אצלי, זו משיכה מינית. אם אני נמשך מינית למישהו לאדם שהוא לא באמת מוכר לי - זה זה. אני נוטה להמשך מינית לאנשים שאני מחבב, אז קצת קשה לי לדעת אצל חברים. לא שיש לי הרבה מהם...
אני מצאתי את עצמי נמשך שוב למישהי ממש לא בקבוצת הגיל שלי. עד כה הטווח שלי מגיע גם ל20 שנה מעליי, וזה התרחב כנראה בגלל שהאחרון היה לא אנושי. זה היה מביך, כי הוא היה מפקד. תמיד רציתי לשאול ולוודא. אבל מה יש לשאול? זה לא רק מה שאני מרגיש. רואים את זה.
ומצאתי את עצמי נמשך אליה מינית, באמצע הרצאה. הרצאה שיש לי פטור ממנה. אני הולך כי זו הרצאה מעניינת, בין היתר. אני חלוד ב----לוגיה, וכל המחלקה הולכת גם כך. הלכתי להרצאות אחרות מהן יש לי פטור, אבל מעולם לא באופן הזה. כנראה שיש משהו במשיכה הזו. ואני לא הבנתי למה. למה אני נמשך למי שאני לא מכיר.
ואז הבנתי.
פתאום, זה היה קל יותר. קל יותר כאשר אני מבין. זה רק גורם לי להעריך אותה יותר כמרצה.
זה קל יותר כאשר מבינים, אבל המשיכה לא נעלמת. היא לא נעלמת לעולם. מזל שאני לא עובד איתה ולא הולך לעשות אצלה מעבדה בסופו של דבר.
כי אני עדיין חולם על המפקד ההוא.

"אז..." פתח רדבלוד "המסיבה. חבל שלא הזכרת לי לספר עליה"
המהום והברות חסרות פשר נשמע מצד ווליריה.
"טוב שנזכרתי בעצמי" המשיך. וליריה המהמה שוב, אם כי בפחות מחאה.
הוא החל להתהלך מצד לצד.
"יש איזו מסיבת קוקטייל בהתחלה. בשביל לקשור קשרים עם בני אדם" רדבלוד משך בכתפיו. ווליריה המהמה.
"מה אמרת?" שאל. נשמע היה שיש לה מה לומר, לשם שינוי. הוא ניגש אליה והוציא את החסם מפיה. היא בלעה כמה פעמים את הרוק שהצטבר בפיה.
"יורי סיפר על זה משהו, אדון." אמרה וציטטה ככל הנראה "כשהכסף זורם הדם זורם"
"ומה את חושבת על זה?" שאל רדבלוד
ווליריה נראתה נבוכה.
"ממה שהוא סיפר לי" עצרה והוסיפה "אדון" בהיסוס, והמשיכה "זה טוב לעסקים שמנהלים הערפדים. וזו מסיבה נחשבת אצל כל מיני... בני אדם. אדון. "
שוב האדון המטופש הזה במקום לא קשור.
"תמשיכי" אמר
"אני חשבתי שזה די טפשי כל העניין." אמרה בהיסוס ואז הוסיפה " או, והוא גם אמר שלפעמים לוקחים תלמידים למלצר, אדוני" סיימה בהקלה.
"לפעמים גם סתם לליווי" אמר רדבלוד, מסכים בליבו עם דעתה על המסיבות "את יודעת..."
"פרצוף יפה להתלות על הזרוע של האדון?" התפרצה, והוסיפה בזריזות "אדוני"
"אל תחמיאי לעצמך יותר מידי" רטן רדבלוד בזילזול. "יורי הוא פרצוף-יפה. את פרצוף-סתם."
"ככה יורי אמר את זה" אמרה בעלבון
רדבלוד החזיר בעדינות את החסם לתוך פיה. היא בהחלט נטתה לפטפט יותר מידי.
"במסיבה כזו" פתח רדבלוד "עוד לא הייתי באזור הזה. קיבלתי הזמנה עוד לפני שבאת. לא ממש ברור לי למה הזמינו אותי, כי אין לי עסקים בעיר אז תצטרכי לומר את האמת כאשר ישאלו."
קולות תמיהה הסתתנו דרך החסם.
"תאמרי להם שאני סופר ופיזיקאי שמתארח כאן."
ווליריה שוב השמיעה קולות. הוא הוציא שוב את החסם מפיה.
"מה?"
"איזה ספרים כתבת?" שאלה ווליריה בהתלהבות "מה אתה חוקר?"
רדבלוד הניף את ידו הצידה.
"אם ישאלו אותך במסיבה תאמרי שזה משהו על חלקיקים תת אטומיים. וכתבתי ספר ילדים בנושא."
ווליריה החלה לצחוק, ידיה רועדות בתוך אזיקי המתכת, שהרימו את זרועותיה מעל ראשה. לאחר שצחקה זמן מה שאל מדוע זה מצחיק.
"פשוט... זה מצחיק. לא נראה מתאים לך." אמרה "באמת כתבת ספר ילדים?"
רדבלוד נחר בזלזול "כמובן, אני צריך להרוויח ממשהו. האחרון היה 'הרפתקאות החתול והאלקטרונים*'"
"הוא הצליח, אדוני?" שאלה. מאיזה סיבה היה עניין בקולה.
"הוא הפך לספר לימוד בחטיבות הביניים של כמה בתי ספר. לא תכננתי את זה, אבל זה קרה"
"ו.." היא הססה "ואדוני באמת חוקר חלקיקים תתה טומיים?" שאלה שוב
"תת אטומיים" תיקן אותה "החלקיקים שמרכיבים את האטום. ולא, אני לא חוקר אותם. אני לא חקרתי כלום בשבע השנים האחרונות."
ווליריה שמטה את אוזניה. זה נראה משעשע מספיק כדי שיגחך. הוא הרכיב שוב את החסם על פיה.
"שלא תחשבי שלא שמתי לב לבעית הזיכרון שלך" אמר לה "אני מטפל בזה"
ווליריה נראתה מופתעת.
"את זוכרת מה זה אטום?"
ווליריה נענעה בראשה במעיין תנועה בין כן ללא.
"מה שמרכיב את כל החומרים ונותן להם את תכונותיהם. פעם חשבו שאי אפשר לחלק אותו. יש משהו כמו ... או... אני כבר לא ממש מעודכן... בטח מאה ועשר סוגים שלהם. הם בנויים משלושה סוגי חלקיקים תת אטומיים – אלקטרון, פרוטון ונויטרון. אני אתן לך לקרא את הספר שלי אחר כך אם תרצי. בכל מקרה, מה שאמרתי אמור להספיק לך למסיבת הקוקטייל. את אמורה להיראות מטומטמת."
ווליריה השפילה את אוזניה ונאנחה עד כמה שיכלה.
רדבלוד הצליף בירכה.
"לא להאנח."
ווליריה הנהנה ונאנחה שוב. רדבלוד הצליף הפעם בירכה הפנימית. היא פלטה קול כאוב.
"המסיבה הזו נגמרת די מוקדם. זו מסורת – למרות שבני האדם כל הזמן מנסים להאריך אותה. לדעתי, לבלות משבע עד עשר עם בני אדם זה קצת יותר מידי לסבול."
ווליריה הנהנה. הוא הצליף בה שוב, קרוב יותר לערוותה. היא ניסתה לקרב זו לזו את רגליה המפוסקות בלי הצלחה.
"הנה עוד כמה דברים בשבילך לזכור;" הורה רדבלוד "תקשיבי"
ווליריה זקפה את אוזניה באופן התיארלי ביותר שיכלה.
"אני דוקטור לפיזיקה רפאל רדבלוד (אם משהו יתפלא יותר מידי על שם המשפחה תאמרי לו שקראת באינטרנט שזה בגלל שהמשפחה שלי באה משושלת קצבים) – וסופר ילדים במדינה ממנה אני מגיע. אנחנו נפגשנו ב... אה... תחנת הרכבת ואת נשבית בציניות וה... אה..." הוא היסס "יש לך הצעות? אני רוצה שזה ישמע אמין" אמר, מוסיף מעט קול ערפדי שיגרום לה לשחרר מעט יותר את הלשון. לא שזו נזקקה לעידוד להשתחרר. הוא שחרר את החסם שלה שוב.
"העיניים החומות שלך והמאנייקיות הסקסית המתפרצת" ענתה ווליריה. רדבלוד הצליף מעט יותר קרוב לערוותה. ווליריה צעקה.
"מוסכם" אמר והרכיב את החסם בחזרה.
"תשתדלי להשאר לצידי כמה שיותר. אם את רואה מישהו שאת מכירה – אל תראי סימנים לכך אלא תחכי לראות איך הם מגיבים אלייך. אם זה מישהו מהטירונות – את ממש לא מכירה אותם."
ווליריה הנהנה.
"את תזכרי את כל זה"
ווליריה הנהנה בהתלהבות. רדבלוד הושיט את השוט וקרב אותו לערוותה.
"את חייבת לזכור את זה" אמר לה, משועשע מהרתיעה שלה. הוא נגע בעזרת השוט בדגדגנה בעדינות, וליטף.
"אחר כך מתחיל הכיף האמיתי."המשיך וליטף, משועשע מהבעות פניה של ווליריה. כאשר נראה היה שאיבדה ריכוז הצליף בעדינות על דגדגנה. היא קפצה עד כמה שיכלה, כפות רגליה מתנתקות בסנטימטר או שניים מהקרקע.
"אנחנו הולכים לנו לדלת צדדית שם את מחליפה בגדים – מהשמלה הכחולה שלך לשחורה החמודה עם הפעמון"
קולות מחאה נשמעו מצידה. היא קירב את השוט אל ערוותה והיא הפסיקה. "יש שם כמה מעברים ודי הרבה שומרים, אז אל תסתבכי."
ווליריה הביטה בו בתמיהה
"ושם זו המסיבה האלטרנטיבית. רק כמה ערפדים צעירים קוראים לה ככה, בעיקר כי הם מנגנים זבל רועש ומתלוננים שלא מרשים להם להכנס. את גם תשבי שם בזמן שאני מעביר את זמני במסיבה הנחמדה והרשמית."
ווליריה נראתה מאוכזבת מעט.
"תוכלי להתמזמז שם אם תרצי, וגם אם לא, כי את לא ממש אמורה לומר לא לאף אחד או להציע מזמוזים.האמת היא שדי נחמד במסיבות, חוץ מהמוזיקה המטופשת. אני אשב איתך קצת אם ממש תפחדי."
ווליריה הביטה בו בתמיהה.
"ובשום פנים ואופן" הוסיף באיום "אל תנסי להכנס למסיבה. את מבינה?"
ווליריה הנהנה.
"אני לא שומע"
ווליריה הנהנה והוציאה קולות הסכמה. רדבלוד הרים גבה מזלזלת. "לא, עדיין לא ברור לי לגמריי"
ווליריה הביטה בו בתחינה.
מה הוא רוצה שתעשה? היא לא יכולה לדבר עם הכדור המטופש הזה בפה שלה, והיא יכולה להנהן מכאן עד הודעה חדשה – וזה לא יעזור ככל הנראה. היא ניסתה לכתוב את המילה 'כן' באצבעותיה, אך רדבלוד רק משך בכתפיו. גם כן דוקטור לפיזיקה. ווליריה רטנה.
"זה אומר לא?" שאל אותה בקול מתגרה.
ווליריה נענעה בראשה בבהלה.
"אה, אז את לא הבנת או שאת לא מתכוונת לציית?"שאל בקול חלק.
מאנייק, קיללה ווליריה. רדבלוד מלך המאנייקים. היא לא ידעה מה תעשה. כל דבר שתעשה או לא תעשה ישמש כנגדה. כנראה הוא החליט להעניש אותה בלי סיבה נראית לעין. לעזאזל.
היא החלה להשמיע קולות מחאה בתקווה ששוב יוריד את המחסום המטופש הזה. כאילו שהיא כלב – שם לה מחסום.
רדבלוד ניענה בראשו כאילו אינו מבין אותה. תוריד את המחסום הזה, נסתה לומר בלי תועלת. היא החלה לקלל אותו – כי גם כך לא יכלה לדבר באופן ברור – והיא עצמה לא הבינה מה אמרה.
כאשר הגיעה לסבת סבתו הוא הוריד את המחסום המטופש מפיה.
"כן, אני לא אסתבך בצרות. אני אעשה מה שאתה אומר. אני אתנהג יפה ולא אכנס לאן שלא צריך!" התפרצה עליו ווליריה.
רדבלוד ניענע בראשו, והניח את ידו על לחיה.
"תראי אותך" אמר לה בבוז "גאג קטן על הפה, לא יכולה לדבר, וכבר את מאבדת את העשתונות. זה ממש לא טוב. את שוכחת את כל מה שלימדתי אותך ב...כמה זמן עבר כבר?"
ווליריה חישבה בראשה את הימים.
"שלושה שבועות, אדוני" אמרה בהכנעה הכי גדולה שיכלה לגייס. הכנעה בגודל של נמלה בינונית.
"נכון..." אמר בהרהור "לא קיבלת את חופשת חצי הירח שלך"
ווליריה תהתה למה הוא מתכוון. משהו על לילה חופשי צף במחשבתה.
"בכל מקרה" אמר רדבלוד בעצלתיים "את מתנהגת לא יפה. תסבירי את עצמך"
ווליריה נאנחה, ונענתה בהצלפת שוט בירכה הפנימית, קרוב עוד יותר לערוותה. מהמכה הקלה שקיבלה בדגדגן קודם עדיין לא התאוששה לחלוטין.
"אני ... " התחילה בהיסוס.
"אני רוצה תשובה כנה" אמר "ובלי לקלל את סבתא של סבתא שלי"
"אדוני" התחילה. רדבלוד הניף את ידו בביטול.
"הבנתי שאני צריכה ללמוד להיות ערפד, נכון?"
רדבלוד הנהן.
המילים התפרצו מפיה של ווליריה. היא לא יכלה לעצור את עצמה מלומר את כל המרירות שלה.
"אני לא מבינה מה זה אומר בכלל, להיות ערפד. אני לא יודעת למה אני ערפד. אני לא יודעת מה עושים ערפדים בחיים חוץ מלאכול בני אדם ולהזדיין. אני לא מבינה כלום מהחיים שלי" וכאן היא החלה לבכות, אך המשיכה "אני לא מבינה למה ערפדים צריכים להיות כאלו מנומסים אחד לשני, למה מותר לך להכות אותי למרות שלא עשיתי כלום, למה התייחסו אלינו כמו חיילים בטירונות ואתה מתייחס אלי כמו שפחה – אני לא יודעת למה אתה מעניש אותי בדרך כלל כי אתה כמעט לא מסביר כלום. אני אפילו לא יודעת מה זה יעזור לי בחיים שתקשור אותי לקרש הזה ותצליף בי, וכולם יזיינו אותי בתחת בלי לשאול אותי, וירביצו לי, וישפילו אותי אפילו שלא עשיתי כלום בלי סיבה. מבחינתי אתם מענישים אותי סתם כי מתחשק לכם ובלי שום חוקיות. אני לא מבינה למה שלחו אותי ללימוד אליך, למה אסור לי לעשות ביד, למה אני צריכה לשתות את הנוזל הלבן המגעיל הזה ולמה אני לא זוכרת כמעט כלום." ווליריה המשיכה לייבב. היא לא הצליחה לומר לו מה באמת הפריע לה כי היא לא מצאה את המילים לכך, אבל קיוותה שיבין.
"הנוזל הלבן המגעיל זה חלב עצמות" אמר רדבלוד בקול חרישי "את צריכה לשתות אותו כי אין לך מספיק סידן בגוף בגלל הטרנספורמציה שעברת אחרי שהפכת לערפד. "
"תודה אדון" לחשה ווליריה משלא מצאה תשובה טובה יותר.
"בנוגע לשאר, אני לא אסביר לך הלילה הכל. תבחרי משהו אחד שמטריד אותך במיוחד"
"למה קשרת אותי לקרש, אדון?"
רדבלוד ליטף את ביטנה עם השוט. מה הם בכלל לומדים בטירונות? מדוע היא לא הבינה עד עכשיו? זו הייתה בעיה חמורה שכמעט לא קרתה לו עם תלמידיו קודם. תלמיד שלא מבין למה הוא נמצא במקום שהוא נמצא לא יהיה תלמיד טוב. מה גם... הוא נזכר בציון על האופי המרדני של ווליריה במכתב שנשלח אחרי שהגיע אליו. הבעיה הייתה שלא היו מילים להסביר את הסיבה. זו הייתה הבנה שקמה והתגנבה לתוך הערפדים בגילאים שונים. בדרך כלל הם היו מבינים די מהר. לעיתים נדירות היו ערפדים שלא הבינו את העניין לאחר הטירונות. לא פלא שהיא דרשה טיפולים במרפאה. בעיית הזיכרון וחוסר ההבנה הבסיסי שלה בעולם... יחד עם ההתנהגות המסורבלת שלה בחברה.
איך יוכל להסביר לה שעליו לשבור אותה לחלוטין כדי לבנות אותה מההריסות? הוא אפילו לא היה בטוח שזה יהיה נכון עבורה. הוא עלול פשוט לטחון אותה לאבק אם לא ישים לב.
אולי הוא באמת התחיל איתה מהר מידי וחזק מידי. אולי עליו להיות יותר עדין איתה, עד כמה שזה בכלל אפשרי. הוא נהג בה ביותר התחשבות בהשוואה למה שנתן לשאר תלמידיו ועדיין היא מתנהגת כמו חיה בכלוב. הוא התרחק ממנה צעדים אחדים והביט בה.
כן, היא כמו חיה בכלוב. פרספוני אמרה שיש לה אופי פראי מאוד. אבל היא טעתה בנוגע למשמעת ולקשיחות. היא למדה את החוקים המעטים שבאמת היו עקביים- אך כל השאר – לא ברור, נסתר ממנה. כנראה הייתה אסון חברתי עוד לפני הלידה לחושך, ואובדן הזיכרון שלה רק החמיר את המצב. וכנראה שיש גם פראות מובנית בשבט שלה. רדבלוד נאנח והחזיר את השוט למקומו. הוא ניגש אל "הקרש" והחל לסובב את הגלגלת עד שווליריה שכבה על גבה. אחר כך סובב באיטיות שתיים נוספות עד שברכיה קופלו, ודאג לפשק מעט יותר את רגליה. הוא משך שרפרף והתיישב בין רגליה, והניח את סנטרו על עצם החיק שלה. ווליריה הרימה את ראשה והתבוננה בו.
"את עדיין תינוקת" החל להסביר "לפי התפיסה המקובלת הערפדית, יש יותר מידי אנושי בך. המטרה שלי, פרט לללמד אותך את הלכות הערפדים היא לשבור כמה שיותר מהאנושי הזה. לבנות את הערפד שבך."
נראה שווליריה שוקלת את הדברים. הוא הניח לה לחשוב על כך זמן קצר.
"מה שמצופה מהמורה" המשיך "זה לשבור באופן הנכון את התלמיד – כדי לעזור לו להיבנות. בתקופה שאת תינוקת – אני שובר אותך. בתקופה שאת פעוטה – אני מכין את השטח, מתחיל לבנות את היסודות. את הדברים הבסיסיים. כל מה שצריך. בתקופה שאת ילדה את מוכנה לקבל צורה – ואני מתחיל לעצב אותך. אחר כך את עוברת להכשרה כשוליה – ללמוד מקצוע כלשהו, מיומנות מיוחדת או את יכולות השבט שלך. בזמן הזה את צריכה להמשיך לבנות את עצמך בהתאמה לאחרים."
"אז אתה קושר אותי לקרש כדי לשבור אותי, אדון?" שאלה ווליריה
"אני מכין אותך לשבירה עדיין" אמר רדבלוד. "את עדיין לא מוכנה לה. כאשר ניסיתי לשבור אותך – גיליתי שטעיתי וזה לא עבד כמו שתכננתי."
נראה שהעניין הניח את דעתה של ווליריה במידת מה. היא שכבה והרהרה בעניין דקות אחדות. הוא הניח לה.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה, אדון?"
רדבלוד הנהן. "רק תזכרי, שאני נחמד במיוחד כרגע. זה ימשך רק עוד זמן קצר"
"למה בחרת להיות מורה?"
"אני נהנה מזה" אמר בקצרה "ועכשיו, אני לא אהיה נחמד יותר לשארית הלילה"

רדבלוד הביט ברגליה של ווליריה, ותהה האם להסיר מהן את השיער. לאחרונה העניין הפך להיות אופנתי למדיי – כל הסרת השיער הזו מכל הגוף. הרגליים, בתי השחי, הערווה. הוא העביר בהרהור יד בשיער הערווה שלה.
היו לו כמה תלמידים שאצלהם דווקא הוריד שיער. הוא הוריד את עיניו לזנבה השעיר. לא, זה לא יתאים. אם יוריד לה שיער היא תיראה כחתול מגולח. זה פשוט לא יתאים. מה גם, כל עניין הסרת השיער הפך להיות יותר מידי טרנדי לטעמו. אמנם הרעיון של שימוש בשעווה חמה עליה קסם לו מעט, אך הוא דחה את הרעיון.
"החלטתי שאת לא מורידה שערות בשום מקום" אמר לה כעבור זמן מה "לא משנה מה יאמרו לך אחרים. אני אומר שלא תעשי את זה – אז את לא עושה את זה."
"כנאדוני" פלטה ווליריה, כנראה תמהה משינוי הנושא והצליפה בזנבה, בעצבנות כנראה.
"ועכשיו, זוכרת מה אמרתי לך לגבי השבירה שלך?" ווליריה הנהנה וזנבה החל להאיץ במהירות התנועה שלו.
"השוט היה רק טעימה קטנה ממה שמצפה לך בהמשך. אז ברגע שלא תוכלי לשאת זאת יותר, אמרי לי ואני אשקול להתחשב בך"
"אני לא יכולה יותר, אדוני" אמרה ווליריה, קולה רועד. היא מתבדחת? הוא לא עשה לה כלום עדיין.
"זה לא עובד ככה" אמר לה בקשיחות "זו פריוולגיה שאני יכול לתת או לא לתת לך"
"אני באמת לא יכולה יותר, אדוני" אמרה "אני צריכה לשירותים"
רדבלוד נאנח.
"חכי כאן" אמר וניגש להביא קערה. כאשר הציב אותה בין רגליה בין רגליה אמר "קדימה, להשתין. אין לי כח לשחרר אותך ולקשור אותך שוב"
ווליריה הסמיקה. כנראה שלא צפתה לזה. הוא ידע שקרוב לוודאי יכלה להתאפק עוד. הוא גם ידע למה התכוונה. והיא לא ידעה שהתכוון להיות עדין יותר מהרגיל לשלב זה. היא גם לא תדע.
כעבור רגעים אחדים זרזיף יצא מבין רגליה. היא עצרה כמה פעמים באמצע אבל כעבור דקה סיימה. בכל זאת, ציין לעצמו, די מלחיץ להשתין בתנוחה הזו. הוא זכר שנאלץ לעשות זאת פעם, בנסיבות אחרות.
רדבלוד לקח מגבת נייר לחה וניגב בין רגליה. הוא ניגש ושפך את תוכן הקערה בתא השירותים הקטן של המרתף. כאשר רחץ את ידיו התלבט מה עליו לעשות קודם. טוב שהוא טרח לנגב אותה היטב.
"ובכן" אמר כאשר חזר, והתיישב בשרפרף שבין רגליה "תתנהגי יפה"
הוא הניח את אצבעו על הדגדגן שלה והתחיל ללטף אותו "ואני לא רוצה לשמוע אפילו גניחה אחת". רדבלוד הראה לה את השוט שלו להגברת הרושם. ווליריה הנהנה בחשש.
"במסיבה של הערפדים" החל לדבר, ממשיך ללטף בעדינות " את צריכה לפנות לערפדים באופן רשמי. הבכיר זה כינוי טוב, אבל את עלולה להתקל בכל מיני פעוטות שלא מכניסים למסיבה הרשמית שינסו לרמות אותך. אז פשוט תאמרי 'מר' לגברים ו'מרת' לנשים."
אצבעותיו נעשו לחות. הוא העביר אותן בפתח הנרתיק כדי ללחלח אותן יותר והמשיך ללטף.
"בואי נעשה הדגמה" אמר לה. "אני ניגש אלייך ואומר לך 'שלום חתלתולה. קוראים לי רפאל ואני רואה שאת תינוקת ולכן בא לי להתמזמז איתך', עכשיו – מה את עונה?"
ווליריה שקלה בדעתה.
"שלום מר רפאל" אמרה בהיסוס
"מצויין!" אמר רדבלוד והגביר את קצב תנועת אצבעותיו. ווליריה החלה לנשום מהר יותר.
"ומה את צריכה לענות אם אני אישה?"
"שלום מרת רפאל" אמרה ווליריה בביטחון רב מעט יותר. רדבלוד הנהן.
"ועכשיו – שימי לב- מה אם את לא מצליחה להחליט אם אני גבר או אישה?"
ווליריה שקלה את העניין בדעתה זמן מה. רדבלוד התחיל לשפשף בכוח מעט רב יותר.
"אדוני, קשה להתרכז ככה" אמרה. רדבלוד הכה באצבעו על הדגדגן והיא התכווצה.
"תתנהגי יפה." אמר באיום
ווליריה הנהנה.
"אולי אני צריכה לומר משהו כמו 'שלום, איך תרצה שאפנה אליך?'"
"לא, את לא אמורה לשאול שאלות במסיבה, אלא תוך כדי שיחה. תזכרי – אמרתי שבא לי למזמז אותך. לא לשחוח. זה שונה."
"אני צריכה לנסות להתחמק מלשאול, נכון?"
"נכון" אמר לה
"אולי 'זה כבוד גדול להכיר אותך'?"
רדבלוד פרץ בצחוק. "לא רע" הוא אמר "אבל אולי כדאי שתאמרי משהו כמו 'לשירותך ולשרות שבטך' – זה גם מנומס וגם יבהיר למי שמולך שאת לא בטוחה איך לדבר אליו." הוא הגביר את הקצב, ושם לב שהיא מאוד רטובה עתה. היא התאפקה בקושי מלגנוח, וכאשר דברה זה היה דרך שיניים חשוקות.
"אדוני" אמרה בתחינה "אני לא יכולה יותר"
"לא יכולה מה?" שאל והחדיר לתוכה אצבע, והחל להזיז אותה במהירות.
"לא יכולה יותר להתא-פק" אמרה, המילה האחרונה נקטעת בגניחה. היא החזיקה מעמד רק מעט יותר זמן ממה שציפה. רדבלוד הרים את השוט באכזבה קלה ונתן לה מכה באזור החיבור הרגיש בין ירכה לערוותה. הוא המשיך להניע את אצבעו. היא שוב גנחה, הפעם מכאב. הוא נתן עוד מכה, בשולי הערווה, ליד השפה החיצונית. היא שוב גנחה.
"זה לא ילך" אמר לה "אם תגנחי כל פעם שכואב לך" והצליף קלות בשפה החיצונית שלה. היא צעקה צעקה קצרה.
"לפחות לא גנחת" אמר והניח את השוט בחזרה על ברכיו. הוא הוציא את אצבעו והמשיך בליטוף הדגדגן שלה.
"ברור לך לחלוטין שבמסיבת בני האדם את לא אומרת או רומזת שום דבר על ערפדים." ווליריה הנהנה.
"ומה את עושה במסיבה של הערפדים?"
"אני לא נכנסת פנימה" אמרה, בקול מאומץ.
"וב'מסיבה האלטנטיבית'?"
"כלום" אמרה, מתנשפת. ללא ספק שוב תגנח בקרוב. הוא הרים את השוט שלו והראה לה אותו לתזכורת.
"שימי לב" אמר לה "במסיבה האלטרנטיבית יש גם כל מיני טיפוסים חמוצים שמותר להם לצאת ולהכנס לרשמית. אם הם ינסו לפתות אותך פנימה – אל תאמיני להם. אל תכנסי בשום פנים ואופן – לא משנה מי הם ומה הם. אפילו אם ראש שבט הדרקורנהם אומר לך – את לא נכנסת"
נראה היה שהבנה כלשהיא עלתה על פניה של ווליריה. רדבלוד עצר והניח לה לשקול את העניין.
"ובכן, יש לך משהו לומר" אמר לה
"אני צריכה להיות מנומסת לכל הערפדים, אבל לציית רק לאדוני" אמרה לו.
"נכון" אמר לה רכות. גם כך תרגיש צורך לציית באמת רק לו. לו ולדמיטרי ההוא. הוא קיווה מאוד שהוא לא יהיה במסיבה. לא הוא, לא בוב גרינגו, לא פרספוני ולא טאניה. עדיף שגם לא איוון – אבל זה קרוב לוודאי לא יקרה – הוא חשוב ומפורסם מידי בשביל זה. כל כך צעירה, וכבר יש כזה סיבוך. הוא קילל את המסיבה במחשבתו. מורים לתינוקות ופעוטות בדרך כלל לא הוזמנו. במיוחד לא מורים לתינוקות. ולא התאפשר לו לבטל את ההזמנה, לעזעזל.
ביינתיים, נראה היה שווליריה עומדת בגבורה בצורך שלה לגנוח. רדבלוד חייך. לא לזמן רב, מיצי, לא לזמן רב. הוא כופף את ראשו בין רגליה והחל ללקק אותה. הגניחה לא אחרה להגיע. קול צליפה נשמע אחריה.
"הו כן" אמר רדבלוד לאחר דקות אחדות של מחזורי שקט, גניחה והצלפה. "אני עושה את זה כדי לשפר את השליטה העצמית שלך"
ווליריה הביטה בו בתמיהה. לאחר מכן אמרה בקול קטן "תודה אדון". הייתה הערכה בקול שלה.
"הנה, קחי" אמר ונשך את קצה אצבעו, מושיט אותו לפיה. היא החלה ללקק. לא, לא יזיק לחזק קצת את תחושותיה כלפיו – למרות שלפי מה שראה כבר החלו להבשיל יפה. רק למקרה שדמיטרי יגיע למסיבה. מה גם – שהוא עדיין לא יכול להכנס לרשמית. רדבלוד חזר ללקק בנחת את ערוותה של ווליריה, נחוש להביא אותה לאורגזמה בלי שתגנח.
צליפת השוט הבאה לא אחרה לבוא.

כן, יותר מזה לא יוכל להכין אותה.

_______________________________________________________________________________________________________
אני חושב שלא צריך לציין את זה - אבל מומלץ בכל זאת: חלק מהפעולות שהתבצעו בפרק הזה (ובפרקים הקודמים) אינן חוקיות, שפויות או בטוחות ויש לזכור שבוצעו על ערפדים שאינם פגיעים כמו בני אדם. אין לראות בכתוב המלצה לכל ביצוע או אי ביצוע של פעולה או התנהגות שהיא.

* שמו של ספר הילדים שפרסם רדבלוד הוא כמובן עם רפרנס לחתול של שרדינגר, עליו תוכלו לקרוא עוד בויקיפדיה, אם אינכם מכירים אותו:
החתול של שרדיגר
למי שמתעצל ולמי שאין לה כח, אציין שחלק מהעניין של החתול של שרדינגר הוא ניסוי היפותטי שבין היתר מסביר כל מיני תכונות של האלקטרון (בין היתר) - כמו למה אי אפשר לדעת את המיקום והמהירות בו זמנית וכל זה. אני קצת חלודה בנושא.

נ"ב - מה זה אומר ה"אהבתי" הזה? אני יודע שעצלנות והכל, אבל אני בהחלט מעדיף תגובות עם: ביקורת בונה, מה אהבתם ומה לא, ניסיונות לסחיטה על מה שיקרה בפרקים הבאים או שאלות כלליות על הרקע של הדמויות, תיקון שגיאות הקלדה וכתיב מאשר "אהבתי" - כי אני מקבלת את זה כ"היה נחמד ואין לי מה לומר יותר מזה". אני לא כועס על שום אהבתי, זה דווקא משמח אותי, אבל תגובות זו משאת נפשי. אל תראו סיבה לשלוח לי הודעות בפרטי על שאלות לגבי התזמון של הפרק הבא! תשאלו כאן! ככה שכולם יראו! לחץ חברתי, חברים. לחץ חברתי.
(אני מודה הזה, אני אוהב צומי. מה גם שאני משקיע בכתיבה די הרבה ובן הזוג שלי לא ממש משתתף בכתיבה לאחרונה. )

היום היה יום.
מבחן כפול (שני מבחנים על קורס אחד. מזל שעם חומר פתוח...) - וכאשר נכנסנו מתברר ששמות של מלא תלמידיות לא כתובים ומלא תלמידיים לא קיבלו מבחן למרות שכן. מה גם שהמרצה הבטיח שעתיים והעניין כמעט קוצץ לשעה וחצי כמו במועד א'. יצאתי עם התלמידיות שלא קיבלו ותלינו עיניים מלאות תקווה במתרגל (שעשה חייל) - בסוף נכנסנו למבחן באיחור קל של איזה 20 ומשהו דקות (הוא התחיל אחרי שחילקו גם לנו מבחנים למעשה) והמשגיחה שכחה לומר לנו שתם הזמן והיו עוד כמה דקות. לא שזה עזר לשאלה היחידה מכל המבחן שלא ידעתי איך לחשב.
אני מחשבת די טוב ככה, אבל במבחנים איכשהו זה לא הולך, מה גם האצבע שלי נוטה לפספס את המקשים. חצופה. הייתי בטוח שאני לא ניגש בכל זאת כי הרגשתי שלא למדתי מספיק (לא יכולתי להתרכז ביום האתמול ולפני זה לא היה זמן. דוחות מעבדה מחורבנים. התחילו לי שוב כאבים-בחזה-בלי-שום-סיבה-ידועה-רפואית-לחלוטין-פסיכו-סומטי-או-כאבי-גדילה-WTF?!)

המבחן השני היה נהדר וידעתי הכל. (וגם הכל היה כתוב בספר פחות או יותר). אולי פרט לשאלה על הציפרופלוקסצין - שהייתה מבחינתי מתנה.
והיה כך:
"יש חומר בשם ציפרופלוסצין שעושה ...* משהו משהו משהו* - איזה שימוש יכול להיות לו?"
ואני? מתקופתה הקללה עוד זכרתי שזה קווינולון עם פלורין, ואוהבים להשתמש באנטיביוטיקה זו באורולוגית.
"ה. אנטיביוטיקה " הקפתי.
וגם, זה לא היה יכול להיות שום דבר אחר.
_______________________________________________________________________________
בכל מקרה, תשמחו וודאי לדעת שאני ממשיך עם הכתיבה של "מאדים בשמי הלילה" שוב. פסח וזה, אז יהיו הרבה עדכונים. רוצים פרומו?
בטח!

"מאדים בשמי הלילה - פרק אחד עשר (ובו יסופר -נכון לעכשיו- על תדריך היציאה של ווליריה).

"...והוא גם אמר שלפעמים לוקחים תלמידים למלצר, אדוני" אמרה, מסיימת בהקלה.
"לפעמים גם סתם לליווי" אמר רדבלוד, מסכים בליבו עם דעתה על המסיבות "את יודעת..."
"פרצוף יפה להתלות על הזרוע של האדון?" התפרצה, והוסיפה בזריזות "אדוני"
"אל תחמיאי לעצמך יותר מידי" רטן רדבלוד בזילזול. "יורי הוא פרצוף-יפה. את פרצוף-סתם."
***
"פשוט... זה מצחיק. לא נראה מתאים לך." אמרה "באמת כתבת ספר ילדים?"
***
קולות מחאה נשמעו מצידה. היא קירב את השוט אל ערוותה והיא הפסיקה. "יש שם כמה מעברים ודי הרבה שומרים, אז אל תסתבכי."

תקציר הפרקים הקודמים: וליריה ורדבלוד עברו לגור בבית החדש, אך וליריה הייתה מעורבת באופן לא נעים בקטטה בין צוות ההובלה של הרהיטים לנוער הדוחה של השכונה - ועליה להענש. לצערה הרב הבוס של חברת ההובלות איוון הוא ידיד ותיק של רדבלוד והם מארגנים מסיבה נאה במהלכה תיענש יחד עם העונש על תלמידו של איוון. כדאי להזכיר שגם נוכח שם אחד, עובד בחברה, דמיטרי. עוד ישפכו דמעות.


ידו של רדבלוד לטפה את וליריה באוזניה, והיא התענגה על התחושה וההפוגה הזמנית ממה שנראה כחדשות לא טובות במיוחד. היא חיככה את ידה במותנה. אם הייתה אנושית כנראה הייתה נותרת שם חבורה.
"זה רעיון די טוב, דמיטרי" אמר איוון, כתגובה לאיזה הסבר של האחרון. כל חילופי הדברים היו לצערה ברוסית אך את הבעת פניו הלא מתלהבת של יורי לא יכלה לפספס.
"השאלה המתבקשת היא מי יהיה איפה" הוסיף רדבלוד "בכל מקרה, נראה לי נושיב את וליריה על יורי."
"אולי עדיף להפך?" שאל איוון.
"אני עדיין רוצה את הסיבוב שלי על יורי" אמר רדבלוד. וליריה שמה לב שיורי הרכין את ראשו. היא החלה לחשוש ממה שמתכננים שלושת הערפדים. היא חיככה שוב את מותנה. אולי כן תווצר שם חבורה בסופו של דבר. למרות מה שאיוון עשה היה נעים, ההשפלה והכאב שעירב בזה ערערו אותה. בנוסף, היא לא הצליחה להזכר בדיוק עדיין בכל מאורעות הערב, והעניין הטריד אותה.
"אני חושב שאני אתעסק בלסתום לה את הפה" אמר איוון בגסות "היא הייתה קולנית מאוד כל הערב"
ווליריה התכווצה. היא חששה שאיוון לא יהיה עדין כמו דימיטרי. רדבלוד המשיך ללטף מאחורי אוזניה, אולי בניסיון להרגיע אותה. באותה מידה היה הגיוני להניח שלא.
"טוב, דמיטרי יקבל את הצד השני" גיחך רדבלוד "אם כי... זה גם לא אחראי במיוחד. פעם ראשונה בשבילה והכל."
דמיטרי אמר דבר מה ברוסית. רדבלוד ענה לו בכעס קל. היה ויכוח קצר בניהם שווליריה לא הצליחה להבין כיצד הוכרע.
"ווליריה" אמר רדבלוד "דמיטרי כאן הציע להתחשב בך בנוגע למה שיעשה לך. אני, כמובן, מעדיף לא להתחשב בך בכלל."
ווליריה התכווצה.
"הבעיה היא" המשיך רדבלוד בעצלתיים "בכך שאני הוא לא מי שעושה זאת בפעם הראשונה"
וליריה תהתה מה הקשר. היא החלה לחשוש שרדבלוד שיכור. כמויות הודקה שראתה ששתה היו די גדולות. "אז חשבתי לתת לך לבחור." ללא ספק, שיכור. "תבחרי - שמן או וודקה?" סיים רדבלוד.
ווליריה פזלה לעבר יורי. הוא לא ניסה לתת לה שום רמז.
"אה... אין לי מושג" אמרה ווליריה בבלבול. היא לא ידעה מה רדבלוד מצפה ממנה.
רדבלוד צקצק בלשונו.
"סליחה אדון" נזכרה ווליריה לפתע.
"טוב, נראה שלא תקבלי אף אחד מהם" אמר רדבלוד באכזריות "אבל בגלל שהתנצלת מהר, אז אני לא אעניש אותך בנוסף"
ווליריה התכווצה. "תודה אדון" זכרה למלמל. רדבלוד טפח על ראשה.
"תתחילי לאונן" הורה לה בחומרה. ווליריה פערה את פיה בתמיהה.
"קדימה, אין לנו את כל הלילה" אמר רדבלוד בקשיחות.
"כנאדוני" פלטה ווליריה ושלחה בהיסוס את ידה בין רגליה. לא, לא מצפה לה שום דבר טוב. שום דבר טוב בכלל.
היא וליריה הביטה סביב. יורי החל לעסוק במתן מין אוראלי לאדון שלו, ודמיטרי התבונן בעניין. איוון לא הביט לכיוונה בכלל. רק רדבלוד הביט בה בחוסר סבלנות. טוב, עם המבט של רדבלוד יכולה להתמודד.
היא שלחה יד אל בין שפתיה והרטיבה את אצבעותיה בפתח הנרתיק. היא הופתעה מכך שעדיין הייתה די רטובה, בניגוד למה שהרגישה. היא שלחה מבט אל יורי. המראה של ישבנו היה מגרה במידת מה. היא החלה לחכך את דגדגנה באצבע, מפשקת מעט את שפתיה בשתי אצבעותיה האחרות. מידי פעם הרטיבה שוב את אצבעה בפתח הנרתיק. זה היה נחמד. היא הרימה את מבטה אל רדבלוד, שהביט בה בתשומת לב, ומייד גופה התכווץ באופן לא רצוני. היה משהו מגרה באופן שהביט בה. בכך שהיא מרצה אותו. היא הגבירה את הקצב.
"אל תגמרי, רק תתחממי קצת" אמר לה בשקט. ווליריה התמוגגה לקולו. היא הייתה כל כך מגורה. מידי פעם גופה היה מתכווץ. ווליריה הניחה את סנטרה על ברכו של רדבלוד והמשיכה, מתבוננת בפניו. הוא לא גרע את עיניו ממנה. היא שוב נגעה בדגדגן, והתכווצה. רדבלוד סימן לה לעצור. הוא שלח את ידיו תחת בתי שחיה והושיב אותה על ברכיו, בפניה אל הנוכחים. ווליריה שמה לב שכולם, פרט ליורי – שעדיין היה עסוק עם אדונו, מתבוננים בה. היא השפילה את מבטה במבוכה.
"לא לא" שמעה את רדבלוד אומר לה רכות "אין לך במה להתבייש." הוא פישק את רגליה כך שעתה ערוותה הייתה חשופה לכל הנוכחים. ווליריה בלעה את רוקה. היא תהתה מה יקרה עכשיו.
רדבלוד החליק את ידו על בטנה, והחל ללטף בין רגליה. ווליריה גנחה.הוא העביר את אצבעותיו בין שפתיה, הניעה אותן במעגלים על דגדגנה ומידי פעם הרטיב את אצבעותיו בנרתיקה. ווליריה שמטה את ראשה לאחור. זה היה נעים, כל כך נעים.
"לא, אל תעשי את זה" אמר לה "אני רוצה שתסתכלי על כולם"
ווליריה הרימה את ראשה במבוכה ועיניה נתקלו במבטים המשועשעים של איוון ודמיטרי. יורי עדיין היה עסוק בלענג את איוון, שנשען על מסעד הכורסא שממול בנחת. עיניו של דמירטי קדחו בעיניה. ווליריה הסמיקה.
רדבלוד החדיר את אצבעו לנרתיקה והחל, ככל הנראה, לסובב אותה שם. ווליריה גנחה, והחלה להתנשף. המבטים של שני הערפדים למול העונג שרדבלוד העניק לה גרמו לה לתחושה משונה. היא לא ידעה אם עליה לחוש מושפלת או להנות מכך. היא גנחה שוב.
לאחר דקות אחדות רדבלוד הפסיק, כאשר כבר לא היה אכפת לה כלל מהמבטים. היא כבר קיוותה שתוכל לגמור סוף סוף, אחרי הצורך הזה שהציק לה יותר מידי זמן. אבל נראה שלרדבלוד היו תוכניות אחרות.
"תרדי ממני" אמר. ווליריה קמה על רגליה וכרעה לצד הכורסא, מנסה לחקות את מה שיורי עשה קודם, במחשבה שהוא יודע יותר ממנה בנושא. רדבלוד לא הקדיש למעשיה תשומת לב. הוא קם והחל להתפשט.
"תקפלי" אמר, מורה על הבגדים שהפיל על הרצפה. ווליריה קמה והחלה לקפל במסודר את הבגדים שזרק עליה בערבוביה. לאחר שקפלה את כל הבגדים היא הניחה אותם במסודר על הכורסא, והביטה ברדבלוד שעמד עירום מול כולם. היא שמה לב שיש על צאוורו שרשרת כסופה. היא לא ראתה אותה קודם לכן. מהשרשרת היה תלוי תליון גדול וכסוף.
התליון הכסוף הציג ראש צבי על רקע עגול, שהיא שיערה שהוא הירח בגלל הכתמים שעליו. עינו של הצבי הייתה בצבע אדום ומקרניו צמחו פרחים. אותן הקרניים מהן לא צמחו פרחים בלטו מעט החוצה מהתליון ונראו חדות מאוד. ווליריה לא ראתה מזה זמן רב דבר יפה כל כך.
היא שמעה שריקה והתבוננה באיוון.
"בחיי, לא חשבתי שהשרשרת עדיין אצלך" אמר, מבטאו הרוסי נעלם לחלוטין ומתחלף במבטא אחר, לא מוכר.
"היכן עוד תהיה אם לא אצלי?" שאל רדבלוד "היא שייכת לי."
איוון משך בכתפיו ודחף את יורי ממנו. "גם לך יש בגדים לקפל" אמר והחל להתפשט. דמיטרי התפשט גם הוא, אך את בגדיו קיפל בעצמו. ווליריה התבוננה בעניין בהבדלים בין ארבעת הגברים סביבה. דמיטרי היה כולו שרירים, שהיו גדולים מאוד, ועורו היה מתוח עליהם. הוא היה מוצק מאוד, ובלי טיפת שומן עליו. לא רק זרועותיו היו מכוסות בקעקועים אלא גם חזהו החלק, בטנו וירכיו. באופן מוזר, היה לו קעקוע על גב כף רגלו של פרח תכול וקטן. דמיטרי היה ניגוד של ממש ליורי, שהיה רזה מאוד, עורו בהיר ומראהו כמעט אנדרוגני. היא יכלה לראות את צלעותיו כאשר נשם. היו לו שרירים, כמובן, אך ליד דמיטרי כמעט כל אחד קרוב לוודאי יראה לא בכושר. במיוחד איוון, הערפד השמן. אמנם הייתה לו כרס קטנה אך גם הוא היה מוצק – ולא רק משומן. גופו היה דווקא שעיר למדי, אם כי באופן די אחיד ולא צפוף – לעומת רדבלוד שרוב שיערו השחור התרכז דווקא בחזה. היא שמה לב שכל הארבעה מגרים אותה באופן מסויים. במיוחד דמיטרי ורדבלוד.
"תפסיקי לנעוץ מבטים" אמר לה רדבלוד, מתיישב על השטיח. ווליריה הביטה בו בהפתעה.
"קדימה, יורי, בוא הנה. הלילה ארוך אבל לא אינסופי" חזר רדבלוד שוב על הביטוי המוזר שלו, ונשכב על השטיח. יורי ניגש והחל ללקק את איבר מינו של רדבלוד עד שזה הזדקף. ואז להפתעתה יורי התיישב מעל רדבלוד, בגבו אליו. רדבלוד התיישב ואחז באגנו של יורי.
"אתה מוכן?" לחש לו
"לא ממש, הבכיר" אמר יורי
"אני מוכן לחכות קצת" אמר רדבלוד. יורי נשם מספר נשימות. "בסדר" אמר כעבור רגעים אחדים. רדבלוד החל לדחוף את יורי על זקפתו ואז עצר לפתע.
"אני חושב שאהיה נחמד אליך" אמר רדבלוד "תסותבב"
יורי ציית מייד וכרע מעל רדבלוד. "ווליריה" אמר לה, והיא נרעדה מעט.
"אני רוצה שתלקקי את יורי" אמר לה. היא הביטה בו בבלבול.
"איפה, אדון?" שאלה בתמיהה. רדבלוד גלגל את עיניו.
"בתחת" אמר. וליריה היססה מעט והתיישבה לצד יורי. איוון הנהן אליו, ויורי הניח את ראשו על חזהו של רדבלוד. ווליריה התקרבה והחלה ללקק בהיסוס.
"אם תעשי את זה כמו שצריך, יכאב לו פחות" הסביר רדבלוד בנחת. ווליריה הביטה בו ונראה שרק עכשיו הבינה בערך מה מתרחש. נראה היה שהיא החלה להשתדל קצת יותר, כי יורי התחיל להתנשף. טוב ויפה.
"די" אמר לה, והיא הפסיקה, מנגבת בידה את לשונה. את הבעת הדחיה שלה היה קשה לפספס. רדבלוד התעלם מכך וסימן ליורי לחזור לתנוחה הקודמת, וחדר אליו, מתנשף בהנאה. יורי החל להתנועע מיד במיומנות, אך רדבלוד עצר אותו.
"ווליריה, תעלי על יורי" אמר לה איוון. ווליריה הפנתה את מבטה אל יורי ואז בחזרה אל רדבלוד.
"תצייתי" אמר לה.
"כן המפקדים" אמרה בבלבול, ותקנה את עצמה מייד "אה, האדונים"
איוון פרץ בצחוק. "נראה לי מלמדים אותם יותר מידי דברים בטירונות" אמר והוסיף דבר מה ברוסית שגרם לכולם פרט ליורי לפרוץ בצחוק. ווליריה השפילה את אוזניה. היא לא אהבה בדיחות על חשבונה.
ווליריה כרעה בהיסוס מעל יורי. היא תהתה מה בדיוק היא צריכה לעשות. להתיישב ולהכניס את איבר המין שלו לשלה? סתם להתיישב עליו? היא צריכה להתכונן קצת? היא לא הייתה בטוחה. יורי ראה את היסוסה ושלח את ידו לגעת בין רגליה. לאחר מכן, הזיז את זקפתו אליה, ועזר לה להתיישב מעליו. ווליריה נשפה אוויר באיטיות. היא הייתה רטובה מספיק לזה, אבל לא מאוד מוכנה בכל זאת. יורי נשען לאחור, והטיית זקפתו בתוכה אלצה אותה לשכב עליו ממש. היא קלטה את מבטו של רדבלוד. הוא היה אכזרי ושתוי.
"תתחילו לזוז" הורה בחומרה ויורי החל להתנועע על רדבלוד, מתנועע אגב כך גם בווליריה. רדבלוד הניח את ראשו על השטיח, ותפס באגנו של יורי, מכוון אותו לקצב נוח. היה ליורי עכוז מתוק מאוד, ורדבלוד התענג על העניין. מתגובותיו של יורי נראה שהוא עצמו נע בין תענוג מווליריה לכאב שהוא וודאי גורם לו. זה היה מאוד נחמד. הוא המשיך להחזיק באגנו של יורי ביד אחת ושלח את ידו בחצי חיבוק סביב יורי, ותפס בשדה של ווליריה, שגנחה בהפתעה.
"תתחילי לזוז קצת" אמר לה, והיא פלטה "כנאדוני" קטן, והחלה להתנועע. נראה היה שהיא מתקשה מעט בכך, בהתחשב בקצב התנועה של יורי. רדבלוד פיסק את רגליו, כאשר דמיטרי כרע מאחוריה, ותפס במותניה. ווליריה הופתעה וניסתה להתחמק, אבל יורי דווקא לא סייע אלא אחז בה. "אל תזוזי" אמר
רדבלוד צפה בדמיטרי מלקק את כף ידו ומרטיב ברוק את זקפתו וחייך בסיפוק ברגע שווליריה צרחה. רדבלוד תפס שוב בשתי ידיו במותניו של יורי והחל להניע אותו עליו, בזמן שדמיטרי חודר אל ווליריה. יורי דאג לאחוז בווליריה גם הוא – תנועתו על רדבלוד מניעה אותו גם בתוכה. ייבבות שבורות החלו לצאת מפיה של ווליריה.
מגיע לה, חייך רדבלוד בסיפוק. נראה היה שבכל זאת היבבות שלה לא היו לטעמם של כולם, שכן תוך זמן קצר חסם מראה ישבנו ואשכיו של איוון את התקרה. הוא עמד מעל רדבלוד וליטף את זקפתו.
"איוון, עם כל הכבוד, תזהיר אותי לפני שאתה מנפנף בביצים שלך מעל הפרצוף שלי" סנט בו רדבלוד.
"אתה מקנא בזה ששלי גדולות יותר?" שאל איוון, ותפס בחוזקה בראשה של ווליריה, שהחלה לייבב חזק יותר. יורי מצידו החל לגנוח בשקט, ודמיטרי גם הוא התנשף.
"אוי, תהי כבר בשקט" אמר איוון לווליריה והוריד את פיה בכוח על זקפתו. היא החלה להשתנק. רדבלוד המשיך להתענג על התנועה של יורי עליו, והביט בזווית מרעננת במה שאיוון מעולל לווליריה. ללא ספק היא הייתה במצוקה. הוא נאנח, מהנאה וכורח כאחד וביקש מאיוון ברוסית לאפשר לה להשתמש בידיה. היא הייתה קצת צעירה ממה שהיה מקובל לזיון תלת פאזי, כמו שהיו אומרים בפקולטה לאלקטרוניקה, ורדבלוד לא רצה להעמיס עליה יותר מידי.
הוא הורה ליורי להגביר את הקצב, והטה את ראשו לראות מה עושים לווליריה. כמו קודם יורי ודמיטרי חדרו אליה, אך נראה שדמיטרי אחז ביד אחד בשדה ויד אחרת הניח על כף הערווה שלה, וליטף את דגדגנה בזמן כל המהומה.
ווליריה עצמה שאיבדה הרבה יציבות כאשר נאחזה בזקפתו של איוון. היא הרגישה בעיקר כאב, כאב ותענוג. היא התקשתה להבין מאיזה כיוון בא התענוג, אבל הכאב היה ברור. היא נאבקה שלא לבכות. היא העדיפה לא להנות מכך כלל מאיזו סיבה. או לא לכאוב. שילוב הרגשות החליא אותה, והיא לא יכלה להבין מדוע. תוך זמן קצר פרצה בבכי, מתעלמת מהתוכחה שאיוון החל להמטיר עליה.

ואז, זה נגמר. פיה התמלא בדביקות זרעו של איוון, ותוך זמן קצר גם הנרתיק שלה וישבנה. הידיים שאחזו בה קודם הניחו לה ווליריה קרסה על השטיח, ממררת בבכי.
היא מצאה את עצמה בזרועותיו של דמיטרי שלחש לה דבר מה שלא הבינה וליטף את שערה. היא רצתה להכות אותו על מה שעשה לה\ אבל עצרה את עצמה בזמן. אם יורי יכול היה לסטור לה, די ברור מה דמיטרי עלול לעשות.
לאחר זמן מה רדבלוד הרים אותה מהשטיח ונשא אותה לחדר השינה. ווליריה התכרבלה במיטה הזרה וקברה את ראשה מתחת לכרית. זה לא עזר והיא שמעה גניחות מלמטה. העניין לא הטריד אותה זמן רב מידי כי תוך זמן קצר נרדמה, עוד בטרם החל אוויר הלילה להכחיל כמו החבורה שהחווירה על אגנה.

כאשר התעוררה וליריה שמה לב בחרדה קלה שהאור שהסתנן מבין החרכים הוא אדמדם והשמש עדיין לא שקעה. דמיטרי שכב לצידה, ישן. באופן מפתיע מצידה השני שכב רדבלוד, ישן גם הוא. ווליריה שקלה את פיסת המידע הזו, כי קודם הייתה משוכנעת שאינו ישן כלל. הוא אמר לה זאת עוד בלילה הראשון או השני. היא ישבה זמן מה והתבוננה בתליון הצבי הכסוף שנח על חזהו. היא רצתה לגעת בו אך החליטה שזה לא רעיון טוב. היא הפנתה את מבטה אל דמיטרי והתבוננה בשד הבוער שקועקע על חזהו. הקעקוע היה מהמם ביופיו, צבעוני ובוהק אך בכל זאת הוא החוויר לעומת שני קעקועים תואמים, בצבעי שחור לבן שעל זרועותיו. על זרועו האחת קועקע גבר-שד אחר בעל מבט נוגה. עיני השד היו מהפנטות. היא התבוננה בתמיהה בקרניים שצמחו מראשו ובכנפיי העטלף שיצאו מקרסוליו. על זרועו השניה של דמיטרי קועקעה אישה יפיפיה. היו כנפיי עטלף מראשה וכנפיי יונה מקרסוליה. עיניה היו בוערות וחיוכה עצוב. היא שלחה את ידה לגעת בפניה של האישה כאשר נזכרה שזהו רק קעקוע. גם הקעקועים האחרים על גופו וזרועותיו היו שונים מהקעקועים של הגבר והאישה. רובם היו צבעוניים, אבל זה לא היה ההבדל. היא לא יכלה להבין מדוע הם נראו כאלו, אבל נראה שהיה בוהק מסויים דווקא בשניים האלו. נראה היה שעיניי שתי הדמויות מתבוננות בה במבט נוגה. מבט חי ואמיתי. ווליריה הסיטה את מבטה בחרדה קלה והשתחלה מהמיטה. היא פתחה את הארון ומצאה שם שמלת בית קצרה ולבשה אותה, וטופפה מטה למטבח.
הבית היה מרוהט עכשיו ונראה שכל הכלים הנחוצים היו בו. ווליריה לקחה כוס ומלאה אותה במים מהברז ושתתה את תוכנה. היא עשתה זאת שוב כמה פעמים עד שהרגישה מעט יותר טוב. לאחר מכן התיישבה ליד שולחן המטבח הקטן ורחרחה. נראה היה שיורי ואיוון הלכו בליל אמש. היא תהתה במשך זמן מה מדוע דמיטרי נשאר, והרהרה על אירועי הערב הקודם. לא היה דבר הגיוני במה שקרה. היא קמה והלכה לשירותים, עוקפת כתם אור שהטילה השמש השוקעת.
כאשר חזרה מצאה את דמיטרי עומד במטבח, מחמם מים לתה.
"ערב טוב"
ווליריה נרתעה מעט, אך לאחר הרהור קצר התקרבה מעט וחזרה על ברכתו, זוכרת להוסיף "הבכיר" בסוף. דמיטרי הרים יד לבטל את דבריה "לא צריך לדבר אלי בשטויות כאלו"
ווליריה תהתה מדוע לא אכפת לו.
"אני מכין תה" הוסיף "רוצה?"
ווליריה הנהנה. המים רתחו תוך זמן קצר ודמיטרי מזג תה לספלים, והושיט לה אחד. היא ערסלה את הספל לכף ידה, מניחה לחום שלו לצרוב אותה מעט, והניחה אותו על השולחן. הריח של התה היה נעים. שזיפים וקינמון.
"לירה" אמר דמיטרי לפתע, מושך את ה"ל" בצליל צירה מוזר. הוא הניח את ידו על גב ידה. "לירה" חזר שוב "אני רוצה לומר סליחה"
ווליריה הניחה שהוא מקצר את שמה באופן כלשהו.
"על מה?" שאלה ווליריה
"על אתמול" אמר דמיטרי
"לא כואב לי לשבת" ניסתה ווליריה להתבדח. דמיטרי משך בכתפיו. הוא נראה אבוד מעט. ווליריה הניחה את ידה על גב ידו.
"קרה עוד דבר לא טוב אתמול" אמר דמיטרי לאחר דקות אחדות וחזר לשתוק, לוגם מהתה מפעם לפעם. ווליריה שתקה, מבולבלת מהיחס המוזר של דמיטרי.

*

רדבלוד ירד במדרגות לריח התה. לראשונה מזה זמן מה נרדם, קרוב לוודאי בגלל כל הוודקה. בחישוב שערך כשהתעורר שתה לבדו לפחות שבעה בקבוקים במהלך הערב הקודם, ורק האלים יודעים מאיפה איוון הוציא את כל הוודקה ההיא. במדרגה האחרונה עצר.
ווליריה ודמיטרי עמדו במטבח והתנשקו בלהט. הלהט של ווליריה נראה רב מידי, לפי ההכירות איתה, ממה שצפוי היה, ולא נראה שדמיטרי הפעיל פיתוי כלשהו. הוא עמד והתבונן בשניים בתמיהה. ואז הדבר הכה בו. הוודקה באמת גרמה לו לחשוב עקום אתמול בלילה. כנראה שתה יותר משבעה בקבוקים. כיצד לא יכול היה לשים לב?
הוא רתח מכעס. דבר כזה עדיין לא קרה לו. הוא ירד במדרגה האחרונה וחצה לאיטו את המטרים הבודדים אל שולחן המטבח ונטל ספל תה בידו, לוגם באיטיות ומתבונן בשניים מתמזמזים. כאשר שמו לב אליו כבר שתה מחצית מהתה.
"ערב טוב" אמר בקור לדמיטרי.
"ערב טוב"
"ווליריה, את מזניחה את חובותייך" אמר לה בקור. אוזניה של ווליריה הזדקרו ואז צנחו שוב.
"סליחה אדוני" אמרה בקול קטן
"לכי תבצעי אותן" אמר לה "משחת הנעליים בארון ליד הדלת. אני מניח שגם הנעליים של דמיטרי זקוקות לצחצוח."
רדבלוד המתין מעט עד שווליריה התרחקה והחלה להתעסק בנעליים שהיו ליד הדלת. ריח המשחה הלא נעים התפשט באוויר.
"ווליריה שתתה את הדם שלך אתמול" אמר רדבלוד ברוסית בקול נמוך.
דמיטרי הנהן בעצב. "זה ממש לא טוב"
כמובן, חשב רדבלוד. לכן אתה עומד כאן ומתנשק איתה. כי זה לא טוב. "אני מקווה שאתה לא מצפה לטובות הנאה בגלל התאונה הזו" אמר.
"זו לא הייתה תאונה"
רדבלוד גיחך בלעג.
"חלמתי על זה" קבע דמיטרי. רדבלוד חשק את שיניו.
"היא שלי" אמר "אתה לא יכול לקבל אותה, לא משנה אילו חלומות יש לך". הטיפש, הצעיר הזה. הוא עוד מעז לעשות מה שעשה ולומר את הדברים האלו. רדבלוד נדרש לגייס כח רצון על מנת לא לחבוט בו.
"היא כבר לא רק שלך" אמר דמיטרי בשקט "קרה מה שקרה ולא ניתן לבטל את זה."
"אתה עדיין לא יכול לקבל אותה, בשום צורה"
"אתה המורה שלה" אמר דמיטרי בפשטות מאיזו סיבה הדבר הרגיע מעט את רדבלוד והוא נאנח.
"אני חלמתי גם שאנחנו לא היחידים שמנסים לשייך אותה" הוסיף דמיטרי. רדבלוד לא חש צורך להוסיף דבר. הוא סיים את התה שלו.
"נתמודד עם זה אחר כך. בכל מקרה, אני לא מתכוון שהיא תדע על זה. אולי כדאי שתלך. יש לך עבודה."
דמיטרי הנהן וקם על רגליו. ביציאה לקח מידיה של וליריה את הנעליים שצחצחה.
"תודה רבה" אמר לה בפשטות ונשק לשפתיה. רדבלוד התרתח. חצוף שבקושי הגיע לפרקו, הדמיטרי הזה.
כאשר דמיטרי עסק בשריכת הנעליים שלו ניגש רדבלוד אל ווליריה והפנה אותה אליו, והחל לנשק אותה בכח, מביט אל דמיטרי, שנותר בפנים חתומות.
"להתראות לירה" אמר דמטרי לאחר שסיים ויצא מהבית. רדבלוד קילל בליבו. גם בשמות חיבה הוא מכנה אותה כבר.
***

כרגע אין פור של פרקים, כי היה לי נורא קשה עם הפרק הזה. אבל עוד יהיו. צפו לאירועים מעניינים בפרקים הבאים.

והנה ההוכחה המתמטית למה (ולמה השוביניסטים לא טובים במתמטיקה, גם כן):
[IMG]]

לא יכולתי להתאפק מלפרסם את הפרק כי הפרק הבא איכשהו (אני בפור של פרק כרגע) היה כל כך קשה לכתיבה. בפרק הבא תבינו.

תקציר הפרק הקודם: ווליריה אחראית באופן לתסבוכת איומה ועכשיו עליה להענש. זה עוד יכאב, אבל לא בפרק הזה.


רדבלוד לגם לגימה נוספת מהוודקה. הוא שם לב שהוא מקיש בנעלו שוב ושוב על הרצפה והפסיק באחת. הערב רק התחיל, ועוד באופן כה מבטיח, וכבר מתח את עצביו הקשישים לקצה גבול היכולת. הבית היה מסודר באופן משביע רצון בסופו של דבר. הרהיטים השבורים שהיו ברי תיקון תוקנו בקלות, ואלו שלא הוחלפו תוך זמן קצר. הנערים לא יזכרו דבר תודות לכישוריו של איוון. בסופו של דבר נגרם נזק מועט מאוד מהערב, ובכל זאת הצרימה שבו לא הייתה לרוחו של רדבלוד. איוון הבטיח לפצות אותו בסט של מנות דם של החברה. מילא.
האחרון ישב על על הספה, ראשו של יורי בחיקו. דמיטרי ישב לא רחוק ממנו, מהורהר.
"עדיין לא פגשתי אותך באזור, דמיטרי פיודורוביץ'" פנה אליו רדבלוד
"לפני כמה חודשים הגעתי כאן מרוסיה" ענה דמיטרי "עדיין לומד שפה"
רדבלוד עבר אוטומטית לרוסית "דווקא אתה מדבר די טוב."
"עדיין יש הרבה עבודה" הוסיף דמיטרי
"לחיי לימוד שפות חדשות" אמר רדבלוד מגביה את כוסו. דמיטרי הגביה את כוסו אף הוא והם שתו.
"אתה נראה קצת מדוכדך הערב" אמר איוון. רדבלוד משך בכתפיו.
"קיוותי שהמעבר יהיה חלק. תכננתי לחנך אותה קצת הלילה, אבל עם כל הבלגאן הזה..." רדבלוד החווה בידו סביב.
איוון גיחך, וטפח על גבו של יורי. "אני תמיד אומר, אין כמו להכניס בתלמיד קצת משמעת בשביל לפתוח תקופה חדשה"
רדבלוד הנהן. אולי בכל זאת יוכל להפיק איזה ערך חינוכי מהערב הזה, פרט לסתם עונש לוליריה. אכן כדאי ללמד אותה קצת ציות. וללא ספק יותר כבוד. אולי דווקא העניין יצא לטובה. הוא הטה את הכוסית כה וכה, והביט בהשתקפות האור בוודקה.
"נראה לי כדאי להתחיל עכשיו, לפני שהאלכוהול יגרום לי לחשוב עקום."
"יורצ'קה, תקרא בבקשה לוליריה" אמר איוון.
"ושתבוא ערומה" מלמל רדבלוד. יורי קד והלך.
"צריך להעניש גם את יורקה" אמר איוון "הוא לא השגיח עליה כמו שצריך, ואני אמרתי לו לעשות זאת"
"הוא היה מאוד לחוץ" התערב דמיטרי "אני בגילו הייתי מגיב ככה"
"חשבתי היית מרביץ לכולם" גיחך איוון
"אולי" אמר דמיטרי "אבל אני יכול להבין אותו"
"עדיין צריך להעניש אותו" פסק רדבלוד "איוון, האם תסכים הפעם..."
איוון שקל את העניין במשך דקות אחדות.
"זה דווקא יכול להיות משעשע. אולי ניתן לו גם סיבוב על וליריה?"
"כל מי שירצה יקבל סיבוב על וליריה" הכריז רדבלוד.
דמיטרי עיווה את פניו.
"בן כמה אתה, דמיטרי פיודורוביץ'? " שאל רדבלוד
"שישים מאז נשיקת האם". ללא ספק הרוסים נטו ליותר פאגניות בגישות ובביטויים שלהם. הוא חשב על האם רגעים אחדים. אולי כדאי יהיה לקחת את וליריה למקדש באיזו הזדמנות.
רדבלוד הניח למחשבות על ווליריה ופנה לתהות על גילו של דמיטרי. הוא ערפד בוגר בסופו של דבר, וזה לא היה מקובל להביע תרעומת, אפילו בהבעת פנים, על שיטות חינוך. מצד שני... הוא בוגר וזו דעתו בלבד. ונראה שוליריה מוצאת חן בעיניו. נראה, החליט. הוא עצמו לא היה מתנגד גם לסיבוב על דמיטרי, למרות שהנוכחות של יורי די האפילה עליו. נראה שהערב הולך להיות מהנה למרות הכל. רדבלוד התרווח בכורסא וסיים בלגימה את כל הוודקה שבכוסית.

כעבור דקות אחדות חזר יורי, מערסל את וליריה בזרועותיו. וליריה עצמה טמנה את פניה בחזהו והסתירה את שדיה בכפות ידיה. הוא הושיב אותה על השטיח לצד כורסתו של רדבלוד.
"סלח לי הבכיר, לא הצלחתי לשכנע אותה ללכת. היא טוענת שהיא לא יכולה"
רדבלוד זקף גבה תמהה, ואז נזכר בהשפעת הקול הערפדי עליה. מילא, שתשב בינתיים. הוא משך את ראשה לחיקו והחל ללטף מאחורי אוזניה, כפי שמלטפים חתול. היא לא התנגדה, ותוך זמן קצר הרפתה את שריריה בהנאה. איוון גיחך. דמיטרי בהה בה. רדבלוד הניח שהוא מופתע למראיה בגלל שקודם סרט השיער שלה הסתיר את אוזניה.
"וליריה היא פילרנהם" הסביר "הם שבט מאוד קטן."
"פעם ראשונה שאני רואה כזה" אמר דמיטרי.
"וליריה" אמר רדבלוד "קומי"
ווליריה קפצה על רגליה בהשפעת הקול הערפדי. איוון גיחך שוב.
"עכשיו תגשי על דימיטרי ותני לו לבחון אותך"
"כן אדוני" אמרה בהכנעה קצת יותר גדולה מהרגיל וטופפה אל דמיטרי, עדיין מסתירה את שדיה. היא נעמדה מולו באי מודעות לא מנומסת. נראה שדמיטרי לא שם לב להתנהגותה הלא מלוטשת. רדבלוד התרווח בכורסא בציפיה למחזה.
נראה שדמיטרי אכן לא ראה מעולם חרפדים, שכן הוא בהה בה במשך כמה שניות ארוכות. לאחר מכן סובב אותה בגבה אליו, וליטף בתמיהה את זנבה, ואת אזור החיבור שלו לישבנה. הוא משך בזרועה והושיב אותה לרגליו, ושקע בהתבוננות באוזניה. וליריה צייתה בשקט, אם כי המשיכה להסתיר את שדיה. דמיטרי שוב משך אותה לעמידה והושיב אותה בחיקו. היא החלה להניע את זנבה מצד לצד בעצבנות. דמיטרי התבונן בזנב זמן מה, ואז החזיר את תשומת ליבו אליה. רדבלוד נוכח שיש משהו מגרה מעט בכל המחזה. בקרוב יאלץ לסדר את מכנסיו.
לאט לאט, הוריד דמיטרי את ידיה של וליריה משדיה, וליטף את פטמותיה של וליריה. הוא מיעך בעדינות את שדיה וחייך בשביעות רצון. וליריה הייתה מהופנטת לזרועותיו המקועקעות. דמיטרי לקח את ידה והניח אותה על זרועו, וחייך. היא החלה ללטף אותה, בהערכה ככל הנראה. דמיטרי נשען לאחור, שילב את זרועותיו סביב מותניה ונותר לשבת כך.
"טוב ויפה" אמר רדבלוד, מששם לב שאין שום התקדמות. "יש משהו שאתה רוצה שהיא תעשה, כחלק מהעונש שלה?"
דמיטרי חשב על זה זמן מה. הוא נראה נבוך.
"זה העונש שלה" הדגיש איוון "כדאי יהיה אם תדרוש ממנה לעשות דבר מה"
דמיטרי עבר לרוסית. "חשבתי על מציצה" אמר בסופו של דבר "אבל..."
רדבלוד הרים את ידו, ודמיטרי השתתק.
"זו בעיה" אמר "היא עדיין לא למדה לעשות את זה... בכלל למעשה"
דמיטרי משך בכתפיו.
"אם אתה עדיין רוצה, אין בעיה. רק תשים לב – שאתה הראשון שהיא עושה לו את זה." מאיזה סיבה דמיטרי נראה נרגש מהעניין. הוא דחף את וליריה בעדינות לרצפה, והיא התיישבה שם במבט תוהה.
"אני לא מכיר מילה לזה" אמר דמיטרי. רדבלוד משך בכתפיו.
"וליריה" אמר רדבלוד בחומרה "דמיטרי חושב שהעונש הראוי לך הוא שתעניקי לו מין אוראלי טוב ונחמד."
"כן אדון" אמרה, חשש מה בקולה. יפה מאוד.
"עשית את זה אי פעם?" שאל
"אני חושבת שלא, אדוני" אמרה, מהורהרת, מבטה מוטרד מאיזו סיבה.
"אז תאלתרי. אני ממליץ לך לא לנשוך אותו – ולעשות מה שדמיטרי אומר"
"כן אדון" אמרה וסובבה את פניה אל דמיטרי, נבוכה. דמיטרי הספיק ביינתיים להוריד את מכנסיו. רדבלוד שם לב בשעשוע שכל המבטים בחדר מתרכזים בזקפה של דמיטרי. אולי כדאי שלא להלחיץ אותו.
"איוון" אמר כעבור רגע, כאשר וליריה עדיין הביטה בזקפתו של דמיטרי, כנראה בניסיון לגבש אסטרטגיה. "נראה לי גם אני רוצה קצת מין אוראלי"
"יורקה, זה העונש שלך" אמר איוון בחומרה "ובניגוד לוליריה, אתה יודע מה לעשות."
יורי עיווה את פניו.
"היית צריך להשגיח על וליריה מלהסתבך בצרות" אמר רדבלוד בשקט.
"כן, סלח לי הבכיר" אמר וכרע על ברכיו מולו. רדבלוד פתח את מכנסיו בשביעות רצון.
יורי ניגש ישירות לעבודה, ועטף בשפתיו את זקפתו של רדבלוד. מזמן לא הייתה לי מציצה טובה, חשב ונאנח בהנאה, והניח את ידו בעדינות על שערו הבהיר של יורי, והחל ללטף את קצות אוזניו המחודדות. כמו לאלבינהם היה לו מראה מעט א-מיני, וקרוב לוודאי שאם היה מאריך את שערו יותר ניתן היה להתבלבל ולחשוב שהוא נערה.
"יותר מהר" לחש ליורי, שהגביר את הקצב מידית, שפתיו עולות ויורדות על זקפתו במהודק, ולשונו סובבת ומענגת אותו. כישרוני בהחלט. רדבלוד נשען אחורנית והניח ליורי לעשות את שלו, והחל להתבונן גם במה שוליריה עושה. היא גילתה חוסר יעילות משווע והייתה עסוקה בללקק את זקפתו של דמיטרי, שדווקא נראה די מרוצה.
"אתה יכול לומר לה מה אתה רוצה שתעשה" אמר. דמיטרי חייך בשביעות רצון ונשען לאחור. וליריה עצרה והציצה על מעשיו של יורי, וניסתה להכניס את זקפתו של דמיטרי לפיה. דמיטרי אחז בשערה ודחף את ראשה מטה. ווליריה השתנקה, ודמיטרי הפסיק. היא התרחקה מעט, התבוננה בזקפתו שוב, ואז ירקה על כפות ידיה, ועטפה את זיקפתו (הגדולה למדיי, למעשה) של דמיטרי, ועטפה את הכיפה בפיה, והמשיכה, והחלה גם לסובב את כפות ידיה סביב זקפתו, ולהוריד ולהעלות את פיה בתנועות קטנות. דמיטרי גנח. רדבלוד מצא את המראה מגרה מאוד, ודחף בכוח את ראשו של יורי כלפי מטה על איברו. יורי היה מספיק מנומס שלא להשתנק. רדבלוד החל לשגל בכח את פיו של יורי, שנראה שלא נהנה במיוחד. רדבלוד הניח לראשו של יורי והניח לו להמשיך. הוא השעין את ראשו לאחור והתענג על התחושה. כאשר גמר, אחז בראשו של יורי על זקפתו.
"עכשיו, תהיה ילד טוב ותבלע הכל, קוסמונאוט קטן" אמר. יורי ציית, אם כי רדבלוד לא פספס את הבעת פניו. רדבלוד הניח לשערו ויורי קרס לצידו.
"אתה יכול ללכת להתנקות" אמר רדבלוד. יורי קם והלך אל האמבטיה. רדבלוד הידק את שפתיו. הוא היה לא מנומס – אולי היה מניח לוליריה בנושא כזה, אבל יורי הוא כבר לא תינוק אלא פעוט. אבל... זה תפקידו של איוון לחנך אותו והבעיה שלו.
רדבלוד הפנה את תשומת ליבו אל איוון, שצפה בנחת במאבקיה של וליריה עם הזקפה של דמיטרי, שדווקא נהנה מהתהליך. דמיטרי אחז בשערה של ווליריה והוריד את ראשה בקצב האישי שלו, שנראה שווליריה מתקשה לעמוד בו במקצת, אבל האחיזה שלה מנעה ממנה להשתנק. ידו השניה של דמיטרי השתעשעה בשדיה של וליריה.
"אכפת לך אם אצטרף?" שאל איוון את רדבלוד, מפנה את עיניו אל וליריה.
"אם לדמיטרי לא אכפת" אמר רדבלוד, והחל מכפתר את מכנסיו. דמיטרי הנהן באישור. איוון השתחל מתוך מכנסיו בזריזות, וקם ועמד מאחוריה. הוא אחז באגנה ומשך אותה לעמידה, עדיין מכופפת על זקפתו של דמיטרי, והחל ללטף בין רגליה. ווליריה ניסתה להתחמק, ואיוון בתגובה חבט בישבנה בחוזקה. ווליריה כשלה ונפלה על דמיטרי שמצידו השמיע קללה עסיסית, והרחיק ממנו את ראשה.
" לא לנשוך!" אמר לה בכעס, ורדבלוד הבחין בשריטה שדיממה על איברו הזקור. אבל וליריה לא נזקקה לעידוד נוסף, והתפלה על זקפתו שוב, מלקקת את אזור השריטה. דמיטרי סטר לה, אם כי לא בחוזקה.
"לא ללקק שם. תמשיכי מין אורלי" אמר לה, ההברות בשפה הזרה לו נשברות בפיו. ווליריה כשלה.
"ווליריה, תתנהגי יפה" אמר רדבלוד באיום.
"כן אדוני" פלטה והמשיכה במלאכתה. כאשר איוון חזר ללטף בין רגליה לא התנגדה. ילדה טובה.
איוון החליט לוותר על משחק מקדים וחדר אל ווליריה שגנחה עמומות, והחל מתנועע בתוכה בעצלתיים. רדבלוד חייך חיוך מעוקם. הוא זכר בדיוק כיצד זה לשכב עם איוון. אולי כדאי שינסה זאת שוב, בלילה זה או אחר. לפעמים נחמד מאוד מאוד לשכב עם השווים לך. מצד שני, הרהר, דמיטרי אולי ערפד בגיר, אבל הוא צעיר עדיין. אולי יסכים להתמסר. רדבלוד עבר והתיישב לייד דמיטרי.
"אכפת לך להתנשק?" שאל ברוסית. דמיטרי חכך בדעתו זמן קצר, והסכים. רדבלוד הצמיד את שפתיו לשפתיו של דמיטרי, בהנאה רבה. היו לו שפתיים צרות ופנים קשוחות, אך הנשיקה שלו הייתה רכה באופן מפתיע. רדבלוד ליטף בלשונו את ניביו של דמיטרי, משתדל שלא לפצוע את עצמו (דבר שיכול להביא למבוכה רבה, מן הסתם) ליטף את לשונו, נשך קלות את שפתו התחתונה והתנתק ממנו. לא התחשק לו הרבה מעבר לכך. הוא מזג לעצמו עוד וודקה, והביט מעל שולי הכוסית בחבורת הנהנים.
כעבור זמן קצר דמיטרי הגיע לסיפוקו בגניחה קצרה ושקטה, ווליריה נותרה עם פה סגור, מבולבלת ממה שעליה לעשות בנוזל בפיה.
לדמיטרי לא היה מאוד אכפת ממה שתעשה ככל הנראה, שכן הוא הניח את ראשו על מסעד הספה.
"תבלעי" הורה לה רדבלוד. ווליריה בלעה בשקט. איוון ניצל את ההזדמנות וניתק ממנה, התיישב על הכורסא הקרובה ומשך אותה אליו. ווליריה נגררה אחריו בבלבול.
"הצעירים, הצעירים" מלמל איוון מסובב אליו את ווליריה, מושך אותה להתיישב על ירכיו בפניה אליו. רדבלוד הביט במבוכת מה בפניה של וליריה, שהיו אדישות למדיי.
לא טוב, היא עוד תעצבן אותו כך. רדבלוד זכר שאיוון לא אהב כאשר הערפדים שהוא שוכב איתם בורחים לתוך ראשם. איוון כנראה היה במצב רוח טוב יחסית, שכן שלח את ידו בין רגליה והחל ללטף אותה במיומנות. ווליריה גנחה וקרסה בפניה על כתפו, גניחות עמומות נמלטות מפיה. יופי, היא לא ברחה עד כדי כך רחוק לתוך ראשה.
איוון חייך וכעבור דקות אחדות דחף אותה על זקפתו ואחז במותניה בשתי ידיו. ווליריה גנחה. ואז החל להניע אותה מעלה מטה בכוח. ווליריה הניחה את זרועותיה (בחוצפה) על כתפיו של איוון, שמצידו רק הנהן באישור. נראה שבאמת יש לו מצב רוח טוב. ווליריה מצידה המשיכה לגנוח עם כל תנועה של איוון, שתפס באחת מידיו את שדה והחל למעך אותו בכוח. רדבלוד שלח את ידו אל מכנסיו וסידר את זקפתו בזווית נוחה יותר. בשלב זה יורי חזר לחדר, ולאחר מבט קצר סביב כרע ליד כורסת אדונו.
איוון הניח לשד של ווליריה, שהמשיכה לגנוח באופן קולני למדיי, ותפס בשערו של יורי בכוח, מרים את ראשו מעל מסעד הכורסא.
"ראיתי הכל" אמר בשקט, והוריד את ווליריה בכח על זיקפתו, אחז באגנה שלא תנוע. ווליריה גנחה בקול שוב.
"תגידי" אמר לה "ניסית להכניס ליורי רעיונות לא טובים לראש?"
רדבלוד פספס את רוב הבעת פניה של ווליריה, אבל עליית אוזניה המופתעת הייתה קשה להסתרה.
"לא..." אמרה בבהלה "המפק... הבכיר". מעניין מתי הספיקה לקלוט את הביטוי הזה. בטח מיורי.
"את בטוחה?" שאל איוון שוב באיום.
"הוא מאוד אוהב אותך, הבכיר" אמרה שוב, קולה כאוב במקצת ורדבלוד שם לב שאצבעותיו של איוון לוחצות על אגנה בכח.
"כך?" אמר איוון.
מסתבר שאיוון שם לב להתנהגות של יורי במהלך הערב. שלא לדבר על שיחת הטלפון שהייתה קודם. נראה שהוא הצליח להרגיז את איוון מספיק.
"אני אצטרף להכרזה של רדבלוד הערב, רבותיי" אמר איוון חגיגית, ממשיך להוריד את ווליריה על אגנו בקצב. רדבלוד זקף גבה. דמיטרי הרים את ראשו ממסעד הספה.
"אני בדרך כלל לא עושה זאת, אבל לאור התנהגותו של יורי הערב, כל מי שירצה יוכל... איך אמרת את זה רדבלוד?"
"לקבל סיבוב?" אמר רדבלוד בתקווה קלה
"כן, לקבל סיבוב על יורי הערב."
רדבלוד הנהן. זו הולכת להיות מסיבה נאה.

____________________
משחקי רעב: למי שקראה את הספר האחרון בטרילוגיה, נא לשמוע את זה:

תקציר הפרקים הקודמים: רדבלוד הציניקן העתיק ותלמידתו החדשה וליריה עוברים לתוך בית בו יתרחש חינוכה. וליריה מתפתה אחרי יורי - תלמידו הנאה של איוון ראש חברת ההובלות, שמבטיח לה להשביע את הרעב שלה למגע.

ווליריה ניענעה את רגליה והקישה בעקביה על קיר הקניון. גג הקניון עצמו התברר כמקום נטוש ולא נקי במיוחד. יורי וידא שאין מצלמות על הגג.
"המצלמות האלו עושות הרבה בעיות." סיפר "בגלל זה הפסקתי לפתות בני אדם בבארים."
אבל הגג התברר כמקום ללא מצלמות, ויורי נעמד מאחורי ווליריה ועיסה את כתפיה בשתיקה.
ווליריה שמה לב שכאשר לא הסתכלה עליו התשוקה אליו והרצון לרצות אותו ירדו פלאים. היא עדיין הייתה מאוד מגורה אבל כבר לא הייתה בטוחה שזה רעיון טוב לשכב עם יורי. לא רעיון טוב כלל. יורי מצידו הפסיק לעסות את כתפיה והתיישב לצידה.
"אם כבר לא בא לך עליי זה בסדר" אמר לה כעבור זמן קצר.
ווליריה הסתובבה בגבה אל הרחוב והניחה את רגליה על האספלט שציפה את הגג. הוא פלט עדיין את החום שאגר במשך היום והסריח... כמו אספלט, למעשה.
"אני פשוט לא בטוחה שזה רעיון טוב" אמרה, מופתעת מהקול הגבוה שיצא מפיה. היא שמעה את יורי מסתובב גם כן.
"אם את לא בטוחה אז לא נעשה כלום. אנחנו לא חייבים שום דבר זה לזו"
ווליריה קמה על רגליה וצעדה לאורך הגג. יורי הלך אחריה והעניין החל להרגיז אותה.
"איך אתה עושה את זה?" שאלה אותו ועצרה.
"עושה... מה?" ענה יורי, אם כי הוא נשמע מבודח. אידיוט.
ווליריה הסתובבה אליו בכעס. "אתה יודע בדיוק מה אתה עושה" צעקה עליו "אל תחשוב שלא שמתי לב!"
הסטירה לא הייתה חזקה אך אוזניה של ווליריה צילצלו מעט. היא הניחה יד על לחיה בעלבון.
"אני אולי צעיר מאוד" אמר יורי, כעס בקולו "אבל את עדיין תינוקת. אל תתחצפי"
ווליריה הרהרה לרגע. היא לא התכוונה להתנצל, אבל היא זכרה את דבריו של רדבלוד.
"טוב... אני לא אעשה זאת שוב" אמרה בהיסוס, מוותרת. היא לא צפתה את האלימות הזו מצד יורי. היא החליטה שלא כדאי להסתבך איתו.
"אבל את צודקת" אמר יורי "ניסיתי לפתות אותך."
"למה?"
יורי גיחך. "סתם ככה, לראות אם אני יכול. לבדוק כמה זמן יקח לי לשפר את השיא שלי"
"השיא שלך?"
"שתי דקות ועשרים שניות" אמר יורי בגאוות מה.
וויליריה זקפה גבה. "אני עובד על יכולות הפיתוי שלי עכשיו. זה שיא הזמן בו שיכנעתי מישהי לשכב איתי."
ווליריה תהתה אם להתרשם, במיוחד כי היה דבר מה מבחיל ברעיון.
"אני לא רוצה להעליב" אמר יורי "אבל איתך הייתי בטוח שאני אשבור את השיא הזה"
ווליריה סובבה את גבה בכעס. איזה שחצן.
היא שמעה את יורי מתיישב שוב על החומה הנמוכה שהקיפה את הגג.
"האמת" אמר יורי "שזה לא משהו. אדון איוון אומר שעשר שניות זה מתקרב ליותר מידי."
וויליריה התרשמה בכל זאת. היא התיישבה במרחק של כמטר מיורי, נזכרת בלילה הראשון בו פגשה את רדבלוד. הנערה ההיא... נראה היה שהיא הופנטה לרדבלוד כמעט מיד.
"אני עובדת על יכולת שכנוע" אמרה ווליריה. איוון גיחך.
"בשנה הקרובה את עובדת על להיות ערפד."
וויליריה חייכה בתשובה.
"לא רע" אמר יורי לאחר כמה שניות "בשביל תינוקת"
אבל הוא לא נשמע מזלזל. ווליריה המשיכה להקיש בעקביה על קיר הקניון. כאשר הרימה את מבטה יכלה לראות את הבית שבו השתכנו.
המשאית עדיין חנתה שם, המילים "הובלות אוקטובר" בשחור על רקע אדום היו ברורות גם בחושך. יורי שתק והיא שמחה על כך, לא התחשק לה לדבר כרגע. היא התבוננה בשכונה. הכל היה שקט. היא ראתה כמה חתולי רחוב, אדם שיצא לריצה ואישה שטיילה עם כלב ממש מתחתיה. הכלב עצר ורחרח, והחל למשוך ברצועה הלאה מהמקום. מכוניות לא נסעו. כאשר האישה עם הכלב התרחקה היא הביטה ביורי, שקלט את מבטה.
"זה לילה יפה" אמר בהרהור "אני שמח לכמה שעות חופש". ווליריה הסכימה, המנוחה מרדבלוד הייתה נעימה למדיי.
"אמרת קודם שיש לך חבר חרפד" אמרה ווליריה לאחר שהגיע למסקנה שאולי יורי אדיוט, אבל היא תבלה איתו עוד מספר שעות - ואין סיבה לקלקל גם אותן. יורי הנהן. "אני רואה אותו לפעמים. אנחנו מתכתבים קצת דרך האינטרנט."
ווליריה שתקה.
"יש לי עוד כמה חברים מהטירונות, אבל קשה לשמור על קשר כל עוד אנחנו בהכשרה. אנחנו נפגשים רק במסיבות, ואז חוץ מכמה הנהונים קצת קשה לדבר."
"כן, יש רעש חזק במסיבות" אמרה ווליריה קדורנית
"התכוונתי למסיבות של ערפדים" אמר יורי "בהן הרעש הוא לא הבעיה"
"אז... מה הבעיה?" שאלה ווליריה. רדבלוד הזכיר מסיבות קודם. בעיה בהן עלולה להיות... בעייתית.
"קצת קשה לדבר עם מישהו בצד השני של החדר כאשר אותו דופקים בתחת ואתה עסוק בלמצוץ לאיזה חבר של האדון שלך" אמר יורי במרירות. ווליריה התחלחלה.
"יש מסיבה עוד מעט, לא?" שאלה
יורי הנהנן "אבל אין לך מה לדאוג ביינתיים, כמעט אף פעם לא מכניסים פנימה תינוקות"
"רדבלוד אמר ש..."
"את צריכה לומר 'האדון רדבלוד'" תיקן אותה יורי בזעף "את לא יכולה לדבר על האדון שלך כמו על מישהו סתמי"
ווליריה הנהנה. "אקח זאת לתשומת ליבי". טמבל, הוסיפה בליבה.
"את חייבת לעשות את זה" אמר יורי בחומרה "את צריכה לכבד אותו"
"אבל..." אמרה ווליריה
"ככה זה אצל ערפדים" אמר יורי בחומרה "אין לך מה לעשות. מי שמעלייך – חייב בכבוד. המורה שלך במיוחד."
ווליריה הרכינה את ראשה. "אני עדיין לא ממש מבינה איך כל זה הולך". ואין לי אפילו מושג מה זה, כל זה. היא החליטה לא לציין בפניו שכאשר ניסה לפתות אותה לא טרח עם כל כינויי האדנות האלו.
"את עדיין תינוקת" אמר יורי בסלחנות "את עדיין לומדת. בשלב מסויים תביני למה וזה יהיה קל יותר."
"בכל מקרה" חזרה ווליריה לנושא הקודם "אדון רדבלוד אמר שאנחנו הולכים למסיבה"
"יש שתיים. יש אחת לא רשמית, שיש בה הרבה פעמים בני אדם, ויש את המסיבה שלנו"
"גם את זה הוא אמר"
יורי משך בכתפיו. "בכל מקרה, הכניסה הראשונה שלך תהיה לפחות בגיל שנה, כאשר תלמדי להתנהג בצורה מניחה את הדעת". הוא הביט בה וגיחך.
"אני באמת מתנהגת נורא?" שאלה ווליריה
"אפילו אני רואה את זה" אמר יורי, אך נעצר. תחתיהם עברה מכונית בעלת גג פתוח שהרעש שיצא ממנה הרעיד את אוזניה של ווליריה באופן לא נעים.
"אז... מה הקטע של המסיבות?" שאלה
"טוב" אמר יורי, ונשמע היה לה לפתע שהוא נהנה מאוד להסביר "המסיבה הלא רשמית, דווקא לא נראית ככה." ווליריה זקפה גבה.
"כולם באים בחליפות, מדברים עסקים"
"עסקים?"
יורי שפשף את האצבע המורה ואגודלו. "יש לערפדים הרבה עסקים עם בני אדם. כאשר הכסף זורם, הדם זורם"
"ו... למה צריך מסיבה?"
"זה... סוג של מסיבת קוקטייל. ככה הם קושרים קשרים עם בני אדם, או בין כל מיני חברות. המסיבה הזו נעשית כל שנה, ונחשבת ליוקרתית אצל בני אדם. מגיעים לשם כל מיני אנשים שחושבים את עצמם."
ווליריה חשבה מעט. "אז... למה צריך מתלמדים כמונו?"
יורי גיחך. "לפעמים לוקחים אותנו למלצר או משהו כזה, פעם אני עשיתי את זה" הוא הוציא את לשונו בהבעת גועל. "ולפעמים צריך איזה פרצוף יפה שיתלה על הזרוע של האדון. את יודעת, טוב לעסקים"
ווליריה לא הייתה בטוחה שהיא מבינה. למעשה, כל העניין נשמע לה אווילי להפליא. כאשר עמדה לומר זאת שמה לב שיורי נראה דרוך מקודם. לפני שהספיקה לשאול ראתה את יורי מצביע על המשאית. מכונית בעלת גג פתוח חנתה לצידה, וחבורה קולנית יצאה החוצה, מנפנפת ידיים לכיוון הסבלים.
"יש צרות" אמר יורי, וקפץ מטה. ווליריה מיהרה אחריו.

חבורת הצעירים עמדה מחוץ למכונית, בידיהם בקבוקים עם משקאות, וריח תוקפני נודף מהם. גם מהצד השני של הרחוב ווליריה התחלחלה. יורי אחז בידה בחוזקה. הצעירים עמדו ולעגו לסבלים. חלק לא קטן מהלעג שלהם היה על המבטא. הסבלים עצמם התעלמו מהם לחלוטין, והמשיכו לעבוד אם כי בשקט רב יותר.
"בטח שמעו אותם מדברים ברוסית או משהו" מלמל יורי "אני שונא כאשר זה קורה. וחצי מהחברה שלנו מעולם לא היו ברוסיה."
ווליריה נרעדה בחרדה קלה. משהו בחבורת הצעירים הזו היה מאוד לא נעים.
"מה נעשה?" שאלה ווליריה
"בינתיים, כלום" אמר יורי ומשך את ווליריה לעבר צל קרוב "נראה אם זה מדרדר"
נראה היה שמאדים לא האיר את פניו לערפדים באותו לילה. הצעקות של החבורה נעשו חזקות יותר ותוקפניות יותר, ונראה היה שחלק מהסבלים הערפדים מתקשים להתאפק.
"למה הם לא עושים כלום?" שאלה ווליריה
"אף אחד לא רוצה להסתבך במכות ולהרביץ חזק מידי. זה יכול להוביל לבירורים לא נעימים." מלמל יורי. הצעקות של החבורה נעשו רועשות יותר ויותר.
"שקט אתם שם בחוץ" נשמעה צרחה מאחד הבתים הסמוכים.
"שקט, כלבה מטומטמת" צעק אחד מהנערים בהחבורה, הרים אבן וזרק בכיוון הבית. האור שדלק בחלון אותו הבית כבה. ווליריה החלה לחוש שהחבורה הזו כנראה עושה צרות באופן סידרתי בשכונה.
"זה לא מוצא חן בעיניי" אמרה ווליריה. "גם בעיניי לא" אמר יורי. הוא שלח את ידו לכיס במכנסיו והוציא טלפון סלולרי, וחייג מספר במהירות. הוא חיכה זמן מה. וחייג שוב. לאחר מספר חיוגים נשמע קול ממורמר.
נימת קולו של יורי הייתה זהירה ומלאת כבוד. הוא דיבר והקשיב. והקשיב שוב. וליריה המשיכה לעקוב אחר מעשי בני הנוער, לאחר שהבינה שיורי כנראה ידבר עם אדונו רק ברוסית. היא לא ראתה שום שינוי מיוחד במצב החבורה הרעשנית, אבל שמה לב לכך שחלק מהערפדים מתאפקים לא לחשוף את ניביהם. בשלב מסויים התקרב אחד הנערים לשני ערפדים שנשאו ארון יחדיו. בתחילה הוא נשא אליהם גידופים, אבל משהתעלמו ממנו רץ אליהם בחוזקה ודחף את עצמו על הארון. הערפדים החזיקו את הארון במקומו, אך הדלת נשברה, פוצעת מעט את הנער בכתפו. אחד הערפדים שאחז פלט קללה ארוכה ומטונפת, ולא ברוסית לשם שינוי. נימת קולו של יורי עברה לתחינה.
כל הערפדים הורידו את הרהיטים שנשאו. הערפד שקילל התכופף ואחז בצאוורונו של הנער.
"שברת את הארון, מכוער אחד" ירק, זוכר להוסיף מבטא רק לחציו השני של המשפט. שאר הנערים התקבצו.
"הי, עזוב אותו, רוסי מסריח" צעק אחד הנערים, ואלו התקרבו באיום אל הערפד והנער.
שאר הערפדים התקבצו סביבו, משלבים את ידיהם באיום. אחד הערפדים, ששריריו מתחו את החולצה לגבול יכולתה, נעמד לפניהם ושילב את זרועותיו. וליריה שמה לב לרטט הקל שבזווית פיו. ולקעקועים הרבים על זרועותיו. היא התרשמה. היא לא הייתה בטוחה שהייתה רוצה להסתבך עם בן אנוש שנראה כך.אך הנערים כנראה לא התרשמו. הם התקרבו יותר. וליריה שמה לב בפאניקה שחבורת הנערים כללה לא את יושביה של מכונית אחת, אלא של כמה מכוניות. כנראה מדובר במסיבה כיתתית כלשהיא. בריח הכהל באוויר לא ניתן היה לטעות – ווליריה הבינה שחלק לא קטן ממנו לא נדף מהערפדים.
"אתה אמרת חבר שלי רוסי מסריח?" שאל הערפד המגודל באיום. ווליריה תהתה האם יתכן והמבטא של הערפד הזה אכן אותנטי. הערפד שאחז בצאוורונו של הנער ששבר את הארון דחף אותו בעדינות ממנו. הנער נפל בכל זאת והתרחק. הערפד שאחז קודם בארון הניח את ידו על כתפו של הערפד המגודל ואמר דבר מה.
הנערים החלו לחקות את המבטא הרוסי. הערפד המגודל הסמיק מכעס.
"אתם רוצים לחטוף מכות?!" שאל את הנערים "עוד מילה אחת שלכם ואני רוצח את כולכם כאן!" צעק.
הנערים רק צחקו. "נראה אותך, אתה לא מפחיד!" אמר נער אחר והוציא סכין מכיסו.
וליריה שמה לב שהיא כוססת את ציפורניה בפאניקה. יורי היה עסוק בשיחת הטלפון. היא חייבת לנסות לשכנע את הנערים לעשות משהו... או לקרא למשטרה, או להסיח את דעתם. היא שמה לב לאבן שהייתה מונחת לצידה. היא שקלה את האבן בידה, וקמה על רגליה והחלה לגשת באיטיות אל הנערים. היא שמה לב שעוד שניים הוציאו סכין.
נער נוסף צעק כמה קללות אל הערפדים. אחד הערפדים כנראה לא הצליח להתאפק עוד וענה לו. הנער התפרץ בזעם ובעט בשידה שעמדה לא רחוק ממנו. הערפדים רק התרגזו יותר. ווליריה ניגשה מהצד אל מי שנראה כמנהיג החבורה. נראה היה שאיש לא שם לב אליה. היא חייכה את החיוך המוצלח ביותר שהצליחה לגייס, החביאה את האבן בידה וטפחה בעדינות על כתפו. הוא קפץ בהפתעה.
"סליחה" שאלה בקול המטופש ביותר שהצליחה לגייס "איך אני מגיעה לקניון?"
הנער בהה בה בהפתעה במשך שניות אחדות. וליריה הרחיבה את חיוכה, מרכזת את כל כוח רצונה בלהפנט את המנהיג.
"הנה הזונה שלהם הגיעה" שמעה קול מאחוריה וידיים גסות אחזו בשדיה. וליריה צרחה בזעם, ודרכה בכוח על הרגל הקרובה. היא פספסה ולא גרמה לנזק רציני אך נראה שהרגיזה את הנערים ואיבדה את תשומת הלב של הנער.
"תראו תראו מה יש לנו כאן" חייך הנער שעד כה היה מהופנט.
"תעזבו אותה, ילדים טפשים" שמעה את קולו של הערפד המגודל. נראה היה שהוא רק ליבה את הרוחות, כי היא ראתה נער שהניף סכין לעברה, כל הנערים החלו לנוע באופן כאילו אקראי סביבה, דוחפים וממששים אותה, וראתה כמה נערים מתנפלים על אחד הערפדים.
"זו אשמתי" חשבה בבהלה וניסתה להתגונן מהמכות, ולא להחזיר, נזכרת סוף סוף שלא כדאי למשוך תשומת לב.

וליריה הרימה את ראשה בתמיהה והלם. שקט היה ברחוב. היא ניסתה להזכר לרגע מה היא עושה והיכן היא נמצאת. היא שמה לב שיד של נער כלשהו נמצאת עמוק תחת חולצתה. היא הוציאה את ידו והביטה בנער ההמום עדיין. הערפד המגודל הושיב בשאט נפש נער על הקרקע. כמה ערפדים ניסו לסדר את הנזק של הרהיטים. וליריה שמה לב לערפד השמן ורדבלוד, עומדים לצד המשאית בשקט. היא שמה לב לניצוץ כועס בעיני שניהם. היא שמעה את צעדיו של יורי וראתה שניגש לערפד השמן ומכופף את ראשו בהכנעה. וליריה שמה לב שהיא מחזיקה דבר מה בידה. זו הייתה אבן. היא תהתה מדוע היא מחזיקה אותה, ושמטה אותה לרצפה.
"שבו" שמעה את קולו של רדבלוד. כל הנערים התיישבו בבת אחת. וליריה מצאה את עצמה על הרצפה גם כן. הערפדים סביבה החלו לסדר את הרהיטים שפוזרו, והכניסו אותם לתוך הבית, בזריזות ערפדית. הערפד השמן הזיז את ידו לעבר הנערים. "לכו הבייתה, לכו לישון" לחש. אחד אחד הנערים קמו, המומים, וגררו עצמם אל הרכבים שלהם. לאט לאט החלה להבין להזכר מה קרה. היא הביטה אל הנערים. הם התנהגו באפאטיות מוחלטת. הם התיישבו בשקט מוחלט ברכבים ונסעו משם. וליריה המשיכה לשבת באומללות על הכביש. השקט צלצל באוזניה. שתי ידיים אחזו תחת בתי השחי שלה והרימו אותה לעמידה. היא הביטה לאחור וראתה שזה הערפד המגודל. כאשר הציב אותה על הקרקע כשלה שוב. הבנה משונה במוחה אמרה לה שלא תוכל לעמוד עד שיורו לה אחרת, או תזרח השמש. לפני שפגעו ברכיה בקרקע הורמה שוב. הערפד המשיך לאחוז בה תחת בתי שחיה כאילו הייתה אגרטל ולקח אותה אל רדבלוד. יורי עמד לצד אדונו והיא שמעה מלמול מהוסס מפיו. כולם נראו מרוגזים מעט.
"היא אשמה?" שאל רדבלוד את הערפד מאחוריה. וליריה הרכינה את ראשה באשמה. היא הבינה לפתע שהסתבכה. הערפד שתק שניות אחדות.
"קצת" אמר לבסוף, מבטאו בולט "בסוף היו נותנים מכות גם ככה"
"אני מתנצל" אמר רדבלוד
וליריה חשה את הערפד מעביר בזריזות יד תחת ברכיה ומערסל אותה. הוא הביט בפניה.
"תינוקת טפשה. עדיין לא מבינה כלום" אמר לאחר שניות אחדות.
"זה לא מוריד מחומרת המעשה שלה" אמר רדבלוד בשקט "היא צריכה לקבל עונש"
הערפד אמר לרדבלוד דבר מה ברוסית. רדבלוד ענה לו. לאחר חילופי משפטים אחדים, רדבלוד פנה אליה.
"דמיטרי אוסטינוב הסכים להשתתף בעונש שלך, והוא סולח לך." אמר לה בשקט "תגידי לו תודה"
וליריה הרימה את עיניה אל פניו הקשוחות של דמיטרי. "תודה, הבכיר" אמרה בהכנעה.
"ובאופן עקרוני, את גם צריכה להתנצל לפני איוון פאנפילוב". וליריה העבירה את מבטה סביב. היא לא הצליחה להזכר מיהו איוון. היא זכרה שיורי דיבר עליו... אבל כל מאורעות הערב היו מאוד מטושטשים במוחה. דמיטרי סובב אותה אל הערפד השמן. ווליריה נזכרה שזהו אכן אדונו של יורי, אם כי לא הצליחה לזכור הרבה מעבר לכך.
וליריה הרכינה את ראשה בהכנעה הרבה ביותר שיכלה. "סלח לי, הבכיר איוון פאנפילוב" אמרה. איוון גיחך.
"לפחות היית מצחיקה" אמר "כאשר נתקעת עם פרצוף ממש מטופש כמו בני האדם הקטנים האלו כאן"
כמה גיחוכי ערפדים הקיפו אותה "או כמו עכשיו, כאשר את לא יכולה לעמוד אפילו"
"ישמעו על זה אפילו במוסקבה" אמר אחד הערפדים. איוון הביט בו בחומרה והערפד התנצל. וליריה הבינה שהיא נמצאת בצרות עמוקות למדי.
"כאשר תסיימו, אתם יכולים ללכת הבייתה" הורה איוון לערפדים "אני רוצה לסיים כאן כמה דברים." "דמיטרי, בבקשה תכניס ווליריה פנימה." אמר רדבלוד "אם אתה עדיין מוכן להשתתף בעונש שלה, אתה מוזמן להישאר. " דמיטרי חייך חיוך מרוצה ופנה אל הבית.

~~~~
דמטירי אוסטינוב בויקיפדיה:
*כל קשר בין ערפדים, מתים או מתים פחות, לאנשים, חיים או חיים פחות מקרי בהחלט. ערפדים בעלי שמות של אנשים מפורסמים אינם בני דמות של האנשים עצמם אלא אמצו לעצמם שמות אלו מסיבות שונות.

יש עוד פרקים כתובים, אבל לא ערוכים, אז יש למה לחכות. (יש גם אורגיה בדרך, אם זה מעניין אתכם). יש כמה שיאים עלילתיים קטנים בדרך גם כן.
השאלה היא האם יש מי שתחכה.

~~~

באופן מוזר (מוזר? טוב, זה הכלוב בסופו של דבר.) ראיתי כאן בכלוב צללי אנשים של המלכה הכבולה לאדמותיה. אם אתם מכירים אותה, אנא מסרו לה דרישת שלום וירטואלית ממני.

תקציר הפרקים הקודם: רדבלוד, ערפד ציני בן ארבע מאות חמישים ושמונה שנה, מקבל אליו את ווליריה,חרפדית, להכשרה - שלא נראית כחומר שאפשר לגלם ממנו ערפדים מוצלחים. רדבלוד מתחיל ללמדה הלכות ערפד מה הן, בזמן מחשבות על קיומו והזדקנותו בזמן שווליריה רק מגלה את חדוות הדם. לאחר שפגשה באויבה המושבע (אף כי עוד לא יודעת על כך) - פעמון הצאוור, השניים יוצאים לכיוון הרפתקאות מסעירות יותר מקודם.


ווליריה ישבה והתבוננה בתמיהה ברדבלוד כאשר פתח את הארון והוציא ממנו מספר מזוודות. זה עתה חזרה מגיחה קצרה לאחר שאכלה כמה חתולי רחוב, דבר יוצא דופן בפני עצמו לאחרונה.
"את עדיין לא מנומסת" צלף רדבלוד לפתע "אבל זה יסתיים בקרוב"
"סליחה אדוני" אמרה ווליריה מכנית.
"עוד יומיים יש לנו את המסיבה ההיא ללכת אליה" אמר רדבלוד "למחרת – יש לך תור במרפאה. יום אחרי התור, יום שלישי, יש לך ערב חופשי."
"אדוני" אמרה ווליריה בחשש כעבור שתיקה של דקות אחדות, משלא יכלה להתאפק עוד.
"כן?" שאל רדבלוד, עדיין הופך בארון
"מה אתה עושה?"
"את עדיין לא מנומסת, אבל אענה לך בכל זאת" אמר רדבלוד, קולו סבלני משום מה "אנחנו עוברים היום למקום אחר". וליריה הפכה את העניין בדעתה.
"למה, אדון?"
"זה לא בטוח לגור הרבה זמן במלון. עברתי לכאן ל...לתקופה הראשונה של הלימוד שלך, אבל עכשיו הגיע הזמן לעזוב. נשארנו זמן רב מידי כאן"
"לאן אנחנו עוברים, אדון?"
ווליריה הייתה מרוצה, לאחרונה זכרה תמיד לפנות לרדבלוד כאדון. נראה שהוא גם מגיב טוב יותר אליה כך. מה טוב.
"שכונה שקטה בצד השני של העיר. זה בית פרטי עם גינה נחמדה, חדרי שינה נחמדים, מרתף נחמד ועליית גג נחמדה. יש לו גם גדר נחמדה וגבוהה ושכנים אדישים שעסוקים יותר בעבודה מאשר ביחסי השכנות הלא נחמדים שלהם" היה קשה לפספס את האירוניה בקולו.
"כמה זמן נישאר שם, אדון?"
"אני מקווה שעד סוף תקופת החניכות שלך איתי. כמה שנים נחמדות, קרוב לוודאי" ענה כלאחר יד. ווליריה קיוותה שהיא לא מעצבנת אותו.
"אני יכולה לעזור, אדון?" שאלה לאחר כמה דקות מתוחות. רדבלוד עצר ונראה שחשב על דבר מה.
"את צריכה לעזור" אמר כעבור זמן קצר בחומרה
"התחילי בזה שתקני שתי מזוודות בשביל החפצים שלך. את יכולה לקחת את הארנק שלי. יש חנות במרכז הקניות. כאשר תחזרי עם המזודות, תארזי בהן את כל החפצים שלך."
ווליריה צייתה. היא לקחה את ארנקו של רדבלוד מכיס מעילו, נעלה את נעליה הגבוהות (שזמן מה התגאתה בהן כל כך) ותיקנה את הסרט על ראשה שיסתיר את אזניה. כאשר הניחה את ידה על ידית הדלת ירה לעברה רדבלוד צרור הוראות "אל תתמקחי על המחיר עם שימוש ביכולת שלך. אל תתחילי עם אף אחד ואל תמשכי תשומת לב מיותרת. תחזרי תוך חצי שעה. קני מזוודות עם ידית טובה, אבל לא יקרות מידי. עכשיו, לכי"
"כן אדון" אמרה ווליריה, פתחה את הדלת והסתלקה. כאשר ירדה במדרגות המלון פלטה אנחה. שנים אחדות עד סוף תקופת החניכות. שנים!

רדבלוד נאנח. צעירה כל כך. קשה כל כך לאילוף. טוב שהם עוברים מקום, הוא כבר מאס לחלוטין במלון המתפורר הזה, בשומר המסריח ובצורך התמידי לעמוד על המשמר. סוף סוף הטירה סיפקה להם בית (עליו שילם בכספו, לעזאזל) והבטיחה שהקירות בעלי ציפוי חוסם רעש – דבר טוב אחד שיצא מהעידן המודני.
הוא צריך לאלף את ווליריה היטב. היא לא הייתה תלמידה קלה, ובית מלון אינו מקום מתאים לאילוף. רדלבלוד החל לקפל והניח את בגדיו במזוודות. מתי הספיק לצבור כל כך הרבה?


הם יצאו מהמונית לשביל הגישה לבית החדש, רדבלוד הלך לפניה ופתח את השער והדלתות. וולירה נכנסה אחריו והתבוננה בבית. קומת הכניסה הייתה חדר אחד גדול ללא ריהוט - פשוט מרחב ענק וריק, פרט אולי לכוך המטבח שבו נראה מעט ריהוט לא מחייב. רדבלוד הצביע מדרגות שירדו מטה מפתח אחת הדלתות, ווליריה לקחה את המזוודות והורידה אותן למרתף. המרתף לא היה שונה בהרבה מקומת הקרקע, פרט לכך שלא היו בו חלונות. וליריה הניחה את המזוודות סמוך לכניסה ועלתה לקומת הקרקע. היא לא הייתה בטוחה שהמרתף מוצא חן בעיניה. הוא נשא איזו הבטחה למשהו... לא מאוד נחמד.
רדבלוד המתין לה "מה דעתך?" שאל רדבלוד, ככל הנראה מתכוון לבית.
"הוא נפלא אדוני" פלטה וליריה.
רדבלוד צקצק בלשונו. "עדיין לא מספיק מנומסת"
ווליריה קדה קידה.

דבר מה הטריד את רדבלוד. דבר מה ששכח לומר. הוא הרהר בכך. הו, כן, המסיבה. ללא ספק, מזדקן.
"כבר סיפרתי לך על המסיבה, מיצי?"
"כן אדוני. אמרת שנלך למסיבת קוקטייל"
"למעשה, שתי מסיבות" אמר רדבלוד והחל לחטט בכיסי מעילו. "תזכירי לי לספר לך כאשר נסיים עם כל המעבר. זה מאוד חשוב."
וליריה פלטה עוד "כנאדוני" לא מחייב. היא עלתה על השיטה הנושנה, מן הסתם. הוא צריך לגרום לה להתכוון לכך, בכל פעם שתאמר זאת. עוד דבר לטפל בו, בבוא הזמן.
"תעלי למעלה ותבדקי איזה רהיטים יש שם." הורה לה רדבלוד "תבדקי גם את עליית הגג. אם חי שם משהו, שיהיה לך בתאבון."
הוא הוציא מכיסו טלפון נייד והדליק אותו "תחזרי לדווח לי על כל מה שמצאת."
"כן אדוני" אמרה ווליריה וזינקה במעלה המדרגות.
רדבלוד חייג מספר.
"הובלות אוקטובר שלום" ענה קול
"סטאלין כבר מת, לנין חנוט, ברית המועצות התפרקה" אמר רדבלוד את הסיסמא, שנבחרה לשמש גם בגלל האפשרות שתהיה הערה מבודחת. של מישהו חסר חוש הומר לחלוטין.
"דם הקומוניסטים עדיין זורם" ענה הערפד מצידו השני של הקו.
"ואנחנו אוהבים אותו טרי וחם" סיים רדבלוד, מגלגל את עיניו. סיסמא מטופשת.
"מדבר יורי גאגרין, במה אפשר לעזור?"
רדבלוד גיחך. "אתם צריכים לקרוא לעצמכם על שם אישים מברית המועצות?"
"ועוד איך..." מלמל הערפד בטרוניה "אבל זה עדיף על טרוצקי"
רדבלוד חזר על גיחוכו לשם הנימוס ועבר לנימה רצינית יותר.
"מדבר רדבלוד."
"רדבלוד... הממ... תן לי לבדוק רגע..."
רדבלוד החל לנקוש בנעלו על הרצפה בחוסר סבלנות. ססמא מטופשת ושירות גרוע. לאחר דקות אחדות הערפד חזר "כן, רדבלוד, איך אפשר לעזור?"
"יורי, אתה אסטרונאוט. תפסיק להיות כזה מעופף ותן לי שירות כמו שצריך" אמר בארסיות.
"קוסמונאוט" תיקן אותו יורי בחוצפה ומייד התנצל.
רדבלוד כיווץ את שפתיו. ברגע שאמר את שמו היו צריכים להבין את העניין ולשלוח לו את הרהיטים. הוא טרח במיוחד לצלצל אליהם לפני יומיים ולא להשאיר את היזמה לטירה, שהבירוקרטיה החלה לאיים להחניק את פעילותה שוב.
"מצטער, מר רדבלוד. אני באמת מעופף קצת. אנחנו שותים וודקה כל הזמן וזה משפיע עליי ממש לא טוב. אז הם קראו לי יורי."
"טוב, גאגרין, אתה צריך לדעת שהיום מעבירים אליי רהיטים" רדבלוד החל לתת ביטוי לכעסו בקולו.
"רק רגע מר רדבלוד..." נשמעו מספר תקתוקי מקלדת מעבר לקו.
"נסה עם שני O" אמר רדבלוד ביובש
"כן, בבקשה תסלח לי." אמר יורי וכעבור רגע הוסיף בהקלה "ההזמנה יצאה לדרך, יגיעו תוך רבע שעה."
"מצויין, יורקה" אמר רדבלוד ועבר לרוסית "ותעבוד על המבטא שלך, הוא גרוע"
"זה קשה לגרוזיני כמוני לעשות אנגלית עם מבטא רוסי" אמר יורי, ברוסית מושלמת "אני באמת מצטער, חבר"
"תמשיך לעבוד על זה, החבר יורי"
"ושתמצא את הדגל האדום בלילה"
"ומאדים יזרח" ענה רדבלוד את סיסמת הסיום הנדושה וניתק את השיחה.
חובבנים, הפטיר לעצמו. הם פשוט חובבנים. נותנים לאיזה ערפד שאפילו דרך הטלפון אפשר להריח כמה הוא צעיר לטפל בלקוחות. מצד שני... טוב, מילא. רדבלוד החליט לא להטריח את עצמו כרגע בבעיות של חברת ההובלות. הוא יכתוב להם כמה שורות על כך במשוב או משהו בסגנון.

"ווליריה!" הרים את קולו
"כן אדון" ראשה של ווליריה הציץ מבין סורגי המעקה של גרם המדרגות. מעט דם הכתים את שפתיה.
"סיימת?"
"כמעט אדוני" ענתה
"סיימי מהר"
ווליריה חלצה את ראשה מבין הסורגים ונעלמה מטווח ראייתו. רדבלוד ניגש לבדוק את חדר האמבטיה, שרוהט בטוב טעם, עבור אמבטיה. מצויין. רדבלוד בחן את הברזים המתנוצצים, המנורות והמראות. הכל היה נקי. הוא ניסה לפתוח את הברז ולאחר מספר שיעולים יצאו מים אדמדמים. רדבלוד המתין עד שהמים יצטללו וסגר את הברז והחל לבדוק את תכולת הארונות.
פרט לבקבוק וודקה הוא היה ריק. הבקבוק היה חמים. רדבלוד משך בכתפיו ופתח את הבקבוק, לוגם לגימה גדולה. אמנם הוודקה הייתה חמה, אך פרט לכך לא רעה. הוא שמע את ווליריה מחליקה על המעקה (כמה ילדותי מצידה) ויצא מחדר האמבטיה.
היא נראתה מאוד מרוצה. סימן טוב לגבי הבית. לא לגביה.
הוא זקף גבה והיא כרעה מיד ומלמלה "אדוני". רדבלוד משך בכתפיו ודרש ממנה דיווח. ווליריה החלה לדווח בקצב מסחרר על הארונות הברזים והאסלות שעבדו כולם היטב. נמצאה גם מיטת נוער בעליית הגג, עיתונים פורנוגרפיים וכמה עכברושים (עצלנים), שחוסלו. וליריה גם בדקה את הגג, כמסתבר, וחסלה את אוכלוסיית היונים המקומית והבריחה את החתולים. הגינה הייתה מטופחת עם מזרקה (שווליריה הפעילה) ודגים בבריכה (די טעימים).
"חיסלת את כל הדגים?"
"רק שניים" ענתה ווליריה בחיוך מתחסד. "אדוני"
רדבלוד החליט לוותר בנידון. הוא לא אמר דבר בעניין דגים שיהיו בגינה. אבל ווליריה בהחלט אכלה די הרבה, כך שלא יצטרך לצאת לציד הלילה.
הוא ניגש אל האח ופתח את הדלת שסגרה אותו. היו בפנים כמה בולי עץ. רדבלוד הושיט את ידו ותפס את הוודקה שנחתה בה. לאחר הרהור קל שתה מחצית ממה שנותר ואת השאר שפך לאח. ובהעברת ידו הדליק את הוודקה, שהחלה לבעור מיד בלהבה עליזה, אך כבתה כעבור זמן קצר בלי להדליק את העצים.
הוא הושיט לווליריה את הבקבוק.
"תשטפי אותו ותמלאי אותו בדם, מיצי" ווליריה הביטה בו בתמיהה לרגעים אחדים, ואז חטפה את הבקבוק ורצה לדרכה בהתלהבות "ובלי דגים, חצופה" קרא אחריה. היא שכחה מה"כנאדוני" שלה. הוא יטפל בכך כאשר תחזור.

כאשר רדבלוד בחן את מעט הריהוט שהיה במטבח נשמע רעם של מנוע משאית מחוץ לבית. רדבלוד נאנח וניגש לפתוח את השער.
המשאית חנתה מול השער ובזריזות קפצו ממנה כמה ערפדים ואחר הנהון מנומס נעו בתזיזתיות אנושית לעבר תא המטען והחלו לפרוק ציוד. שניים נוספים נכנסו לתוך הבית עם סרגלי מדידה. נהג המשאית ירד בכבדות וחייך לרדבלוב בנחת. כולם הסריחו מוודקה, לבשו חולצות אדומות ודיברו (קיללו בעיקר, בעצם, אם כי בבדיחות הדעת) ברוסית.
"החבר רדבלוד" אמר הנהג בלבביות, ברוסית. רדבלוד החליט לא לשתף פעולה מבחינת השפה. השכנים עלולים להאזין.
"לא מדבר רוסית" אמר בקול, ובלחש, ברוסית הפעם הוסיף "יש מי שעלול לשמוע"
"סליחה סליחה" אמר הנהג במבטא כבד "הנה, הבאתי כאן ניירות לחתום. קוראים אותי איוון"
רדבלוד ניגש אל הנהג ולקח מיידיו את הלוח, וסרק בזריזות את רשימת התכולה, חתם, הוסיף את ההערה בנוגע לאותו יורי גאגארין בסוף והחזיר את הלוח לנהג, ששמו צויין בראש הדף כ"איוון פאנפילוב". הוא לא הכיר ערפדים בשם זה.
אבל כשרדבלוד נגע בטעות בידו של הנהג כאשר נתן לו את הלוח ואז גיחך."לא זיהיתי אותך, איוון" אמר בשקט.
איוון טפח על כתפו בחיבה "חברים מהעבודה לא נחמד לך לזכור, מה?"
"זה היה לפני שלוש מאות שנה" אמר רדבלוד, מחייך.
איוון חייך אליו ומלמל דבר מה על סוסים.
"טוב, עבר הרבה זמן מאז. עכשיו אני מנהל כאן את כל העסק. אנחנו מגלגלים המון כסף – חצי מחברות ההובלה ביבשת, שלי, ולפני חמישים שנה נכנסתי יפה לעסקי האוטובוסים."
מסתבר שאיוון נשאר נאמן אז לחברת הכרכרות המטופשת ההיא. ומסתבר שהיא לא הייתה מטופשת כלל.
"כמה מהן חברות דם?"
"אה, איזה שתיים או שלוש. זו התנדבות, רדבלוד, הטירה לא נותנת לי גרוש. אם כבר, אז אני מממן אותה יופי טופי"
הגיוני, החליט רדבלוד. הוא רפרף על זכרונותיו על איוון. אלו היו זמנים טובים, זמנים טובים מאוד. לא יזיק לשבת מעט ולהעלות זכרונות איתו.
"בוא, תיכנס" אמר רדבלוד "אני בטוח שכולם כאן כבר יודעים את העבודה"
איוון גיחך בהסכמה, טופח על כרסו. הוא הצליח לשנות את מראהו באופן משכנע למדי בשלוש מאות השנה שעברו. פניו עדיין נותרו אותן פנים, אבל כל שפת גופו ומגון הבעות פניו השתנו.
בזיפיו בני היומיים, השפם והתסרוקת נראה איוון כאילו נשלף היישר מתחילת שנות התשעים לאחר נפילת מסך הברזל וגלי ההגירה של רוסים לכל מיני מקומות בעולם. רדבלוד תהה מדוע החליט איוון לטפח כרס, ואיך בכלל הצליח לתחזק אותה. לערפדים היה קשה להשמין אפילו כאשר השתדלו. הוא הכיר כמה ערפדיות שביצעו ניתוח הגדלת חזה כדי להשאיר את העופרים שלהן בגודל בו היו בחייהן, לפעמים עם בונוס קטן, לפעמים לא.
בכניסה לבית, שאותה חסמו הסבלים שהרימו בזהירות ארון עצר אותו איוון.
"כמעט שכחתי" אמר, משתעשע בשפמו "הבאתי הנה גם את יורי. שמעתי במקרה את השיחה שלו, ולא יכולתי להניח לכך."
רדבלוד שתק. לא היה לו הרבה מה לומר בנידון.
"יורי, בוא לכאן" קרא לו איוון.
נשמע קול פתיחת דלת המשאית ואז צעדים נגררים - ויורי המדובר ניגש אליהם, מתנודד ומשהק קלות. בהתחשב בריח האלכוהול החזק שנדף ממנו רדבלוד היה מופתע.
"הוא חצי זאב, אז הוודקה עושה לו לא טוב" אמר איוון בהצטדקות מה, מששם לב לעיקום האף של רדבלוד.
"כמה הוא שתה?"
"בקושי 100 גרם"
"אז למה בכלל לתת לו וודקה?"
איוון נראה מופתע מעט מהשאלה. "זה מוניטין רדבלוד. רק ככה עושים לקוחות". רדבלוד החליט לא להעיר דבר על המודל העסקי הביזארי של איוון. בכל זאת, נראה היה שהוא יודע מה הוא עושה אם הוא מצליח בעסקים כפי שהוא טוען. דבר מה אמר לרדבלוד שאפילו יותר מכך. הוא תהה מדוע לא שמע את שמו של איוון קודם באזור. רדבלוד נמצא רק שנתיים במדינה, ובכל זאת...
יורי ניגש אל רדבלוד וכרע מולו בכבדות.
"סלח לי בבקשה, הבכיר, אני צעיר עדיין" אמר יורי, שאת קולו זיהה ללא בעיה משיחת הטלפון הקצרה.
"רק לפני שלוש שנים נולד לצללים" המהם איוון
רדבלוד שלח את ידו ונגע בעדינות בשערו הבהיר של יורי. העור שלו היה כמעט לבן. אמנם, לא כמו זה של ערפדי האלבינהם... אבל כמעט. והעיניים שלו היו כחולות ולא אדומות... ידו לטפה בעדינות את קרקפתו של הערפד הצעיר וירדה אל אוזניו. מעט מחודדות. בכל זאת חצי אלבינהם. לא פלא שהוא מתמודד כל כך גרוע עם אלכוהול. קאלרנהם אמנם רגישים לו, אבל לאליבנהם כל כך צעירים יש בעיות בכליות, ומאיזו סיבה גם בהרבה איברים פנימיים נוספים. טוב, לכל אחד יהיו בעיות בכליות אם יאלץ להשתין את כל המלנין שלו החוצה. רדבלוד החליט שהוא יסלח לו. אבל לא בלי תועלת קטנה מצידו.
"איוון, זה המתלמד שלך?" כולם תמיד אהבו במיוחד אלבינהם. אפילו חצי אלבינהם יהיה מתלמד נפלא, ולא פלא שאיוון לא ציין זאת קודם. אלבינהם היו תמיד נחשבו לשלמות היופי אצל ערפדים, והזדמנות לנצל אחד הייתה דבר שכל ערפד יקפוץ אליה.
איוון חייך בשביעות רצון.
"אז... בתור האדון של גאגרין שלנו, אבקש ממך..."
"מר רדבלוד!" התפרצה לפתע ווליריה פנימה מתוך השער, מחזיקה מולה את בקבוק הוודקה המלא בדם "הבאתי את מיץ העגבניות..."
רדבלוד הפנה אליה את מבטו בנזיפה. ווליריה פערה את פיה והביטה בכל בבלבול.
"הם... הם... משלנו?" שאלה לבסוף בהיסוס. רדבלוד נחר בבוז. הטפשה כנראה הבינה את טעותה. היא כרעה על ברכיה בזריזות, מניחה את הבקבוק ומתיישבת בישיבת הקרסול המטופשת שלה. לאחר היסוס קל היא גם השתטחה על הקרקע.
"מבקשת סליחה בהכנעה מהמפק... מהאדונים"
רדבלוד נאנח והושיט את ידו. הבקבוק נחת בה.
"גם לי יש צעירים לחנך" אמר רדבלוד בחיוך קל, מבטו קופץ אל יורי לרגע.
איוון הביט בבקבוק בנחת והוציא את תאומו מתוך מעילו. אלא שהנוזל בבקבוק שלו היה שקוף.
"מה אתה אומר, רדבלוד, נשב על בלאדי מרי וניתן לצעירים לשחק קצת?"
נראה שאיוון אכן לא אוהב לחלוק את המתלמד שלו.
"אני צריך להעניש אותה על ההתנהגות שלה עכשיו" ציין רדבלוד.
"עזוב, המסכנה רועדת מרוב פחד. ניתן ליורי לשחק בה קצת. גם ככה לא רציתי לתת לך לשתות ממנו... זה רק היה גורם לתקריות מביכות נוספות"
רדבלוד זקף גבה ספקנית.
"כשנושכים אותו הוא מתחיל למזמז. וזה תמיד לא במקום. אני צריך לקשור לו את הידיים לפעמים כדי שלא ידחף אצבעות לת..."
רדבלוד הרהר על זה מעט והתרצה.

"יורי גאגרין, אתה תשגיח על ווליריה בשעות הקרובות." אמר רדבלוד
"כן, הבכיר"
"היא מאוד צעירה, אז אל תסבך אותה בצרות" הוא טפח על ראשו ויורי קם על רגליו. ככל הנראה התפכח קצת כי עתה עמד ביציבות.
"שמעת מה הוא אמר" נזף בו איוון "קח ת'תינוקת ועופו לנו מהעיניים"
"כן אדון" אמר יורי, ביראת כבוד שווליריה יכלה להתקנא בה, וניגש אליה. ווליריה תהתה איך היא צריכה להתייחס אליו.
"שמעת מה הוא אמר" נזף בה רדבלוד למראה היסוסה "קישטה מיצי." ונכנס אל הבית יחד עם הערפד השמן סוגר אחריו את הדלת. בהקלה ווליריה שחררה את קרסוליה. היא הייתה בטוחה שתיענש הפעם. הערפד יורי הושיט אליה את ידו. ווליריה היססה מעט, אך לקחה את ידו וקמה.
"תודה" אמרה בלחש. יורי משך בכתפיו וניגש אל הדשא, שם שמעה שפתח את רוכסן מכנסיו והשתין במשך זמן מה.
"יש לי עדיין בעיות בכליות, אז אני צריך להשתין כל כמה שעות כדי שלא להזיק להן יותר" ציין כבדרך אגב.
ווליריה הביטה בו בשאלה.
"אני חצי אלבינהם..." החל יורי
ווליריה הביטה בו בתמיהה, וכאשר פתחה את פיה לשאול קטע אותה "בת כמה את בכלל?"
"ארבע וחצי חודשים" ענתה ווליריה במבוכה. יורי שרק חרישית.
"באמת תינוקת" גיחך וסגר את רוכסן מכנסיו.
יורי פתח את השער והחל ללכת "בואי, מיצי, נלך לטייל"
ווליריה בקושי קלטה את דבריו. היא התעכבה להביט בישבנו הנאה. כששמה לב שיצא מהשער מיהרה אחריו. הוא היה ערפד כל כך נאה. אפילו יותר מושך מרדבלוד, לפחות חיצונית. היא נאנחה, אפילו המבט בערפד הזה גירה אותה. רדבלוד המעצבן, חשבה, מכווצת את שפתיה, עד לאיזה מצב יביא אותה עם האיסור המטופש שלו לעשות ביד?
"טוב" אמר יורי לפתע "לא יסבירו לך את זה עד שתהיי בת שנה, אבל אני אספר לך קצת על הזנים של ערפדים"
"הסבירו לנו בטירונות" אמרה ווליריה, אך הביטה בו, מחכה שימשיך. יורי נחר בבוז.
"ההסברים של הטירונות שווים לתחת"
"אני רוצה לשמוע" אמרה ווליריה. היא הביטה בו בצמא. היא גם רצתה לשמוע וגם... גם נמשכה אליו נורא. היא הייתה בטוחה שהוא שומע זאת בקולה. כמה מביך.
יורי חייך.
"אני חצי קאלרנהם וחצי אלבנהם, שאלו הם זנים של ערפדים. זה שם רשמי, אבל הבוגרים מעדיפים אותו. בטירונות בטח קראו לקאלרנהם זאב או חיה"
"קאלרנאם" ניסתה ווליריה את המילה הזרה
"אלבנהם זה... טוב, הזן של הלבקנים. אני חצי, אז אני לא לגמרי לבן"
"רדבלוד אמר שאין כזה דבר חצי..."
"טוב, התכונות שלי די התחלקו חצי חצי. אולי זה בגלל שנחשפתי לשני וירוסים"
"וירוסים?"
"אני לא ממש מבין בזה" אמר יורי "אבל יש וירוס שהופך אותנו לערפדים. ויש כמה סוגים שלו. לכל סוג יש וירוס משלו, אבל לפעמים לערפד מסוג אחד יוצא צאצא מזן אחר. בגלל שהוא נשא של יותר מוירוס אחד או משהו כזה..."
ווליריה שקלה את העניין בכובד ראש. "זה הגיוני. אמרו לי שהאב שלי לא היה חרפד."
יורי עצר והסתובב אליה.
"את פילרנהם" אמר בהפתעה ובתנועת יד מהירה הסיר את סרט השיער שלה. אוזניה קפצו החוצה בהקלה, אך ווליריה כיסתה אותן מיד בידיה.
"מישהו עלול לראות" אמרה לו. יורי החזיר לה את הסרט והיא כיסתה את אוזניה.
יורי חייך אליה "פשוט, חבר טוב שלי הוא גם פילרנהם. הם נורא נורא נורא נדירים. לא ידעתי שיש עוד פילרנהם בכלל במדינה..."
"יש עוד מישהו כמוני?" שאלה ווליריה בהתרגשות. לא היו ערפדים כמוה בטירונות בכלל. גם לא באף אחת מהפלוגות האחרות.
"כן" ענה יורי, קולו חמים לפתע, מתקרב אליה. ווליריה נסוגה במבוכה ומצאה את עצמה צמודה לחומה. "היינו ביחד בטירונות, והרבה מהלילות החופשיים בילינו ביחד." יורי התקרב אליה עוד וכמעט נגע בה בגופו. היא הרימה את מבטה ונתקלה במבט כחול ומשועשע.
"אני צריך לספר לו את זה. הוא ישמח" אמר והצמיד את שפתיו בחוזקה לשפתיה והחל לנשק אותה בפראות. הוא שלח את הלשון שלו לתוך פיה, וולירה פשקה את שפתיה בשמחה, נצמדת אליו ברצון, שוכחת ממבוכתה. היא הייתה כל כך מגורה. היא כרכה את זרועותיה סביב צאוורו והחזירה לו נשיקות, נושכת קלות את שפתו התחתונה. ידיו היו על שדיה, ועל ירכיה, ועל גבה, היא לא שמה לב מתי הניע אותן. אחר כך לקח בידו את זנבה וליטף בעדינות, ממשיך לנשק אותה. ווליריה הייתה מאוד מגורה. היא שלחה את ידה תחת חולצתו והחלה ללטף את גופו בפראות.
"היי... תרגעי" אמר יורי והתרחק ממנה קצת, אך ידו עדיין על ירכה. הוא העביר את ידו אל פנים ירכה והבעת פניו נעשתה מופתעת.
"את ממש רטובה" אמר בפשטות "וממש לא לובשת תחתונים. אני... מתי הספקת להוריד אותם?"
ווליריה הרכינה את ראשה וצחקקה. הוא הבין לא נכון.
"רדבלוד לא מרשה לי ללבוש תחתונים... או לעשות ביד"
יורי התרחק מעט והחל לכפתר את חולצתו. ווליריה תהתה מתי זו נפתחה. "מסכנה קטנה" אמר לה "באמת שמעתי שרדבלוד די מנייאק. "
"אתה לא צוחק עלי?" שאלה ווליריה בהיסוס
"מה פתאום. אני מבין אותך. גם לי יש אדון"
ווליריה חייכה.
"שמעי" אמר יורי לאחר מחשבה קלה "נלך לאיזה מקום יותר... פרטי, ואני אספק אותך קצת. נראה לי זה יעביר לנו את הזמן כמו שצריך" ווליריה חייכה בשמחה. כל דבר שיעזור לה להקל על הצורך שהטריד אותה כל לילה יהיה מבורך. ועם ערפד נאה כמו יורי זה יהיה פשוט נהדר.
"לאן נלך?" שאלה בציפיה.
יורי הביט סביב ומבטו נעצר בגג של קניון סמוך "לשם" אמר "אם תבטיחי להיות בשקט"
+++
אישים מברית המועצות ששמותיהם הופיעו בפרק זה:
יורי גגרין:
[url]]
איוון פאנפילוב:
[url]]