מאדים בשמי הלילה

תקציר הפרק הקודם: לא קרה הרבה. וליריה צלחה בהצלחה את הפיתוי הראשון שלה, נהנתה מסקס עם משחק תפקידים. רדבלוד עדיין לא התחיל לחנך אותה כיאות - אך אל דאגה, זה עומד להשתנות.


לאחר שהלביש את מישל, רדבלוד עירסל אותה בזרועותיו. זו לא הפעם ראשונה שהוא שולח בני אדם לדרכם, אבל עבר זה זמן רב מאז הביא אדם למשכנו ושחרר אותו משם. בכל מקרה אסור היה שמישהו יחשוד בווליריה. היא עוד צעירה ושנים רבות עוד מצפות לה עד שתוכל להעלם בצורה יעילה כמוהו.
הוא נשא את מישל בידיו וקפץ מבעד לחלון הפתוח, והתבונן בשמים. היו לו עוד שעות ספורות של חושך, די והותר זמן להניח את מישל על ספסל באחד מהפארקים הציבורים באזור.
הוא נחת על גג המבנה השכן, שכבר הספיקו להווצר עליו טביעות נעליו, מרוב הפעמים שהוא קפץ לאותה הנקודה במדויק. בטון גרוע.
רדבלוד קפץ מגג לגג עד שהגיע לאחד מהפארקים הציבוריים שנפוצו באזור. כאשר קפץ מהבניין ניזהר והחזיק את ראשה, שלא תפרוק את צווארה.
הוא השכיב אותה בעדינות על ספסל ריק, אל מול ספסל שעליו שכב אדם שיכור כפי ניחוח האלכוהול שזרם ממנו כמו לבה מהר געש. "מקום ראוי" חשב לעצמו רדבלד, בגיחוך קל. הוא ידע שבקרוב ישכח את שמה.
ואז סב על עקבותיו, וחזר לאיטו למלון, מגיע לחדר כשעה לפני עלות השמש השנואה. רדבלוד סגר ואטם את החלונות והתיישב על הכורסא הצופה אל המיטה ושקע בהרהורים על מהות קיומו. ימים ארורים, מי יתן ותשקע כבר השמש.

כאשר שקעה השמש הרים את עיניו לעבר המיטה. וולריה שכבה מכורבלת, עדיין ישנה. היא נראתה יותר טוב מביום האתמול. הוא תהה אם להעיר אותה. בסופו של דבר פסל את האפשרות, והחליט להתחיל בחינוכה. היא הייתה בהחלט לא מספיק מחונכת, ועליה להתחנך היטב כדי להסתדר בחברה הערפדית.
רדבלוד לקח ספר מהמדף ושקע באסטרופיזיקה עד ששמע את תנועותיה של ווליריה.
"את באמת כמו חתול" אמר, בלי להרים את עיניו מהספר "ישנה יותר ממה שמתבקש לכל הדעות"
"סליחה" פלטה וולריה בחצי פה. רדבלוד סגר את הספר בטריקה.
"סליחה... מה?" שאל בלחישה את וולריה שעדיין ישבה על המיטה. היא מצמצה. לאחר שניות אחדות פלטה "סליחה אדוני"
הוא תופף ברגלו על הרצפה.
"את לא צריכה לישון כל כך הרבה" אמר לה "עכשיו, עד שאני אסיים את הספר את תעשי את המשימות האחרות שלך"
היא פערה את פיה בתמיהה והביטה בו בטמטום מוחלט. כנראה בת האדם שתתה אלכוהול אתמול.
"על הברכיים, מיצי!" ציווה חדות. היא צייתה, אך לאט.
"להזכירך" אמר "את צריכה לצחצח את המגפיים שלי ולנקות את החדר"
"כן אדוני" אמרה
"את צריכה גם לומר תודה כאשר אני מזכיר לך דברים" אמר "ולקוד קידה קטנה"
"תודה אדוני" אמרה וקדה, בחוסר חשק בולט. הוא הניח לזה לחלוף, אבל בקרוב יפסיק, ידע.
"אז תוציאי את התחתונים שלך ותצחצחי לי את המגפיים" ציווה חדות, מוסיף מעט מהקול המצווה.
"כן אדוני תודה אדוני" פלטה ורצה אל הארון, והוציאה משם את תחתוני מלמלה אדומים.
"משחת הנעליים במגירה מתחת לכיור" ציין ופתח את הספר, מותח את רגליו קדימה.

לאחר כמה ימים של צייד כגון זה החליט רדבלוד שהגיע הזמן להרג הראשון של ווליריה. הוא חישב שמוטב שהערב לא יהיה שונה מכל ערב אחר אלא הפעם הוא חייב לדאוג שאיש לא יראה אותה עוזבת את הבר עם הקורבן. היתה לו תוכנית שהשתמש בה כבר מספר פעמים – אם כי הוא לא ריענן אותה מאז שנות השישים. הוא כבר יאלתר בדרך.
כבכול ערב הם הלכו לאחד הברים בעיר (רדבלוד ווידא לגבי קיום מצלמות אבטחה), ווליריה שמה את עיניה על הקורבן הלילי שלה. היא התחילה להשתפר במציאת מטרות לרמתה – שאלו היו בני אדם שהיו מתפתים אליה גם בלא שום יכולת ערפד. הפעם הוא היה גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו , גובהו כמטר שמונים, שיערו שחור וארוך ו גופו שרירי. "מטרה מספיק טובה" חשב לעצמו רדבלוד, אולי יספיק גם הוא להנות ממנו.
הוא הביט סביב, לשם השגת מטרתו הוא היה זקוק אדם חמוש – מה שבהחלט אפשרי בבר שבחר לעצמו, שהיה סמוך למשרדיה של חברת אבטחה. אה, מצויין. רדבלוד ראה ליד הבר יושב אדם אקדח בכיסו, כתריסר כוסיות ריקות לפניו. בזמן שווליריה התחילה בפיתוי הקורבן להערב, הוא התחיל לפטפט עם היורה של הערב.
"אחי, מה דעתך להזמן אותי למשקה?" שאל רדבלוד את הבחור בקול מתגרה רק במקצת.
"עזוב אותי, אין לי כוח אליך" ענה הבחור, קולו השיכור מתאים לריחו.
"בחייך אחי, אני חייב לשתות ואיבדתי את הארנק שלי, אני רואה שלך לא חסר, תקנה לי כוסית" חייך אליו רדבלוד בהבעת הפנים המטופשת ביותר שהצליח לגייס.
"אין לי שום כוונה לבזבז עלייך אגורה שחוקה" ענה הבחור. רדבלוד גיחך.
"אז תאלץ להזמין לעצמך עוד כוסית" אמר ושלח ידו באיטיות לעבר כוסו של הבחור.
"למה אתה מתכוון? " שאל הבחור בקשיחות את רדבלוד ואחז בידו של רדבלוד בדרכה אל הכוס. רדבלוד לא התרשם. הוא המשיך את תנועתו לעבר הכוס, ואחז בה, וקירב אותה לפיו, בעוד ידו של הבחור אוחזת בחוזקה בידו, "מה אתה חושב שאתה עושה?" התרעם הבחור, "שותה" ענה רדבלוד בחוצפה, וסיים את תוכן הכוס בלגימה. וודקה אשכוליות, גועל נפש.
הבחור הרים ידו השניה לחבוט בפניו של רדבלוד, אך רדבלוד עצר אותה בשיא תאוצתה, חיוכו לא מש מפניו. שום אדם לא יוכל לעמוד בהתגרות כזו. הוא לא החזיק ביד בחוזקה והניח לבחור לנסות לחבוט בו בשנית, אך שוב ללא הועיל. רדבלוד חייך ופלט עליו קללה עסיסית למדיי. הבחור החל לקלל אותו בקול, רדבלוד המשיך לחייך, מקנטר את הבחור לקצה גבול סבלנותו. ואז, סוף סוף הגבר הושיט את ידו לעבר אקדחו. רדבלוד הביט לעבר וליריה, היא והבחור היו בשיחה להוטה, ואפילו לא שמו לב שמחצית מהבר מביט בתיגרה בין רדבלוד לבחור. הגבר הניף את אקדחו לחבוט בראשו של רדבלוד , אך כמו בפעמים הקודמות ידו נעצרה ללא מאמץ ניראה לעיין. פניו של הבחור שהיו כבר אדומות נעשו סגולות מכעס, "וגם מאלכוהול" חשב רדבלוד.
"אני מזהיר אותך פרחח, יש לי אקדח ואני עלול להשתמש בו" סינן הבחור לרדבלוד מבין שיניו, ריח האלכוהול שנידף מפיו עורר אצלו זיכרון של מזקקות כהל בעת הקדומה יותר.
הוא דרך את נשקו, וכיונו לעבר רדבלוד. רדבלוד חייך והוסיף מעט מקולו הערפדי, "קדימה, תירה בי, אם יש לך אומץ."
רדבלוד הביט בווליריה והבחור שככול הניראה עמדו לעזוב את הבר, הוא שמע את קול הנפץ של הקליע, ואז הרגיש את הפגיעה בחזהו.
הוא נפל לרצפה, מדמה תגובה אנושית, אדם שהיה נפגע כך כבר היה מת תוך דקות אחדות, קרוב לוודאי. "צלף לא רע הבחור" חשב רדבלוד, בטשטוש מה.
בעל המקום התפרץ לאזור עם שלושה בריונים לצידו, שניים מהם אחזו בבחור וזרקו אותו בחוזקה אל מחוץ לבר. והשלישי גרר את גופו הרפוי של רדבלוד ליציאה האחורית הרים אתו מעל ראשו וזרק אותו לפח האשפה. כמה טוב שאני מכיר את המקומות הכי מפוקפקים בעיר, הרהר.
רדבלוד שמע את צעדיו של הבריון נכנסים חזרה לבר, ונשאר להתאושש לדקות אחדות. לאחר מכן קם על רגליו והביט בפציעה בחזהו.
"לא משהו רציני אבל הוא הרס לי את החולצה" אמר רדבלוד בקול רם. הוא קפץ מפח האשפה, ומיהר בזריזות ערפדית לבית המלון, שם התקלח בזריזות והחליף בגדים. ואז שמע את הדלת נפתחת. בדיוק בזמן, חייך.
הוא הביט בווליריה וקורבנה מהצללים, אולי וולירה הייתה יכולה להבחין בו אם הייתה מיתאמצת כמו שלימד אותה, אבל הבחור... גם אם היה רוצה לחפש לא היה רואה, אבל הוא לא.
הוא השקיע כל כולו בווליריה, בגופה המתנועה, בקלות בו הורידה את בגדיו, והחלה מלקקת את גופו. היא השיכבה אותו על המיטה, הורידה את חולצתה והעלתה את חצאיתה ברמה מספקת. הוא החלה מלקקת את אבר מינו של קורבנה, וטיפסה לאיטה לצווארו.
כאשר הרגישה את החדירה, לרגע טעתה שזהו הגבר, אך מייד הבינה שזה הוא רדבלוד, והרגישה את גופו הנשען מעלייה. הוא נהנתה מהעונג שהעניק לה, אבל עכשיו היא רצתה דם. היא נשכה את הבחור ההמום בצווארו והרגישה את דמו זורם לתוך פיה, חם וטעים, ומספק.
לאט לאט היא הרגישה שגופה מתקרב לאורגזמה, ובאותו הזמן זרימת דמו של הבחור האטה, הוא לא רצתה שאף אחד מהם יפסק, היא המשיכה לשתות את דמו הזורם של הבחור, והתענגה על החדירה של רדבולד. לבסוף כשהיא כמעט הגיעה לאורגזמה, לא נותר דם בגופתו של הבחור, והיא החלה למצוץ בכוח אך לא נותר דבר. כל שנותר לה הוא להיתענג על המשגל עם רדבלוד.
רדבלוד, מצידו, המשיך לנוע בתוכה בקצב הולך וגובר. היא גנחה בעונג. ובאחת יצא ממנה והפך אותה על גבה, הרים את רגליה על כתפיו, והחל מלקק את פנים ירכיה. היא גנחה באכזבה וניסתה לכון את ראשו אל בין רגלייה. רדבלוד התעלם מנסיונותיה. הוא היה רעב ולא הייתה לו שום כוונה לענג את וולירה אוראלית. זה בהחלט לא הגיע לה. הוא מצא בלשונו את פעימות עורק הירך ונשך. וולריה גנחה בקול, והפסיקה לנסות לדחוף את ראשו לכל כיוון שהוא. טעם דמה היה מעניין. למרות שלא היה בה ריח אנושי הטעם היה כטעמו של ערפד צעיר מאוד. העניין התמיהה אותו. הוא המשיך לשתות, ודחף אצבע לתוך נרתיקה, רק כדי לבדוק את תגובתה. היא השמיעה ציוץ קטן, ולא נעה. נרתיקה התכווץ סביב אצבעו. תוך זמן קצר שתה לרוויה וניתק את פיו ממנה. היא שכבה רפויה על המיטה, עינייה נעוצות בתקרה. הוא הוציא את אצבעו מתוכה וחדר לתוכה שוב. היא גנחה. הוא רצה להגיע לפורקן עתה. הוא זנח את הקצב שידע שמענג כמעט כל אחת, ועבר לקצב מהיר הרבה יותר, שמן הסתם היה פוגע באישה בת אנוש. המיטה רעדה על הרצפה. הוא קיווה שהשכנים לא יציקו. וולריה החלה לצעוק והוא חסם את פיה בידו. תוך דקות אחדות בקצב על אנשי הגיע לפורקן ונח על וולריה. המת נשמט למחצה מן המיטה במהומה שהקים רדבלוד. הוא חש דבר מה דביק וחם מטפטף על ירכיו, על המיטה. הריח היה מוכר, מוכר מידי. כאשר התיישב על ברכיו ראה שוולריה, ששכבה רפויה, זרועה מכסה את עינייה, מדממת מהנרתיק. כנראה זה היה באמת קצת חזק מידי בשבילה, חשב וניגש להוציא אחת מהתחבושות עוצרות הדימום שלו. הוא ניגש אל וולריה ודחף בעדינות את התחבושת לתוך נרתיקה. וולריה התיישבה בטשטוש והביטה במת, שהמשיך להחליק מהמיטה לאיטו, ופרצה בבכי. "הייתי צריך לתת לה מין אוראלי" חשב רדבלוד וחיבק אותה בעדינות. כאשר נרגעה הורה לה להתלבש.
"אנחנו נסדר את הבלאגן הקטן הזה, ונלך לישון" אמר לה "צריך לקבור אותו"
וולריה החלה לבכות שוב, אך צייתה והתלבשה.
לאחר שהתלבשה הורה לה רדבלוד לקחת את גופת האיש, היא הניחה אותה על כתפה.
דרבלוד לקח מהארון בחדר את חפירה ישן, ופתח את החלון.
"בואי אחרי" פקד עליה, ומיד קפץ מהחלון לבניין הסמוך, ווליריה בעקבותיו, לאחר מספר דקות של קפיצה בין גגות הבתים הצטרפה ולירה אל רדבבלוד על גג בו נעצר, מתנשפת מעט. למרות יכולותיה המת הכביד עליה. רדבלוד פנה אל גרם המדרגות והחל יורד בו.
ווליריה הסיקה שהבניין נטוש וירדה אחריו. הם ירדו לרחבת הבניין שם הייתה גינה, לא מטופחת אך בריאה.
"הניחי אותו, קחי והתחילי לחפור מיצי", הורה לה רדבלוד, והושיט לה את האת.
היא הפילה את הגופה לקרקע בקול חבטה עמום, וקרבה את רדבלוד ולקחה מידו המושטת את האת והחלה לחפור. האדמה הייתה לחה, מה שהקל על החפירה בהתחלה, אבל כשהתחיל הבור להעמיק הרטיבות גרמה לו לקרוס על עצמו, ולכן הייתה צריכה לחפור מהר יותר.
לאחר זמן מה פגעה במשהו קשה, היא ייצבה את האת בעדינות והוציאה אותו מהבור.
היא הביטה בתדהמה באבן הלבנבנה והעגולה שניצבה מולה, היא שיערה מה מצאה טרם סובבה את האת להיות בטוחה בממצאה, זו הייתה גולגולת של אדם.
היא החזירה אותה לבור והרחיבה אותו מכיוון אחר, לאחר שפגעה בשנית במשהו קשה לא ביזבזה את זמנה על הוצאתו מהבור.
"אין צורך יותר" קרא רדבלוד והשליך את הגופה פנימה.
"עכשיו לכסות" פקד והיא החלה לכסות את הגופה בערמות החול שצברה בעת החפירה. רדבלוד הדריך אותה בשקט כיצד עליה לכסות כדי לטשטש את עקבותיה.
לאחר שסיימה לא נותר זכר למעשה מלבד משטח חול חלק יחסית בגינה.
השעה הייתה כבר מוקדמת, וקרני השמש הראשונות כבר החלו מבעירות את השמיים במזרח.
"במהירות מיצי", פקד רדבלוד בעוד הוא מתחיל בטיפוס בגרם המדרגות המוביל לגג, וכאשר ווידא שווליריה אחריו, החל לקפוץ דרך גגות העיר.
רדבלוד הגיע אל הבניין אליו קפץ מחלון חדרו וחיכה לוולירה. היא נעה לאט... יותר מידי לאט. הוא לא נתן לנושא הרהור נוסף כי השמיים התבהרו במהירות. ברגע שהגיעה ווליריה אל הבניין בקפיצה לא יציבה העמיס אותה על גבו וקפץ אל החלון. הוא תפס במסגרת ומשך את גופו פנימה, והפיל את וולריה לרצפה. לאחר מכן החל בסגירת החלונות והוילונות.
כאשר החדר היה חשוך לשביעות רצונו החל להתפשט, מפזר את בגדיו על הרצפה.
"תסדרי הכל, אני הולך להתקלח" הורה לוולריה וצעד לעבר חדר הרחצה. כאשר סגר אחריו את הדלת חיטט בארונות עד שמצא מלקחיים קטנים וסכין. הוא חתך את עורו באזור בית השחי, שם הרגיש את הקליע.
"אני שונא כאשר הם נתקעים בצלעות" חשב והחל לחטט עם המלקחיים בפצע. הקליע השתכן מאחורי הצלע וגרם לרדבלוד אי נוחות רבה, ביחוד כאשר נגע בעצבים עם המלקחיים. הוא חש שהחל לדמם לתוך קרום הצדר שלו, וגם אוויר נכנס פנימה. רדבלוד קילל, והחל להתנשף מעט. הוא הכניס את המלקחיים עמוק יותר, ואיתר את הקליע. הרקמות שלו, שקודם החלימו בלי נזק יחסי מהפציעה, סגרו סביבו.
"הייתי צריך למצוא בחור עם סכין" מלמל, ושלף את הקליע החוצה. למרבה המזל הוא נשאר שלם. אוויר ודם נוספים חדרו לתוך קרום הצדר שלו. הוא קילל שנית. הוא שנא לחטוף המופניאומוטורקס, עניין שנעשה נפוץ יותר במאה השנים האחרונות. כאשר פגע בו הקליע היה לו אמנם המוטורקס קטן ולא משמעותי מבחינתו. אך זה היה בתחילת הלילה... הוא גישש בארונות אחרי ערכת העזרה הראשונה שלו. לעזאזל, היא בחדר.
"וולריה!" צעק. הדלת נפתחה בחבטה, וולריה עמדה שם, אוחזת ביד אחת במטאטא ובשניה בחולצתו.
לפני שהספיקה לומר דבר מה, צעק אליה; "תביאי את הערכה שבמגירה העליונה בשידה, מהר!"
היא עזבה את החפצים במקומם ורצה אל החדר. הוא שמע מגירות נפתחות. בינתיים התיישב על הרצפה, לקח את הסכין והרחיב מעט את החור בחזהו. כאשר חזרה וולריה עם הערכה, פתח אותה, ושלף צינור, קרע את השקית סביבו ותקע אותו בחור שבחזהו. הוא הוציא מסתם חד כיווני ותקע את קצהו בצידו השני של הצינור ונשכב על הרצפה, מכוון את הצינור כלפי מטה על מנת שינקז את הדם. הדם החל לנזול מהצינור והוא חש הקלה בנשימתו. חדר הרחצה התלכלך בדם. לעזעזל, הוא כנראה פגע בעורק כאשר ניסה לחלץ את הקליע. וולריה ישבה לצידו והביטה בו בדאגה.
"תמשיכי לנקות" אמר לה "אני אהיה בסדר". היא קמה על רגליה ותופפה אל החדר. דרך הדלת הפתוחה צפה כיצד היא מסדרת את החדר, מקפלת את בגדיו ומחליפה את הסדינים המלוכלכים – אותם הכניסה לשקית. אחר כך נגשה לתיבה שלה וחיטטה שם זמן מה. היא הוציאה כמה זוגות תחתוני כותנה ונכנסה לחדר הרחצה, והחלה לנקות את הדם שנשפך סביב רדבלוד.
רדבלוד שכב עוד דקות אחדות עד שהיה בטוח שרקמותיו החלימו מספיק והחל למשוך את הצינור החוצה בעדינות. שאריות האוויר יתנקזו עד הערב הבא. כאשר שלף את הצינור הצמיד את שפתי החתך, שהחלים במהירות ונכנס למקלחת. סוף סוף, מלמל לעצמו. כאשר סיים מצא את וולריה עומדת עם מגבת בידיה. הוא לקח ממנה את המגבת והחל ליבש את שערו. וולריה פיהקה.
"התקלחי ובואי למיטה" אמר, כעבור מחשבה קלה הוסיף "ובלי לגעת בעצמך!"
הוא תפס אותה מנסה זאת ביום השלשום, חרפדית חצופה!
רדבלוד סיים להתנגב והשאיר את המגבת על הרצפה, והלך למיטה. חינוכה של וולריה היה מעייף למדי, והיא הגיבה לא טוב להרג הראשון שלה. הוא שם לב לאיטיות שלה, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא קיווה שזה יחלוף מהר. הוא לא אהב את הרעיון שיאלץ להזמין אחות לפני שהסתיים אפילו שבוע הכשרה. וולריה סיימה להתרחץ תוך זמן קצר, וסידרה את חדר האמבטיה. היא התנודדה בהליכתה. השמש כבר זרחה לפני זמן מה ונראה שהתקשתה לנוע ביעילות. כאשר הגיעה למיטה קרסה עליה לצידו של רדבלוד ונרדמה מייד. רדבלוד הקיף בזרועו את כתפיה והתנמנם לצידה.
מחר לא יצאו לצוד.

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד לקח את וליריה לפיקאפבר שם התחבב על אוכלוסיית הלסביות המקומית, בזמן שוליריה הצליחה לשכנע את מישל הנאווה לעלות ל... קפה.


" אני אשמח ללוות אותך למלון שלך" אמרה מישל "יהיה יותר נוח לדבר במלון, ואפילו בדרך"
"הרעש פה מחריש" השיבה ולירה בשמחה, הן קמו מהשולחן נפרדות לשלום משאר הבנות.
ולירה העיפה מבט בחדר וראתה את רדבלוד הולך עם נערה מהיציאה האחורית של המועדון, ולא הקדישה לו יותר מחשבה. הן החלו ללכת במורד הרחוב האפלולי המוליך למועדון מהשדרה, וליריה שלא עשתה את הדרך דרך הרחובות התקשתה ללכת לכיון המלון. היא הרגישה נוכחות מוכרת, קרובה. זה היה רדבלוד. היא הייתה בטוחה בכך. היא הביטה מעלה וראתה אותו צופה בה מאחד הגגות, והמשיכה לדבר עם מישל, אבל התקשתה לענות תשובות שישמעו אמיתיות לשאלות כמו "איפה את עובדת?" ו"מה את לומדת?", היא גילתה שמישל עובדת בחנות בגדים בקרבת מקום ולומדת לתואר שני בכימיה, וסיפרה על עצמה: היא לומדת פה בשליחות והיא לומדת אדריכלות, למרות שלא ידעה הרבה באדריכלות. הן התקרבו למלון, למרות שהיא לא ידעה מה לעשות במישל, היא לא רצתה להרוג אותה, אבל ידעה שאסור שהיא תדע את האמת עליה ועל רדבלד.
קריאת התפעלות יצאה מפיה של מישל כשנכנסו ללובי של המלון. וולריה שהביטה סביב אף היא ראתה עתה את ההזנחה רבת השנים – חתיכות הקריסטל החסרות בנברשות, הטפטים שנקרעו פה ושם ופסי הזהב המתפוררים על השטיחים האדומים, שהיו קרחים במקומות אחדים. המקום הזכיר לה את הטירה פחות עתה, שעל אחזקתה הפנימית עמלו לא מעט הערפדים הטירונים.
"בואי" אמרה ומשכה בידה של מישל. עלתה בה מחשבה שתרצה קפה. היא לא ידעה מה רדבלוד מחזיק בארונות שלו (היא התכוונה לברר בהזדמנות הראשונה) והחליטה לא להסתכן.
"תוכלו להביא בבקשה עגלת קפה לחדר 1252?"שאלה את פקיד ישנוני מאחורי הדלפק. "וגם תה חמוציות. על חשבון החדר" הוסיפה בזריזות. הפקיד הביט בה בנמנום "אין לנו תה חמוציות."
"מה כן יש?" שאלה וולריה
הפקיד דקלם "תפוזים, נענע, דובדבנים, צ'אי מסלה, ארל גריי..."
"דובדבנים" קטעה אותו ולרייה. הפקיד הרים את שפופרת הטלפון ואמר "עגלת קפה בתוספת קנקן תה דובדבנים ל1252". לאחר מכן הניח את השפופרת למקומה וחזר לנמנם.
היא הובילה את מישל במעלה המדרגות.
"את נראית לחוצה" אמרה מישל
"אני... אף פעם לא..."
"אנחנו רק הולכות לשתות קפה" אמרה מישל
"כן" אמרה "קפה"
היא פתחה את הדלת במפתח שמצאה בכיסה (כנראה רדבלוד החליק אותו פנימה בלי שהרגישה) והניחה למישל להיכנס. היא נכנסה אחריה, הורידה את נעליה והניחה אותן ליד הכניסה.
"רעיון טוב" אמרה מישל וחלצה את נעלי העקב האדומות שלה. רק עתה שמה לב ולרייה לבגדיה. המפקד אנדרי תמיד הטיף על תשומת לב לכל פרט ופרט. עליה להשתדל יותר. בהכשרה הבסיסית הרי הייתה טובה בכך.
מישל לבשה גרביונים כהים וחצאית לבנה, מעט גבוהה מהברך. חולצה שחורה וצמודה הייתה על גופה, ומעל שדה הימני זהרה סיכה עגולה בצבעי הקשת. לאוזניה לא היו עגילים ולא היו לה שום תכשיטים על גופה. ציפורני אצבעותיה היו קצרות. קרוב לוודאי לו הייתה שמה לב יותר הייתה שמה לב – הרמזים המכוונים על נטייתה המינית היו ברורים למדי.
מישל התיישבה על הספה בנוחות וגרדה ברגליה את השטיח.
"חדר נחמד" אמרה "את גרה כאן לבדך?"
"טוב, אה... הבן דוד השתלטן שלי הזמין אותי להתארח איתו. זה יוצא זול יותר"
"המלון נראה די יקר" אמרה מישל וכיווצה את אפה
"קצת קשה לשים לב לחורים בשטיח בהתחלה. תראי" אמרה והצביעה על רגלי שולחן הקפה – כולן היו שונות זו מזו ואף אחת מהן לא נראתה קשורה ללוח העץ המקורי.
"בחיי" אמרה מישל מששמה לב
"והם מעסיקים רק מנקה אחת, שלא עושה כלום. אני מנקה פה כי בן הדוד שלי עצלן. כאשר באתי הנה הכול היה מזוהם. היו גרביים בכיור!"
מישל התגלגלה מצחוק.
"היו לו גם תחתונים על הנברשת" אמרה ולרייה שנראה שעלתה על נתיב בטוח. מישל התגלגלה מצחוק והחלה לספר על אחיה שהיה "בלגניסט נורא"
כעבור דקות שיחה אחדות הניחה מישל את ידה על ירכה של ולרייה. וולריה זכרה שלא להוריד את ידה ונהגה כאילו לא שמה לב. וולריה השעינה את ראשה על כתפה של מישל תוך כדי צחוק כשהשנייה סיפרה סיפור משעשע למדי שנגע משום מה לדגים ששחו באריזת תקליטורים.
"אחיך נשמע יותר גרוע מרדבלוד"
"איזה מן שם זה רדבלוד?" שאלה מישל
"הבן דוד שלי" אמרה וולריה. מישל נראתה כתוהה. האווירה הנחמדה נהרסה. בדחף הצמידה ולרייה את שפתיה לשפתי מישל. עתה לא תוכל לתשאל יותר, חשבה. מישל שתפה פעולה ברצון ובאופן כלשהו מצאה את עצמה ולריה שוכבת על מישל ומתנשקת איתה בלהט, ומשתדלת למנוע ממשל לנסות ללק את אוזנה. זו תהיה הפתעה לא נעימה לשתיהן.
"בחיי, ווליריה, את צריכה לזכור לאסוף את עגלת הקפה אחרי שאת מזמינה אחת" נשמע קולו של רדבלוד "הם לא מביאים אותן לחדר בעצמם"
וולריה הרימה את ראשה וראתה את רדבלוד עומד בפתח הדלת ומביט בשעשוע בה ובמישל. הוא סגר את הדלת וגלגל את עגלת הקפה אל השולחן. מישל נחלצה מחיבוקה של וולריה והתיישבה במבוכה.
"אל תרגישי לא בנוח" אמר רדבלוד "זה טבעי להתמזמז על הספה עד שהקפה מגיע"
וולריה חשה את הרטט שגרם לה להרגיש כאילו זה אכן הדבר הטבעי ביותר בעולם. כוחו של ערפד, הרהרה לעצמה, אף כי לא הצליחה להתנגד לתחושה. רדבלוד ערך את השולחן, מזג לעצמו תה והביט בהן מעבר לשולי הספל. מישל מזגה לעצמה קפה לספל.
"חשבתי שתישאר עוד הרבה זמן" אמרה לרדבלוד
"לא היה לי מצב רוח" אמר רדבלוד "אז חשבתי לחזור למלון, לא חשבתי שאמצא כאן את בת דודתי..."
"מה, לא היו בחורות לטעמך?" המשיכה וולריה במשחק. רדבלוד לגם מהתה והציץ לעבר מישל.
"למרבה הצער, הן הלכו..."
מישל לגמה מהקפה ונאנחה. "זה טעים כל כך" אמרה
"כן, הם מוסיפים קצת קינמון" מלמל רדבלוד, אבל אני בטוח שאת יותר, חשב לעצמו.
הוא ראה שהלהט של מישל יורד לאיטו, הוא רצה אותה, בכל המובנים. הוא קם ממושבו והתקרב למישל, וליריה צפתה בו בעיניים חשדניות, הוא אניח את קצות אצבעותיו על לחיה והחליקן במורד לחייה עד לסנטר. ואז אחז בסנטרה והביט עמוק לתוך עיניה.
רדבלוד קירב את פניו לפניה "בואי נמשיך במה שהתחלתן" לחש לה בעדינות, הוא הניח את הספל על השולחן, בעודו אוחז בסנטרה ששימש לו מעיין ידית לכוונה, היא הייתה שבויה בקסמיו, הוא הניע אותה בעדינות לכיוון המיטה. בידו השנייה סימן לווילירה לעקוב, הוא הפנה מבטו אליה ולחש בקול חלש משמישל תוכל אי פעם לשמוע "יש כמה דברים שאת יכולה ללמוד".
הוא הוביל את מישל למיטה ובעדינות השכיב אותה. ואז בתנועה מהירה הוא קרע ממנה את החולצה. היא אפילו לא שמה לב, היא רק הביטה לתוך עיניו כמהופנטת.
כל התהליך ארך כחמש שניות מהשלוחן למיטה לבני אדם לוקח בדרך כלל יותר זמן להגיב. רדבלוד ליטף בעדינות את צאוורה, עבר לכתפה ליטף את שדה הימני ופרק את מרכז החזיה כך שנפרסה וחשפה את שדיה המלאים והעגולים של מישל הוא ירד לאיטו לביטנה שם פתח את כפתורי חצאיתה, הכפתור הראשון היה פתוח. היא תכננה משהו עם וולירה, חשב לעצמו, קשה לי להאמין שוולירה עשתה דבר כזה. הוא הפשיל את חצאיתה תחתוניה וגרביוניה בקלות ובמהירות. הוא הרגיש את ווליריה לצידו "מה דעתך?" הוא שאל.
וולריה המהמה דבר מה לא ברור והביטה בצאוורה של מישל בתשוקה. מישל חזרה לחושיה מעט והתיישבה והחלה ללטף את רגלה של וולריה. "חכי רגע" אמר לה רדבלוד ומשך את ידה, מנשק את אצבעותיה. מישל צחקקה.
"אני לא לסבית, אבל יש לי סטיות משלי" אמר
"ומה הן?" שאלה מישל
"יש לי חיבה לתחפושות..." אמר רדבלוד ונישק את ידה שוב.
מישל קרבה את גבותיה זו לזו "תחפושות?" שאלה
"זה מגרה אותי" לחש על אוזנה "שוטרות, שפחות, מורות, אחיות, חתולות, שפנפנות. את יודעת, זה נחמד."
מישל חככה בדעתה. "אתה רוצה שאני אתחפש?" שאלה
"את לא חייבת" אמר בלחש והחליק את ידו בין רגליה. מישל גנחה. "אבל לדעתי זה יהיה מגרה...אם נוסיף לך כתר של נסיכה על הראש...לא צריך יותר" אמר. הוא התכופף ונישק את ברכיה "את כל כך יפה" לחש.
"זה יכול להיות נחמד" אמרה מישל. רדבלוד העביר את אצבעותיו בין רגליה. היא הייתה רטובה כל כך. היא גנחה.
"אבל מה עם וולריה?" שאלה
"אה...גם אני אוהבת את זה..." אמרה וולריה "נטיה משפחתית". היא התכופפה ולחצה את שפתיה כנגד שפתי בת האדם, מצצה את שפתה התחתונה והחדירה את לשונה בעדינות, לפגוש בלשון של מישל.
"אני לא אתעכב זמן רב" אמרה וולריה והלכה לשירותים.
"חכי כאן" אמר רדבלוד, והלך אחרי וולריה, וסגר את הדלת.
"זה מטורף!" לחשה וולריה כשהוא סגר את הדלת.
"תתפשטי" אמר לה.
"תחפושת ? איך חשבת על זה?" שאלה ולירה בעודה מתפשטת
"זה הדרך הכי פשוטה להסביר את הזנב והאוזניים שלך" ענה לה כשבגדיו מקופלים בערימה יפה על מכסה האסלה.
הוא הוציא מאחד הארונות כתר תחפושת מפלסטיקה "סיפור ארוך" אמר לולירה שהבטה בו בתדהמה, הוא שטף אותה ויבש אותו במהירות. וליריה פתחה את הדלת וראתה את מישל מענגת את עצמה על המיטה.
היא התקרבה אליה "אפשר לעזור לך עם זה" אלה בקול שחשבה למפתה "בשמחה" ענתה מישל.
וליריה העבירה את ידה בעדינות בין רגליה של מישל, היא הייתה רטובה, היא פסקה את רגליה של מישל ותחבה את פיה, והיא ליקקה בעדינות את דגדגנה של מישל, לבסוף תפסה בפיה והחללה ללקק בעוצמה לשמיעת גניחותיה הגוברות של מישל, היא חשה אצבעות עדינות נוגעות בין רגליה, היא הרגישה את הרטיבות שם, הוא חשה באמצעות זנבה את רדבלוד מתקרב אליה מאחור, הוא החדיר לתוכה אחת מאצבעותיו, היא הרגישה ניפלא.
תוך זמן מה היא איבדה ריכוז והרגישה את ידיה של מישל באחורי ראשה דוחפות אותה יותר קרוב. היא הרגישה את רדבלוד בתוכה והיא לא רצתה שהוא יפסיק. אבל הוא הוציא מתוכה את אצבעו ושפשף את דגדגנה, וחדר לתוכה לעוצמה שדחפה אותה לעבר מישל, היא שמעה את מישל גונחת בהנאה כשהיא הגבירה את אחיזתה, היא הרגישה את רדבלוד חודר לתוכה שוב ושוב.
היא המשיכה לענג את מישל, שצעקותיה היו עתה כבר מעט חזקות מידי לטעמה, והכאיבו לאוזניה שמישל טרחה לקמט לפעמים.
רדבלוד טפח על ישבנה והתרחק ממנה, והיא חשה באכזבה כאשר ניגש אל מישל וכרע ברך, מניח את הכתר בשערה.
"את הנסיכה הכלואה בממלכה שלי" אמר לה והניח את הכתר על ראשה. מישל צחקקה. וולרייה המשיכה להביט בהם מעבר לבטנה של מישל.
רדבלוד התכופף ונשק לה ארוכות, ידיו מלטפות את שדיה הרכים במעגלים, אצבעותיו מתעכבות על פטמותיה. מישל דחפה את ראשה של ווליריה עמוק יותר לתוך ערוותה. וולריה השתדלה ככל יכולתה לענג אותה אך התחושה של אפה שנמחץ כנגד החיק של מישל לא נעמה לה במיוחד. היא הרחיקה מעט את ראשה והחדירה אצבע לתוך נרתיקה של מישל, שהפסיקה לצעוק והחלה לגנוח בקול עמום. רדבלוד שלח את ידו על מצחה של וולירה ודחף אותה לאחור. וולריה התנגדה, אך הוא הגביר מעט את הלחץ והיא התרחקה.
"די לך לשחק עם חיית המחמד שלי נסיכה" אמר לה "הייתי רוצה להראות לך הרפתקה אחרת"
הוא החליק ונשכב עליה, וולריה ראתה שחדר לתוכה. היא גנחה, והוא החל לנוע בתוכה, מהר יותר ויותר.
ואז, הוא נשך את צאוורה. היא צעקה ועורה הסמיק כולו. עפעפיה רטטו מעל עיניה שבהו למעלה. ידיה שרטו את גבו של רדבלוד.
וולריה הביטה בשניים בתשוקה. ידה נשלחה אל בין רגליה.
"אל תעזי" לחשש אליה רדבלוד שכבר הפסיק לנשוך את צאוורה של מישל והמשיך במלאכתו. היא הרחיקה את ידה מייד. רדבלוד, מן הסתם במיומנות של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים, התהפך, מחזיק את מישל עד שהיא הייתה מעליו, הוא אחז בה והמשיך להניע את אגנו באותו קצב מהמם שווליריה זכרה מהלילה הקודם. וולריה ראתה את סימני הנשיכה על צווארה. רדבלוד סימן לה וגם היא עלתה על אגנו וחבוקה עם מישל החלה להתחכך בה. מישל החלה לנשק אותה בלהט.
הוא נשקה את צווארה של מישל ורגישה את טעם הדם על שפתיה, ורק אז הרגישה עד כמה היא רעבה, הטעם של הדם עורר את רעבונה לדם.
היא מעולם לא שתתה דם מאדם חי קודם לכן, אבל היא ידעה שהיא צריכה, היא רוצה, היא חייבת, החיכוך במישל, ובאברו של רדבלוד גירה אותה יותר. היא הביטה בפעם האחרונה בפניה החיות של מישל, עיניה היו חסרות מיקוד, חיוכה האקסטטי ניראה כמוטבע על פניה, היא הייתה קרובה מאוד לאורגזמה, וליריה הרגישה זאת. היא המשיכה לנשק את צווארה של מישל בצידו השני, הלא פצוע. היא הרגישה את העורק פועם תחת שפתיה, היא הרגישה את הדם זורם במעלה העורק, היא רצתה אותו, היא פתחה את פיה וכיסתה חלק מצאוורה של מישל, ונעצה את שיניה עמוק בבשרה של עד שפגעה בעורק. ווליריה הרגישה את הדם זורם לתוך פיה במורד גרונה, היא הרגישה את הטעם המתכתי מתקתק שלו, את הכוח שהוא נתן לה, היא שמעה במרוחק את מישל גונחת גניחות אורגזמה. למרות שהגניחות היו ליד אוזנה היא שמעה אותן כאילו הן בחדר אחר, כל כך מרוכזת הייתה בשתיית הדם, סם החיים - עלה בזכרונה הביטוי. לפחות היא נהנתה פעם אחת לפני הסוף, חשבה ווליריה בטשטוש.
היא הרגישה את דמה של מישל זורם לתוכה, היא כל כך נהנתה מההרגשה עד שלא שמה לב שרדבלד הפסיק לנוע, ושהיא כעת שוכבת על המיטה על גבי מישל, שאינה נעה עוד. ידיו של רדבלוד הזיזו את פיה מצאוורה של מישל והוא חסם באצבעותיו את זרימת הדם.
"עוד!" אמרה וניסתה להזיז את ידו של רדבלוד.
"די" אמר ברוך "היא תמות ככה. אנחנו לא יכולים להרוג אותה"
ולירה התגלגלה מגופה החמים של מישל לצידה, היא הסתכלה על החדר, לא מצליחה ליצב את עצמה.
"תנוחי", אמר רדבלד, "זה משפיע על כולם ככה בפעם הראשונה, זה כמו סמים, צריך להתרגל לשימוש, שיהיה לך בוקר טוב"
וולריה הביטה בטשטוש על גופה של מישל. הפעימה המסחררת של הדם שלה עברה בגופה והיא השתרעה על המיטה.
"למה אי אפשר?" שאלה את רדבלוד
"יותר מידי אנשים ראו את שתיכן ביחד." ענה בשקט. "תלחצי כאן" הורה על הפצע בצווארה של מישל. וליריה עשתה כדבריו. רדבלוד הלך והוציא מאחת המגירות תחבושת, וניגש ולחץ על פצעה של מישל.
זרימת הדם הפסיקה תוך זמן קצר.
"תעזרי לי להלביש אותה" הורה לה רדבלוד, והסיר משערה את כתר הפלסטיק שהיה תלוי על כמה תלתלים. קמה מהמיטה וצעדה בחוסר יציבות על פני החדר, אוספת את הבגדים. היא נתקלה בשולחן ונפלה ברעש.
"במחשבה שנייה" אמר רדבלוד "תחזרי למיטה. לכי לישון"
וולירה נשכבה על המיטה וצפתה כיצד רדבלוד מלביש את מישל ששכבה רפויה על המיטה. תוך זמן קצר נרדמה. כאשר התעוררה לא נותר כל רמז ללילה הקודם.
גם לא ריח.

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד לקח את ווליריה החרפדית תחת חסותו, זיין אותה ועכשיו מצפה ממנה להיות שפחתו הנאמנה בתמורה לזה שילמד אותה להיות ערפדה מן המניין. הוא לא מקבל משכורת נורמלית, חי במלון מתפורר ועצבני על ה(אל)חיים.

***

עם נפילת החשיכה רדבלוד קם מהמיטה, וחש בשינוי הערנות של החרפדית. היא החלה לנוע, עדיין ישנה, לבסוף פקחה עיניה בהפתעה. כאשר הביטה סביב, עינייה ננעלו עליו במבט מוזר, היא שינתה את תנוחתה לתנוחת זינוק חייתית בעודה שומרת עימו על קשר עין, ואז זנקה לעברו במהירות המואצת של החרפדים, אך הוא כבר לא היה שם. היא המשיכה בקפיצה והתגלגלה על הרצפה, ושוב נכנסה מחדש לתנוחה וחיפשה את הערפד בחדר, אך לא ראתה אותו, לפתע הרגישה מגע מלטף על ראשה.
הוא עמד לצידה וליטף את שערה, היא נרתעה ממגעו וניסתה לזנק עליו שוב, אך ללא הועיל. ואז היא הריחה ריח מרגיע ומרדים מגיע מאזור המוסתר של המיטה. האחרונה עקבה אחרי שובל הריח בחשדנות לאט לאט, שם ראתה את הערפד עם מקלון קטורת ביד, הריח הימם אותה היא הרגישה עיפות אופפת אותה ולאיטה שקעה לריצפה ועצמה עיניה. כאשר פקחה את עיניה ראתה את פניו של הערפד מביטות עליה בחיוך יהיר "שכחתי, ליל ירח חסר, בלילות אלו את נסחפת לתכונות החיתיות שלך",
"מה עשית לי?" שאלה בתמיהה,
"קטורת עץ הסנדל" הפטיר רדבלוד "היא מחזירה לך את שפיותך, יש לנו לילה שלם לפנינו, ויש לך הרבה מה ללמוד".
החרפדית התיישבה על עקביה, שלבה את ידיה סביב ברכיה והביטה בו בשאלה.
"על הברכיים" הורה לה הערפד, אך לא השתמש בקול הדורש ציות. היא צייתה.
הוא ניגש אל המכתבה שעמדה ליד החלון ולקח משם את המכתב שקיבל. החרפדית עקבה אחריו במבטה.
"מה שמך?" שאל אותה ברוך
החרפדית פתחה את פיה לענות אך סגרה אותו והנידה בראשה.
"שאלתי שאלה" לחש
"אני לא זוכרת" אמרה
"אני-לא-זוכרת" גיחך "זה שם טפשי"
"התכוונתי שאני לא זוכרת מה השם שלי" התפרצה החרפדית
הערפד גלגל את עיניו. "חינוך מחורבן מהטירה" אמר "מי היה החונך שלך?"
"המפקד אנדריי" אמרה בלחש
"כתמיד מזלזל בנימוסים ולעולם לא חותם על מכתביו המודפסים" אמר הערפד ורחרח את המכתב "או נוגע בהם"
החרפדית הרכינה את ראשה.
"ומי הסביר לך את הלכותנו כאשר נולדת לחושך?" שאל
"האחות" אמרה החרפדית
"אני יודע שזו הייתה אחות" אמר "מה היה שמה?"
"היא מעולם לא אמרה" אמרה בלחש
"ובכן" אמרה הערפד בנימה מעשית יותר ופתח את המכתב "ניתן לך השם וויליריה. כתוב שהיית חניכה מצטיינת בהכשרה הבסיסית מבחינת כושר לימוד, הסוואה והתגנבות. נימוסייך היו תוצאה של פחדנות וכישורייך החברתיים היו עלובים כדי בושה. מאידך, גילית פטפטנות לא נילאית ב..." הוא חיפש את מקום המדוייק "מתיחת ביקורת על שיטת לימוד מסוימות בזמן שהיה במקלחת, מעבר לרמה הרצויה"
החרפדית השתופפה עוד יותר.
"חטפת הרבה מכות?" שאל והציץ לעברה
"לפעמים" אמרה
"מצויין" אמר והמשיך לבחון את המכתב "כתוב כאן שאת צריכה לשתות חלב עצמות, וכמובן הבעיה הקטנה בלילות ירח חסר. את לא מגיבה טוב לאלכוהול ו... אכן, יכולה לעכל תה צמחים. כמו כן, מפקדך לשעבר ציין בדאגה שלא היו לך התנסויות מיניות לפני הלידה לצל. אם כי, אני מבין שלא תהיה בעיה בנושא"
הוא הציץ אליה. היא הרכינה את ראשה עוד יותר.
"שבי זקוף מיצי" אמר בחומרה והיא הזדקפה. פניה היו אדומות.
הוא הניח את המכתב על המכתבה. "אם הייתה לי חניכה כמוך בזמן שהדרכתי בהכשרות הבסיסיות מן הסתם היו ממשיכים לכנות אותך מיצי עוד עשרים שנה לפחות. אגב, איך אנדרי כינה אותך?"
"הבעיה הפרוותית" אמרה בקול נחנק
"אין סיבה לבכות" אמר "אני אקרא לך בשמך כי אני זקן נחמד, ואת תקראי לי 'אדוני' או 'המורה' או 'מר רדבלוד' – באירועים שאגדיר אותם מראש. את תצייתי לי ציות מוחלט. יהיו לך שני לילות חופשיים בחודש – כאשר הירח מקבל צורת חצי מעגל, ואת תאכלי רק מהכלים שלך."
וויליריה הנהנה.
"את אומרת 'כן אדוני' כאשר זה מגיע להוראות." אמר "את צריכה לרכוש כישורים חברתיים, וזה מתחיל בנימוס בסיסי. ובאופן עקרוני, את צריכה להיות מנומסת עד גיחוך כלפי ערפדים כל עוד את בהכשרה."
"כן אדוני" מלמלה החרפדית
יותר טוב, ציין לעצמו. אין צורך להשפיל אותה לאחר מה שקרה עתה. " ובכן, הוראה לטווח ארוך ראשונה – אסור לך לגעת בעצמך אלא אם אומר אחרת"
"כן אדוני" אמרה והרימה את ידיה מברכיה
"התכוונתי באופן המיני של המושג"
החרפדית נראתה נבוכה. "כן אדוני" אמרה והניחה את ידיה בהקלה על ברכה.
"הוראה לטווח ארוך שניה – את תנקי את החדר כאן. המלון הזה מעסיק רק מנקה אחת והיא לא מנקה את החדרים לעולם."
"כן אדוני"
"והוראה לטווח ארוך שלישית... " אמר, ותהה מה לומר לה עתה. הוא שכח מה הייתה ההוראה השלישית בדרך כלל. לא משנה, הוא ייזכר אחר כך, "את תצחצחי את מגפי כל ערב... " אה, הוא נזכר עכשיו... "עם התחתונים שלך."
החרפדית פתחה את פיה בתמיהה אך הספיקה לפלוט "כן אדוני" זריז.
"ממילא, את לא אמורה ללבוש לבנים כלשהם. אני מתעב את הדברים האלו על התלמידים שלי. הם טובים יותר כסמרטוטי אבק. לגבי החזיות שלך, את יכולה לנסות לעשות איתן משהו יצירתי יותר."
"כן אדוני" אמרה במבוכה.
"ועתה" אמר ופנה אל ארון הבגדים שלו "הוציאי משהו נחמד מהארגז שלך התלבשי ונצא. שמעתי שפתחו פיק אפ בר באזור. האוכלוסייה הגאה מתה עליו."
היא הוציאה מהארגז חצאית שחורה , וחולצה בגווני האפור כהה, וסרט ראש שחור, הוא הניחה אותם לרגליו של הערפד, "כן , אדוני" אמרה חרישית. הוא ציין זאת לעצמו.
"לבשי אותם, הלילה עוד צעיר אך הוא לא אינסופי", היא התכופפה להרים את הבגדים, וכשהרימה את עיניה הוא היה לבוש במכנסי עור שחורים צמודים, חולצה שחורה מבריקה ומעיל עור יוקרתי, לראשו עטה בנדנה שחורה עם גולגולת.
"איך עשית את זה?" שאלה בתמיהה, החינוך ... חשב לעצמו ולא ענה, הוא הטה את ראשו להורות לה להתלבש בזריזות, היא התלבשה במהירות אנושית למדי, אך כמובן היא תלמד... חשב לעצמו.
הם יצאו מהחלון וטפסו לגג בית המלון, משם קפצו לגג הבא, ותוך מספר דקות חצו את העיר והגיעו לאותו מוקד בילוי.
"אחרי" אמר הערפד וקפץ מהגג, וליריה קפצה אחריו, מצפה לפגישה חזקה עם הקרקע והכינה עצמה לנחיתה, אך הנפילה לא נמשכה זמן רב והיא נחתה בקלילות לקרקע, "שוב נופלת כמו בול עץ" שאל הערפד את וליריה, "כן אדוני" השיבה ללא מחשבה, "אז כדאי שתפסיקי" "כן אדוני" השיבה בשנית, רק עתה מעכלת את כוונתו.
הם נגשו לבאר, התור בחוץ לא היה ארוך במיוחד והוא החליט להמתין בתור על מנת להיטמע מעט בסביבה. תוך זמן קצר הם הוכנסו.

הריחות הטריפו את אפה, ריחות של פרמונים ואלכוהול ושירותים מזוהמים, זיעה, תשוקה, פחד, הוא התישב על הבאר והזמין ודקה, והיא בצייתנות התיישבה לצידו והזמינה גם כן וודקה, היא הביטה בו מדמה שתייה, היא עשתה כך גם כן, לאחר מספר דקות ניגשה אליה בחורה שחומת שיער ובהירת עור עם עיניים כחולוץ, גבוהה קצת יותר מוליריה. הבחורה הניחה את ידה על כתפה
"שלום מותק , מחפשת חברה?" ,
"כן" ענתה וליריה מעט בביישנות
"אז בואי" היא משכה בידה של ולירה, והיא נענתה למשיכה והלכה עם הבחורה לשולחן בו ישבו חמש נשים בגילאי העשרים פלוס, רגליה רועדות מעט.
"מה שמך?" שאלה הבחורה "ו ו וליריה" ענתה בגמגום קל החרפדית,
הבחורה לא שמה לב ככל הנראה, כי המשיכה בטבעיות לבבית מהממת "אז ולירה אני מישל, תכירי את הבנות, זאת דונה ;עם התלתלים" היא הצביע לעבר בחורה צעירה עם מחשוף עמוק ותלתלים חומים, "אלו התאומות גיין וריקי" היא הצביע על שני נשים בלונדיניות אשר ככל הנראה היו תאומות זהות, "וזאת מירה הגינג'ית" היא הצביעה על בחורה חיוורת ואדמונית, "וזאת דאיאנה " היא הצביע על בחורה בעלת שיער שחור ארוך וחלק, "ואחרונה והכי חביבה פיית' , את מהקהילה נכון, או שסתם הובלתי אותך לכאן?"
"אה..." התחילה ווליריה בחשש "למה את מתכוונת?"
דונה והתאומות צחקו. מירי הביטה בה ברצינות ודיאנה ופיית' שוחחו בניהן ולא שמו לב אליה.
מישל הצביעה על סיכה בצבעי הקשת שהייתה על חולצתה.
"או..." אמרה ווליריה "אפשר לומר שכן"
"אפשר לומר?" צווחה דונה "או שאת אוהבת בנות, או שלא, מותק"
"אה, כן, בטח" אמרה ווליריה ברתיעה.
"את נכנסת לכזה מקום בפעם הראשונה?" שאלה מישל
ווליריה חשה הקלה. הן יחשבו שהיא חדשה ולא יתייחסו לזה שהיא לא יודעת הרבה על הקהילה הגאה. מה טוב. היא הגניבה מבט אל הערפד. הוא פלירטט עם נערה והגניב מבטים לבחור מאחוריה בו זמנית.
"כן, אני..."
"היא עוד לא יצאה מהארון, הא?" שאלה מירה
"טוב, אם ככה אז צריך לתת לה חוויות חיוביות" אמרה אחת התאומות.
"ניראה לי יש לנו כאן עסק עם קטינה שעדיין מגלה את עצמה" אמרה דיאנה "שאולי חושבת שזה מגניב להתנשק עם בנות"
"אני בת עשרים ושתיים..." מלמלה ווליריה
"נו, באמת, דיאנה" אמרה דונה "אפשר לחשוב שבפעם הראשונה שנכנסת למקום כזה נישקת כל בחורה שרק הסתכלה עלייך"
"אני עשיתי את זה" הודתה אחת התאומות
"היית שיכורה" אמרה השניה "כמעט נישקת את אמא כשראית אותה"
"אז תגידי, מותק" נשמע קול עמוק ומפתיע מפיית' "נישקת פעם בחורה?"
ווליריה הסמיקה והנידה בראשה.
"בחיי, היא ירוקה לגמריי!" אמרה התאומה שישבה מימין
"היא יותר ירוקה מירוקה" אמרה השניה.
מישל טפחה על כתפה בחביבות. "אל תקחי ללב" אמרה "אני יודעת שזה קשה לעשות זאת בפעם הראשונה"
"מה, להתנשק?" שאלה אחת התאומות
"את מתנשקת אם כולן, אפילו איתי" אמרה השניה
"רק כאשר אני שותה מספיק בשביל לא לזהות את עצמי במראה"
"להיות גלויה עם הנטיה המינית שלך" אמרה מישל בחומרה, ופנתה אל וולריה "אל תעלבי, הן ליצניות שתיהן. הן עושות את זה כדי שתרגישי יותר בנוח."
"אה" אמרה ווליריה. היא תהתה אם עליה לנסות לפתות את אחת הנשים לתא השירותים הקרוב, או לחכות להוראות מרדבלוד הנפוח. לאחר מחשבת מה הגיעה למסקנה שהכישורים שלה מספיקים בקושי לפתות מנת דם טרייה, לכן החליטה "לעבוד על הכישורים החברתיים שלה" לעת עתה.

לאחר שעה בערך המשיכו הבנות לפטפט בערנות. "זה אולי פיק-אפ בר, אבל אנחנו סתם אוהבות להיפגש כאן" אמרה מירה ונשענה לעבר ווליריה באופן מחשיד. "לפעמים אנחנו מכירים כאן אנשים נחמדים."
הבנות ישבו וצחקו, שותות אלכוהול ומגניבות מבטים לעבר נשים (פיית הביטה גם לעבר הגברים) וצחקקו.
"הו, בחיי, הנה הבחור החתיך הזה" אמרה אחת התאומות
"חשבתי שאת לסבית" אמרה השנייה
"לסבית או לא" אמרה מירי "אבל בשביל בחור כזה הייתי חוזרת בתשובה"
"כן, לפעמים יש גברים כאלו" אמרה דיאנה בחולמנות "את נגעלת מכל גבר אחר וכלי השרברבות שלהם, אבל לפעמים יש איזה אחד שאת מוכנה לשכב לרגליו."
ווליריה הביטה מעבר לכתפה וראתה את הערפד מתקרב. היא הסכימה איתן. כאשר הביטה בו הייתה מוכנה לעשות יותר מזה רק כדי שיהיה מרוצה. אבל הוא עדיין נאד נפוח, ציינה לעצמה. רדבלוד ניגש והניח את ידו על כתפה.
"אתם מכירים?" שאלה פיית' בהשתאות
"אנחנו קרובים רחוקים" אמר רדבלוד בחיוך. כל הבנות צחקו. "אני מראה לה את נפלאות העיר" אמר והביט באופן מודגש לעבר מחשופי הנשים.
"כולן כאן לסביות" אמרה פיית'
"חברה מהנה ביותר" אמר "אני בטוח שתוכלו להדריך את בת דודתי הרחוקה בצעדיה הראשונים" הוא התיישב לצד ווליריה. היא לא יכלה שלא לשים לב שכל הנשים מרותקות אליו. והן היו לסביות!
"אה, אתה יודע עליה..." אמרה מישל
"כן, עד אתמול לא התנשקה..."
"מי היה בר המזל?" שאלה אחת התאומות (ריקי, ככל הנראה)
רדבלוד חייך באופן ממזרי. "אנחנו יותר רחוקים מקרובים."
במקום להזדעזע, כפי שצפתה שיעשו צחקו כל הנשים. היא מצאה עצמה נגעלת מעט. הן שכחו כל אשר היה סביב והתרכזו בו. היא הייתה בטוחה שהן ישכבו איתו מרצון. היא הרגישה את המשיכה המינית שלהן כלפיו. כלפיה, היו רק... רגשות חיבה. למרות שמישל הקרינה מעט יותר מזה.
"ובכן" אמר "אמרתי לה אתמול – 'יקירה, המצב הזה לא יכול להמשך. אם את בי סקסואלית, תהיי כזאת ואל תתחפשי לאמא תרזה.' – והיא הסמיקה."
"זה לא יפה מצידך" אמרה מישל
"שמע, " אמרה פיית' "ככה אנשים נכנסים רק עמוק יותר לארון"
"ולכן," אמר "לקחתי אותה הנה. שתתנשק גם עם מישהי."
מישל משכה בשרוולה של ווליריה והובילה אותה לשולחן צדדי. אף אחת לא שמה לב.
"בחור מדהים" מלמלה מישל "אבל הוא מתייחס אלייך לא כל כך יפה, מה הסיפור שלו?"
ווליריה הרכינה את ראשה. "הוא די שתלטן" אמרה בשקט.
"מכירה כאלו" אמרה "אל תקחי ללב. תבלי קצת איתי ותשכחי ממנו."
וולריה הנהנה.
"הוא באמת נישק אותך?" שאלה מישל. וולריה הנהנה.
"וזו הייתה באמת הנשיקה הראשונה שלך...?"
"לא ממש" אמרה וולירה.
"הבנתי" אמרה מישל וכרכה את זרוע סביב כתפה של וולירה. החרפדית נשכה את שפתיה. ריח האישה והתשוקה שלה היו חזקים למדי. מה גם שנראה שמישל מחבבת אותה. היא חששה שזה לא טוב מיוחד. אבל היא קוותה שהאלכוהול שמישל שתתה ירדים מעט את זכרונה. היא צריכה לנסות לפעול. לעבוד על הכישורים שלה, או מה שזה לא יהיה.
"את מוצאת חן בעיניי" אמר ווליריה אל מישל "את מאוד עצמאית ויפה"
מישל חייכה "תודה, את חמודה מאוד"
וולריה חייכה את חיוכה הטוב ביותר. היא תמיד ניסתה להשיג איתו עוד חצי שעה לקריאה לפני השינה.
"הייתי רוצה להכיר אותך" אמרה, וגילתה שהיא מדברת בכנות.
מישל נשקה אותה על לחיה. "איפה את מתאכסנת?" שאלה
"במלון לא רחוק מכאן" אמרה וולריה
"אז נוכל לשתות קפה ולדבר" אמרה מישל. וולריה הגניבה מבט אל רדבלוד. היא ידעה שהוא שומע. מבט כמעט לא נראה שהגניב אליה אישר לה את הסכמתו.
"כן, אני חושבת שנוכל לשמוע זו את זו טוב יותר בלי המוזיקה הזו" אמרה, וליבה האיץ.

רדבלד התרחק מהנערות וניגש לנערה בצידו השני של החדר. הוא התנהג כאילו הוא מתעלם ממנה ולכאורה נעצר לידה בטעות, וכמובן שהגניב אליה מבטים בידיעה שתשים לב, לבסוף היא נגשה אליו, "מחפש חברה?", היא שאלה. הוא ראה שהיא תהיה טרף קל, הוא היה צמא , "אני מקווה שמצאתי את החברה הנכונה" הוא השיב לה בחיוך זדוני.

בלילה ההוא הירח זהר באורח יוצא מהכלל לעונה הזו של השנה. כל החתולים צווחו, כאשר רבו בניהם על הנקבות המיוחמות. בני האדם בילו במסיבות נוטפות זיעה עד אור הבוקר. נראה היה שגם הפרחים עצמם מתחננים לחסדי הדבורים ופרפרי הלילה. דמות ישבה על דוד המים של אחד הבתים. בישיבתה השקטה ובבגדיה שחורים כמעט לא נראתה על רקע הצינורות, אך היא עצמה ראתה היטב את המתרחש ברחוב. הדמות השעינה את סנטרה על כף ידה ונאנחה בשקט. "בני אדם" הרהרה "לא טובים בהרבה מהחתולים הצווחים על הגג השכן."
הדמות שבגדיה השחורים הסוו אותה בחושך הלילה על גג הבתים, ועור של בגדיה הבריק באור הירח רכנה מטה ופניה הוארו לרגע באור הירח. היו אלו פניו של גבר צעיר. הוא צפה בקבוצת בני נוער הולכים במעלה הרחוב, נשענים זה על זה, שיכורים מכדי לעמוד זקופים. הם הלכו ופיזזו מנגינה איטית ובלתי מובנת.
"בני האדם הללו אינם מבינים עד כמה חייהם קצרים" חשב בעוד הוא מביט בהם ומבטו חודר כל תנועה שלהם ושומע כל רחש. הם המשיכו במשעול וכשהם פנו כבר לא היה יכול לרואתם, אך עדיין שמע אותם. לפתע ראה תנועה על הגג הקרוב, אך משום מה לא נשמע דבר מכיוון זה.
חריקת מתכת שקטה גילתה לו שדבר מה עומד עתה מאחוריו, על דוד המים. "מחפש ארוחה?" שאל קול שקט. נקבה, ציין לעצמו, ואחת מבני מינו, קרוב לוודאי. אם כי, צעירה. עדיין לא למדה לנחות בשקט מוחלט.
"זה לא עניינך" ענה "פרט לכך, עלייך להשתפר בנחיתות. שמעתי אותך" אמר בשקט ורחרח את האוויר. הריח היה לא מוכר במיוחד, אך לא לווה אליו שמץ הריח האנושי שאפיין ערפדים צעירים. משונה, חשב לעצמו, בהחלט עניין יוצא דופן.
היא התיישבה לצידו, משתדלת להסתיר את פניה תחת ברדס גלימתה. הוא בחן אותה בשתיקה. היא לבשה חצאית רחבה ולרגליה היו נעליים מדגם צבאי שאין לטעות בו. האם יתכן שעדיין לא סיימה את שנתה הראשונה כערפד?
אך אם הצליחה לנחות כך, קרוב לוודאי יש לה שווי משקל יוצא דופן. הוא שלח את ידו במהירות ומשך את הברדס מראשה. הוא בחן בשתיקה את פניה והאוזניים, שנראו כאוזני חתול שבצבצו מראשה. "חרפדית" אמר בלחש "שמעתי שאתם די נדירים."
החרפדית הנהנה.
" כמה זמן את בעיר הזו?" שאל בתמיהה. הוא נימצא בעיר זה מספר חודשים ומעולם לא פגש בחרפדית זו במי שעשוי היה לקחת אחת כזו ללימוד. תינוקת כזו, ומסתובבת לבד?
"רק אתמול הגעתי ברכבת." אמרה, ובקול ביישני הוסיפה "אני לא אוהבת רכבות. אין מספיק פרטיות ואני תמיד מפחדת שמישהו יראה אותי".
הערפד גיחך בלעג קל "אני מבין אותך. יותר מידי גירויים טעימים שצריך להתעלם מהם. אני אישית מעדיף אופניים. מאיפה הגעת?"
"שלחו אותי ל... לימוד, אליך. מהטירה." מלמלה בשקט. הערפד צופף את גבותיו. העניין הזה היה רציני. טמבלים מחורבנים, אומרים לו להתייצב עם הבטחה לעבודה טובה, מייבשים אותו חודשיים, מבטיחים הבטחות מטופשות ובסוף שולחים תינוקת, או אולי פעוטה ממש קשת עורף. בלי מכתבים ובלי טלפונים. בטח שוב שלחו דואר אלקטרוני שלא יכול להגיע אליו.
"כן, הטירה... יותר זקנה ממני" מלמל הערפד "שמעתי יש שם בית חולים לערפדים עכשיו". הוא התיק את תשומת ליבו אל הרחוב, שם עבר זוג קשישים. החרפדית לא אמרה דבר. אך דבר מה נראה מוזר. דבר מה בהתנהגות החרפדית לא היה רגיל מספיק. הנחיתה השקטה לא התאימה להתנהגות המגוחכת שלה. היא לא התנהגה כאילו לימדו אותה אי פעם להתנהג כראוי. אך היא גם לא התנהגה כמו ערפד שרק נולד.
"בת כמה את?" שאל
"עשרים ואחת ו..." מלמלה.
"מאז הלידה לצללים?" שאל חדות
מסתבר שאפילו לא למדה להציג את עצמה. הלכו להן ההבטחות על תלמידים בני חמש והתקווה שאולי פשוט שלחו ערפדית פעוטה שלא נשמעת לשום משמעת.
"ארבעה חודשים, פחות שנה מהזמן בו ניתן לי הצל" מלמלה והרכינה את ראשה. ברחוב עברה נערה צעירה. מושלם, הרהר לעצמו הערפד. היא לבדה.
"אני יורד למטה, הישארי חבויה ותלמדי" אמר לה בלחש וקם ממקומו. הוא יאלץ להתחיל מהבסיס. תקולל הטירה, תקולל.
הוא קפץ ונחת בנחיתה הקלה שבקלות כעשרים מטרים מהנערה, מאחוריו שמע מה שנישמע כנפילת בניין (לטעמו) שסימל את נחיתתה של החרפדית. מסתבר שהנחיתה השקטה שלה קודם הייתה הצלחה חד פעמית. הוא הביט בנערה. היא לא שמעה אותה, חשב לעצמו בהקלה.
הוא הלך לאיטו אחריה, היא לא הרגישה בו מתקרב, הוא פסע כצעד אחד מאחוריה, כשהגיע מספיק קרוב הניח ידו על כתפה בעדינות כאוהב. היא הסתובבה בפליאה, אך לא בפחד. "כמו תמיד" חשב לעצמו, הוא חייך לה חיוך אוהב וקרב פניו כלנשק לה. היא לא התנגדה, אך הוא לא עצר בפיה אלה המשיך אל צווארה. הוא נשק לה בצווארה פעם ועוד פעם, ואז נעץ ניביו בצווארה, דמה מילא את פיו והחל לזרום פנימה בעוד הוא לוגם בהנאה מדמה של הנערה חסרת הישע.
הוא ידע שהחרפדית מביטה בו בהערצה, היא יודעת שגם היא מסוגלת לזה, זה בדמה. לבסוף ליקק את פצעה של הנערה וזה החלים כלא היה. הערפד נעלם בין הצללים, הנערה המשיכה ללכת כאילו שלא קרה דבר, ומבחינתה באמת לא קרה דבר. הוא הסתובב אל החרפדית, שהצמידה את כפות ידיה בחוזקה זו לזו, וליקקה את שפתיה בכמיהה. תינוקת. הוא רמז לה להתקרב אליו, והיא צעדה לעברו, ונעצרה במרחק שני צעדים ממנו. הוא סימן לה בידו שנית. החרפדית התקרבה עוד חצי צעד באי נוחות. הוא יצטרך לחנך אותה, מאוחר יותר. עתה משך אותה והצמיד אותה אליו, שפתיו מרחפות מעל שפתיה. היא פתחה את פיה לומר דבר מה, והוא הצמיד את שפתיו לשפתיה, משחרר מעט דם שנאגר בפיו, דואג שלא תשפך טיפה. לאחר מיכן הניע את לשונו בעדינו על ניביה, דואג לפצוע אותה מעט, ולהשאיר כמה טיפות מדמו בפיה, מלטף את גרונה בעדינות. היא בלעה הכול. הוא המשיך לנשק אותה עוד שניות אחדות. לאחר מכן הניח לה, והתרחק מעט.
"התקבלת" אמר בשקט, כאשר היא הניחה את ידה על שפתיה בתמיהה. "אני אלמד אותך בחודשים הקרובים".
"מה..." היא מלמלה בבלבול, ממצמצת בעיניה. דמו הערפדי, העתיק בהרבה משלה היה כמו יין משכר לגביה, קרוב לוודאי. אפילו כמות כזו קטנה תסחרר אותה מעט.
"נתתי לך מהדם שלי" אמר לה "עכשיו את מחויבת לציית לי". הוא חייך. "כך אני מקבל את כל תלמידי החדשים. תאלצי להסתדר". הוא הסתובב בגבו אליה וסימן לה לעקוב אחריו. והחל לקפוץ במהירות, ותוך זמן קצר הגיעו לצידה השני של העיר.

היא עקבה אחריו כשנכנס לבית מלון ישן. בכניסה עמד שומר סף מנומס שקצת הריח מריקבון, היא ציינה לעצמה. הוא פתח להם את הדלת בקידה ובחיוך. אם הוא רק היה יודע, השתעשעה החרפדית במחשבה.
בשולחן הקבלה קרא הפקיד "מר. רדבלאד, מר. רדבלאד ,הגיע מכתב בעבורך" הערפד הסתובב לכיוון הדלפק בעוד הפקיד מגיש לו מכתב. החרפדית התפלאה למראה גודלו ויופיו של המקום. הקירות מכוסים בטפטים בצבע אדום עם פסי זהב, הרצפה מכוסה שטיח מקיר לקיר גם הוא אדום עם פסי זהב, ושלוש נברשות קריסטל תלויות מהתקרה. המקום מזכיר מעט את ה-טירה, חשבה לעצמה. לפתע הבחינה החרפדית שהערפד עולה במדרגות. היא מהרה אליו ועלתה אחריו במדרגות לחדרו. הוא פתח את הדלת והכניסה פנימה וסגר את הדלת אחריהם. החדר כמו כל שאר המלון בגווני אדום וזהב, עם מיטת אפריון זוגית במרכז החדר. הוא נכנס ובעודו פותח את המכתב היא ראתה את כתובת השולח. "הטירה".

הטירה, חשב, המכתב אכן היה מהטירה, ונכתב בו על החרפדית הזו שבאה "על מנת שילמד אותה את רזי העבודה" איזה ניסוח מגוחך, חשב ודילג מספר שורות "... שמה ולירייה והיא סיימה מטמורפוזה לפני כארבעה חודשים וכמו כן עברה הכשרה בסיסית. היא לומדת מהר ולכן חשבנו עלייך כמורה דרך הכי מיומן למתאים לתפקיד...."
"כך" הרהר לעצמו והפך את המכתב, חשבו עליו. אחר כך יתקשר אליהם ויאמר להם מה הוא חושב עליהם. אחר כך...
בצידו השני של המכתב נכתבו אי אלו הערות על התנהגותה, תקופת הלימוד והמלצות תזונתיות לחרפדים. שום דבר מיוחד, כמובן, אולי פרט לצורך לשתות חלב עצמות (הוא החליט לברר עליו אחר כך) בתקופה הראשונה, בשל המחסור בסידן.
הוא התיישב על המיטה, וויליריה נשארה עומדת. יש לה נימוסים בסיסיים ביותר, אבל לא יותר מכך, כנראה. היא שאלה למעשיו כשפגשה אותו ולא דברה בנימוס המצופה מערפדית בת גילה, אך – היא הצליחה לעקוב אחריו בלא קושי, ועוד הצליחה למצוא אותו בעיר. וזהו פרט ראוי לציון. הוא הניח את המכתב על השידה ופנה להביט בה.
"הורידי את הברדס" אמר חדות "אין סיבה להסתיר את פנייך בנוכחותי" אמר לה. היא צייתה, לאט מידי. אך הוא הניח לכך לחלוף. הוא הושיט את רגליו קדימה והצביע על מגפיו. היא הביטה בחוסר הבנה.
"תורידי את המגפיים שלי" אמר בשקט. היא נגשה, התכופפה והחלה להסיר את מגפיו. הערפד הושיט את ידו ונגע באוזניה. היא נרתעה. כאשר סיימה להסיר את מגפיו הורה לה להניח את מגפיו ליד הדלת, ולהניח את נעליה שם גם כן. לאחר שעשתה כך היא נגשה אליו במבט שואל. נראה שהיא עדיין הייתה מטושטשת למדי מהשפעת דמו.
"שבי" הורה לה חדות, בקול הדורש ציות. היא נחתה על הרצפה כאילו רגליה הפסיקו לתפקד. נימוסים בסיסיים, וחסרת יכולת הגנה מטבע הערפד, כמעט כמו כל בן אנוש. "עמדי" אמר לה באותו הקול. אותה ההשפעה, אך הפוכה. היא כמעט קפצה באוויר. מזמן לא הייתה לו תלמידה, הרהר, גם אם תלמידים הם לא רעים כלל. וכן, התחשק לו לראות את שינויי הגוף שחרפדים עוברים, ואת הזנב שלה. הוא עדיין לא ראה אותו.
"התפשטי" אמר בשקט, והיא צייתה.
היא הורידה את הגלימה מכתפיה שצנחה לרצפה. מתחת הייתה לבושה בלבוש שמישהו בטירה חשב שהוא כשל בני נוער בתקופה הזו. מגוחך כמובן. הלבוש הזה היהחולצת טריקו פשוטה והחצאית רחבה שראה מבעד לגלימה עוד מקודם. וסביב רגל ימין היה כרוך זנבה הפרוותי והשעיר כשל חתול. היא הורידה חולצתה ומתחתיה לבשה חזייה שחורה בעלת קצוות תחרה, הוא קם והחל להתקרב אליה. היא לא נרתעה והמשיכה לפשוט את בגדיה.
תוך זמן קצר פשטה את חזייתה ולעינו נגלו שדיה החלקים והצעירים, הוא התכופפה ופשטה את חצאיתה ותחתוניה עד שעמדה מולו עירומה לגמרי, וזנבה עוד כרוך במה שניראה כפחד סביב רגלה, "תני לזנבך לנוע חופשי, אין לך מה להתבייש בו" אמר והוסיף כעבור שניות אחדות ברשמיות מה "הוא מתנה שניתנה לך מלידתך לחושך", בין רגע זנבה הושט באוויר ונע בחופשיות באוויר מאחורי ישבניה.
"שכבי במיטה" ציוה, היא הלכה כהרף עין ונשכבה במיטה תחת המצעים. הוא החליט עוד קודם שישכב איתה. כבר חודשיים לפחות הוא נאלץ להסתפק בנוער מועדונים מזדמן, לעזאזל.
הוא פשט בגדיו ונכנס גם הוא, בשוכבה כה קרוב אליו שלח ידיו ללטף גופה. הוא החל מלטף את בטנה, היא הביטה בו בהנאה, השפעת דמו פגה ממנה, חלקית לפחות, והיא החלה מגיבה בחופשיות, היא שלחה ידיה ונגעה בגבו, ובכתפיו, הוא המשיך ללטפה ועבר לשדיה ולכתפיה, היא ליטפה את חזהו ואת בטנו. הוא הסיט את ידיה והחל ללקק את צווארה, נושך אותו קלות. היא נאנחה.
"נהנית?" לחש על אוזנה. היא הפסיקה ללטף את גבו באחת.
"אל תפסיקי" לחש לה "ראי בזה סוג של מבחן מעבר, חתלתולה". היא נשפה בזעף. הוא שיקע את שיניו בצווארה והיא גנחה. הוא לא שתה מדמה, אלא בעיקר ליקק את צווארה, ונשך קלות, אך גניחותיה התחזקו. הוא העביר את ידו על בטנה והחליק אותה אל בין רגליה, והחל ללטף. היא התנשמה בהפתעה, אבל ככל הנראה ציפתה לזה. ככלות הכול, היא הייתה רטובה מאוד, שם. היא שלחה ידה לעבר איברו, היא ליטפה אותו ו לאורכו. הוא החל מלטף בין שפתיה, מגרה את גופה יותר ויותר, היא פלטה אנחת הנאה, בעוד הוא מחדיר אצבעו לתוכה ובו בזמן מגרה בעזרת אגודלו את דגדגנה, ובידו השנייה מלטף את שדיה. אצבעו חדרה עמוק לתוך גופה הרטוב, וכאשר הגיע לנקודה המתאימה החל להניע אצבעו במעגלים בתוכה. עיניה נפתחו בהפתעה והיא החלה נושמת בכבדות, מתענגת על התחושה הנפלאה, "איך את מרגישה?" הוא לחש. "ניפ.." היא גנחה כתשובה. בעודו מענגה היא הרגישה רצון עז שהוא יחדור אליה, לרגיש אותו בתוכה, קרוב אליה. הוא, בעודו מענג אותה, התמקם מעליה, הוציא את אצבעו מתוכה, היא גנחה במחאה ושלחה ידיה להחזיר אותה פנימה, אך ללא הועיל. בעודו מגרה את דגדגנה בידו ליטף קלות את שפתיה באיברו, הרטיב אותו בנוזליה וחדר לתוכה מעדינות אך בנחישות, היא נאנחה בהנאה בעודו חודר עמוק יותר לתוכה, ולאט לאט נסוג מתוכה ושוב חודר לתוכה, הוא הרגיש איך גופה מתהדק סביב איברו בקבלה, ושוב חדר לתוכה ונסוג. ושוב ושוב ושוב ושוב, מגביר לאיטו את הקצב, ומכווץ שרירים באגנו בקצב המתאים. גניחותיה התחזקו. "א...איך...את..תה...עושה...את את...זה...?"שאלה, הברותיה נקטעות בקצב תנועותיו.
"ניסיון של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים" לחש באוזנה, והגביר את הקצב. היא גנחה, וכרכה את רגליה סביב מותניו. הוא שיקע את שיניו בצאוורה, ויצר פצע קטן, נותן לדם לזרום אל פיו, ומגביר את התענוג. לדעתו לא היה דבר טוב מלשתות דם ביחד עם יחסי מין. דמה עדיין לא קיבל את הטעם הערפדי החזק, אך עדיין היה בעל הטעם הנפלא והמעורר של דם טרי. הוא נהם בשעה שהשקיע את שיניו עמוק יותר והגביר את הקצב. הגניחות שלה היו מעט חזקות מידי לטעמו. הוא כיסה את פיה בידו, והשקיט אותה מעט, אך תוך זמן קצר חש את שיניה מגרדות את כף ידו. כל הערפדים שהכיר רצו לנשוך דבר מה בזמן התענוגות הגופניים. לא מעט מתלמידיו (ואחדות מתלמידותיו) הרסו את כל הכריות במיטה. אבל הוא לא רצה לתת לה את התענוג הזה בינתיים, והתמקד בתחושותיו. הוא ניתק מצווארה והוריד את ידו מפיה, והחל לנשק אותה בחוזקה. הוא חש את גופה רועד תחתיו, מתקמר תחתיו, דורש עוד. הוא הגביר את הקצב עוד. נהמות קטנות נמלטו מפיו עם כל תנועה שלו. הוא לא ניסה להפסיק את גניחותיה עתה. הוא הרגיש בשפיכה מתקרבת, ועצר את עצמו, ממשיך לנוע בתוכה במהירות. אך כאשר נישק אותה, והבליע תוך כדי כך את צעקתה, כאשר הגיעה לפורקן, נשמעה דפיקה בדלת, שגרמה לו לאבד את ריכוזו לחלוטין. הוא שפך בתוכה את נוזליו, והתנשם מעט. בסך הכול, זה היה לא רע כלל.
"מר רדבלאד?" נשמע לא מוכר. כנראה קולו של אחד מעובדי המלון.
"כן?" נשף בזעף
הקול המהסס המשיך "שירות משלוחים, הגיעה חבילה בשבילך"
הערפד קם מהמיטה ומשך חלוק על גופו. הוא סגר את הוילונות סביב המיטה, בה התכרבלה החרפדית בנוחות, קרוב לוודאי לאחר שהגיעה לפסגה הנוכחית של חיי המין שלה, וניגש אל הדלת. קרוב לוודאי עובד המלון שמע חצי מהנעשה. לפחות. הוא תהה כיצד לא הרגיש בו מעבר לדלת.
כאשר פתח אותה הבין מדוע. עמד שם ערפד, בלבוש שירות משלוחים כלשהו.
"הסודיות הזו באמת נחוצה?" שאל כאשר הכניס אותו פנימה. הערפד השני משך בכתפיו.
"מהטירה" אמר "ציוד לתלמיד, וחפצים אישיים"
"אה" אמר הראשון "רב תודות".
הערפד השליח הניח את הארגז באחת מפינות החדר הצדיע לשלום ויצא.
הערפד נעל אחריו את הדלת ופנה חזרה אל המיטה. הוא הסיט את ווילונות האפריון והביט בשלווה בחרפדית המכורבלת בתמימות והנאה תחת המצעים. "היא ניראת כל כך צעירה ותמימה, אפילו אחרי מה שעשינו כרגע" חשב לעצמו בגיחוך.
הוא פשט את החלוק והחליק בחזרה תחת הסדינים. השחר עלה לאיטו במזרח ובעודו שוכב על גבו ומביט בחרפדית הנמה לצידו, חשב לעצמו, "כבר שנים לא ישנתי. היא נראית כל כך שלווה, לו רק יכולתי להירדם להיתנתק לכמה שעות מאור השמש הארור הזה".
בעודו מהרהר במחשבותיו השמש נעה במסלולה בשמיים וקרן אור צרה ובודדת נחה לרגע על זנבה של החרפדית. לפתע קמה החרפדית בזעקת כאב. הערפד נרתע אך אז עינו נחו על זנבה המעלה עשן. הוא אחז בזנבה והכניס אותו תחת השמיכה. היא נרגעה וחזרה לשכב בנחת לצידו, מלטפת את זנבה הפצוע בהבעה כאובה.
"זה קורה" הוא אמר לה "לעיתים נדירות, אבל קורה שקרני אור חודרות את האפריון" היא הביטה בו בכאב וכעס.
"בטירה ישנו במרתף" לחששה.
"הטירה מלאה בערפדים צעירים שיכולים לחטוף כוויות בגלל מנורת פלורוסנט" ירק בחזרה "מישהו עתיק כמוני לא צריך לדאוג בגלל קרני שמש תועות". נראה היה שהחרפדית רוצה לענות לו בחוצפה. אך, היא בלעה את מילותיה. יפה, החינוך בטירה לא הדרדר כל כך בכל זאת. תחת זאת שאלה, "אתה לא תיכווה?"
"זה מוסיף ריגוש קל לכל עניין השינה. אם כי, אני לא ישן יותר."
החרפדית פלטה קול קטן, והביטה בזנבה. הפרווה נחרכה כולה, והעור מתחת נשרף. נראה היה שהיא כאובה.
"תחזרי לישון" אמר לה "כשתתעוררי יתכן והכוויה תחלים לחלוטין."
החרפדית צייתה לו ועצמה את עיניה. כעבור זמן מה נרדמה. הערפד המשיך להביט בכוויה המחלימה. ההחלמה נמשכה זמן רב מידי, וכפי שראה, היא תחלים לחלוטין רק תוך שבוע. הוא נאנח והושיט את אצבעו לפיו, וחתך אותה על ניבו. לאחר מכן מיהר וטפטף טיפת דם על הכוויה. החומרים מעוררי ההחלמה שבדמו יחישו את ההבראה, לפחות בכמה ימים. כשהתעוררה שטח העור החשוף כבר היה ורדרד, ונראה שיחלים עד ליל המחר.
בעודו שוכב הרהר על המצב בו הוא שרוי. תלמידה חדשה, חשב, לא היה לי תלמיד כבר שלושים שנה, אני צריך להיזכר איך להסביר את כל התרגילים הבסיסיים למישהו חסר ניסיון כלל, ההליכה שלה... היא וודאי מעולם לא צדה.
והוא צריך להכין סדרת אימונים והכשרה ...
בעודו מתכנן את אשר ילמדה השמש עברה לאיטה את השמיים עד שעברה את קו האופק והותירה את החדר באפלת דמדומים קרירה ונעימה.

"אני ה?חתול המתהלך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."
-רודיארד קיפלינג, החתול שהתהלך לבדו
כן, אני החתול. התהלכתי במשך זמן קצר בשולי הבדס"מ ולמדתי כל מה שלדעתי היה עליי ללמוד. למדתי מעט מאוד על מין והרבה יותר על בני אדם. על עצמי לא למדתי כמעט דבר. בהמשך אתחיל לפרסם חלקי סיפור שאני ובן זוגי כתבנו, שמצאתי שעשויים לעניין את הקהל כאן, בעיקר כי הם לא ראויים לפרסום בכל מקום מהוגן אחר. יש בהם קצת יותר מידי מין עבור הטעם הטוב.
הסיפור עדיין לא נגמר, אך כתיבתו הואטה.
אף על פי כן, לפי מה שראיתי באתר סיפורים הקשורים לבדס"מ ומין לעיתים רחוקות שייכים גם לסוגת הפנטסיה/אימה. אכן מצער למדיי.

ועל כן אזבל כאן בנושא.

יש אנשים עם כל מיני פנטזיות מיניות. שמעתי על פנטזיות אונס, מין ביין נשים או גברים, או אפילו דברים פחות מקובלים כמו בעליי חיים. יש כל מיני זיבולים שאנשים כותבים על מי שמעדיף מה, אבל בסופו של דבר זה מה שעובד בשביל כל אחד. את הפנטזיות שלי לא ניתן להגשים. לפחות, פרט לזו שכללה את "תקשור אותי ונראה איך ארגיש".
בכל זאת, איפה תשיגו עלפים, שדים ובני שמיים?
איפה תשיגו מלאכים ושטנים, שהטאבו בעולמם אוסר עליהם אלו על אלו?
היכן תשיגו ערפדים שטופי זימה ופיות חובבות צוף?
ובאופן עקרוני, לבקש מאשוני שתתן לך מחסדיה זה רעיון גרוע. תזכה לחסדי החרב שלה. ואחר כך היא תאכל את הגופה שלה, אם תהיה רעבה. לא רע בשביל מישהי שבערך בגובה של בת 12, מהסוג הלא מפותח לגילה.
הקיאואה תשלח ברק בישבנך, והחתולה לא תהסס לעשות לך ברית מילה מורחבת.
ובנות הכוכבים לא ממש מתענינות במין באופן בו אנו תופסים אותו.

לא, אי אפשר להגשים פנטזיות על סיפורים פנטסטיים המסתובבים בראשי, שבהם גם מקיימים יחסי מין. אבל אפשר לכתוב אותם.

עוד מישהו או מישהי סובל/ת מאותן פנטזיות?