מאדים בשמי הלילה

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד מתחיל ללמד את ווליריה על משמעות כוחותיה הערפדיים, בזמן שהוא עצמו מתחיל לחשוש מהזדקנותו.


ווליריה התעוררה לאיטה ולא הבינה היכן נמצאת. הליטוף על ראשה היה כל כך רך. "אמא" מלמלה ושלחה את ידיה לחיבוק.
"ערב טוב" אמר קולו של רדבלוד והעיר אותה מהחלום. הליטוף המשיך. וולריה פתחה את עיניה והביטה. "זו את" מלמלה בהפתעה
האחות הנהנה בחיוך והפסיקה ללטף את ראשה. ווליריה שמה לב שראשה מונח בחיקה של האחות ותהתה אם עליה להתיישב או להשאר במצב זה.
"אין סיבה להתרגש" אמר רדבלוד "זו רק ביקורת שגרתית". וולריה חשבה שהוא נשמע מעט ... חושש.
"עכשיו תשבי בבקשה כדי שאוכל לבדוק אותך" אמרה האחות "ואתה," פנתה לרדבלוד ברוך "סגור את הוילון ואל תפריע לנו כמה דקות". שניהם צייתו.

"פתחי את פיך" אמרה האחות, ופנתה אל וליריה. היא הכניסה את ידה לפיה של ווליריה ומיששה מעט. ווליריה התבוננה בה בהפתעה.
"הניבים שלך מתפתחים היטב" אמרה "שמרי עליהם והם ישמשו אותך מאות שנים". וליריה חייכה. "עכשיו, כסי את עינייך עם זה" הורתה שוב האחות והניחה פיסת בד שחורה בידי של וליריה. וליריה שקלה את פיסת הבד בידה בהפתעה, ולאחר תהייה קצרה כרחה את פיסת הבד סביב עיניה.
היא שמעה צליל נקישה נע סביבה. היא שמה לב שהיא מפנה את אוזניה בלי לחשוב לכיוון הקול.
"יפה מאוד , שרירי האוזניים שלך פעילים" אמרה האחות. לפתע ווליריה הרגישה את ידיה של האחות אוחזות בזנבה וממששות אותו.
"טוב, נראה שאת מתפתחת היטב." ווליריה שמעה שהאחות הוציאה דבר מה מרשרש מכיסה וקולות שרבוט. כנראה רישומים כלשהם. אחר האחות התירה את הבד מעיניה.
"אני מקווה מטפלים בך טוב " אמרה האחות, בנימת שאלה.
ווליריה נבוכה. "כן" ענתה בלי לחשוב, לא בטוחה אם הייתה זו אכן שאלה או הצהרה.
"כן... מה?" שאלה האחות בקשיחות מפתיעה.
"כן גברתי" תיקנה עצמה וליריה
"אני רואה שהוא לא מספיק קשוח אותך, אני אדבר איתו בנושא. עד הפעם הבאה שניפגש אני מקווה שהנימוסים שלך ישתפרו".
"לא מספיק קשוח? לאיזה בור הכנסתי את עצמי" חשבה וליריה, אך כעת לא היה מה לעשות. האחות פתחה את הווילון, וקמה על רגליה.
וליריה ראתה שרדבלוד ישב שוב בכורסתו וקרא. "הישארי כאן" פקדה האחות, וסגרה את הווילון אחריה.

"אני רואה שהתרככת עם השנים" אמרה פרספוני לרדבלוד
" איני הקשוח שבמדריכים, אך אני שומר על סטנדרטים" ענה רדבלוד מבלי להסיר את מבטו מהספר.
"אני דורשת ממך, היה קשוח איתה" אמרה האחות. רדבלוד רק זקף גבה משועשעת. אף אחד לא אומר לו איך ללמד, אפילו לא אחת מהכובעים השחורים. מסדר אחיות ארור.
" יש לה אופי חייתי, צריך לרסן אותה, רק כי היא תוכל לשרוד בחברה של ימינו" המשיכה האחות בקשיחות גוברת.
"היא לא שונה מהאחרים שאימנתי, ואני לא רואה שום סיבה להקשיח את האימונים בשבילה" התקשח רדבלוד.
"האחריות בידיך, אבל אם היא תיתפס, אתה יודע מה יקרה למוניטין שלך." אמרה האחות בקול קפוא.
"אני אדאג למוניטין שלי, ואת תדאגי לבריאות הצעירים, כל אחד והתפקיד שלו." אמר רדבלוד, כובש את כעסו. ובעברו לנימה יותר קלילה, שאל; "איך ההתפתחות שלה בינתיים?"
"היא בריאה, וההתפתחות שלה תקינה, למרות שראיתי מספר פציעות על גופה. אתה עדיין משתמש בחיות פרא לאימונים? "
"בינתיים רק קרב קטנטן עם דוב, לא משהו מעבר ליכולותיה" השיב רדבלוד בחיוך.
"אנחנו נתראה עוד חודשיים לבדיקה הבאה, לילה טוב לך" אמרה האחות ויצאה מן החדר. רדבלוד לא התגבר על הפיתוי וחרץ בלשונו לדלת הנסגרת. ארורות הכובעים השחורים.

וולריה האזינה לקולות. היא יכלה לשער את המיקום של כל אחד מהנוכחים. וגם לנחש את הבעות הפנים של רדבלוד. היא הגיעה למסקנה שהוא מתגונן ו... חושש.
מדוע? שאלה את עצמה. היא הרהרה בכך בקצרה והגיעה למסקנה שזו פוליטיקה. המפקד הזכיר את העניין פעמים אחדות.
כעבור רגעים אחדים רדבלוד פתח את הוילון והושיט לווליריה מעטפה.
"יש לך תור למרפאה בשבוע הבא" הפטיר
"אבל... חשבתי שיש לי ביקורת רק עוד חודשיים, אדוני" ענתה ווליריה, לוקחת את המעטפה בהיסוס.
רדבלוד שילב את ידיו מאחורי גבו והחל להתהלך בחדר. הוא עצבני, חשבה ווליריה. היא החליקה על הרצפה והתיישבה ישיבת קרסול, הזכורה לה היטב מהטירונות. עכשיו אני הכי מנומסת שאפשר, חשבה ולירייה, אולי לא יציק לי.
כעבור שניות אחדות רדבלוד החל לדבר.
"פרספוני ... ככה קוראים לאחות, ואני שוחחנו זמן מה לפני שהתעוררת" התחיל "ו... היא בדקה אותך זמן מה לפני שהעירה אותך"
ווליריה רצתה לשתוק אבל סקרנותה גברה עליה. היא ניסחה את שאלתה באופן הכי מנומס שיכלה לחשוב עליו.
"איך, אדוני?"
"הו, היא סרקה את המוח שלך"
ווליריה מצמצה בהפתעה.
"היא... סרקה את המוח שלי...?" חזרה על דבריו. רדבלוד כחכח בגרונו באיום.
"סליחה אדוני" אמרה בקול קטן.
"מיומנות של מסדר האחיות. כל ערפד מסוגל לזה, למרות שיש הבדלים בין השבטים. אלא שבנות המסדר העלו אותה לדרגת אומנות"
ווליריה פתחה את פיה לשאול עוד אבל רדבלוד כבר החל מדבר בקולו הקשוח הרגיל. "עכשיו שימי לב: יש לך תור לטיפול בשבוע הבא. את תלכי אליו, בלי להתחמק."
"כן אדוני" ענתה ווליריה. היא תהתה מדוע שתרצה להתחמק. רדבלוד המשיך ללכת בחדר עוד כחצי דקה ולבסוף עצר ונעמד מולה, מביט בה. ווליריה השפילה את מבטה.
"ובכן" פתח רדבלוד כעבור זמן מה "היום נעשה משהו" והוא גיחך ברשעות "משהו מאוד נחמד"
ווליריה החליטה לשתוק. אבל רדבלוד לא חשב כך.
"מה, את לא הולכת להתחצף ולשאול אותי?" שאל בקינטור
ווליריה התבלבלה. לבסוף פלטה בקול קטן "לא, אדוני"
"אני רוצה שתשאלי" אמר לה, מקנטר אותה שנית.
שום דבר טוב לא יצא מזה, חשבה ווליריה. הוא זומם משהו נורא ואיום, זה בטוח. היא חשבה וחשבה ולבסוף החליטה לנקוט בשיטות הטירונות. זה יחשב למטופש, אבל לא חצוף.
היא הזדקפה בישיבת הקרסול כמה שיכלה, הרכינה את ראשה הכריזה, יותר מתוך הרגל מאשר צורך "מבקשת אישור לשאול שאלה, המפ... אדוני"
"בחיי שיש לך הרגלים רעים" אמר רדבלוד , אבל הוא לא נשמע כועס. "אני מאשר"
"מה תרצה שנעשה היום אדוני?" שאלה בקול הכי מנומס שיכלה.
"הו" אמר בגיחוך "אנחנו נצא לקניות!"
לסתה של ווליריה צנחה.
"את תלמדי להשפיע על בני אדם לא רק מינית" אמר רדבלוד למרבה פליאתה "וכדי ללמוד זאת, הכי טוב זה להתמקח".

הם התלבשו לקראת היציאה לקניות, רדבלוד הגיש לוליריה שמלה ארוכה שחורה וצמודה. היא לבשה אותה בעוד הוא לובש חליפה. "קצת לא מתאימה לתקופה- אבל הוא יודע מה הוא עושה" חשבה וליריה.
הם יצאו מהמלון, והלכו בצורה אנושית לחלוטין לחנות הבגדים הקרובה. ווליריה הביטה סביב. לא היה שום דבר מיוחד בחנות, פרט להיותה ריקה.
"שלום וערב טוב, איך אוכל לעזור לכם?" שאלה המוכרת השמנמנה.
"אנחנו מחפשות שמלה לגיברת" נענה רדבלוד במבטא כבד ולא מוכר. השגיאות נשמעו טבעיות לחלוטין.
"הו כמובן, כמובן, אם תואילו לבוא אחרי" אמרה והנחתה אותם לאגף ובו ראתה ווליריה שמלות רבות תלויות על הקולבים.
וליריה הביטה בשמלות בלי זיקה מיוחדת.
"תבחרי אחת" אמר רדבלוד
ווליריה התבוננה בלי עניין. כעבור זמן מה ניתקלה בשמלה שתפסה את עיניה בצבעה המיוחד. שמלה כחולה מבריקה, בעלת חלק תחתון רחב, צווארן גבוהה, וללא שרוולים. היא הצביעה עליה. רדבלוד לקח בידו את הקולב והגיש לה. "תמדדי" הורה לה. וליריה לקחה את השמלה לחדר ההלבשה, ומדדה אותה בלי ציפיה מיוחדת. היא הופתעה לגלות במראה שבתא המדידה שהשמלה בדיוק במידתה.
כאשר יצאה מחדר ההלבשה, רדבלוד סימן לה באצבעו להסתובב. היא הסתובבה.
"נוחה לך?" שאל רדבלוד, "כן א..." עצרה כשראתה את עיניו מצביעות על המוכרת. "כן" אמרה לבסוף. "מצויין אנחנו ניקח שמלה כחול" אמר רדבלוד למוכרת.
"זה יהיה 80 דולר" השיבה האחרונה.
"הו זה יקר מידי" נאנח רדבלוד.
וליריה הביטה בו בתדהמה. מהחיטוט שעשתה בניירותיו ידעה ש80 דולר הם סכום אפסי בשבילו.ואז הבינה שזהו עוד שיעור.
רדבלוד נעץ את מבטו במוכרת. וליריה חשה שינוי קל באוויר - כאילו הכל נהיה נקי לרגע.
"בשבילכם אני מוכנה להוריד את המחיר ל..." החלה המוכרת בקול מבולבל" 40 דו..." ואז עצרה והחלה שוב "10, לא ...5 דולרים" מלמלה המוכרת. וליריה הבינה שרדבלוד עשה משהו. היא תהתה מה יכול לגרום לבני אדם להתבלבל כל כך. לפתע נראה היה שהמוכרת התעשתה "בעצם במחשבה שנייה קחו אותה, תודה שבאתם, שיהיה לכם המשך ערב נעים"
"תודה רבה לך" אמר רדבלוד בקול אדיב.
וליריה הייתה מופתעת. היא לה הצליחה להבין כיצד מבלי לומר מילה הצליח רדבלוד להשיג שמלה בחינם. הדבר נראה יותר בלתי אפשרי, במידה מסויימת, מלהרוג דוב בידיים חשופות.
"תארזי לנו אותה בבקשה" אמר רדבלוד למוכרת. זו בלי בלבול פנתה לווליריה "כמובן, גברתי תואילי להחליף חזרה את השמלה"
המוכרת הנחתה את ווליריה לתא ההלבשה באדיבות נחושה, וחיכתה בסבלנות בזמן שוליריה נכנסה לתא ההלבשה והחליפה את השמלות. היא הושיטה למוכרת את השמלה החדשה, וזו לקחה אותה מיד וקיפלה אותה והכניסה אותה לשקית שנשאה את שם החנות. רדבלוד הודה למוכרת שוב. ושניהם יצאו מהחנות.
"האם גם אני יכולה לעשות זאת אדוני?" פלטה וליריה בהיסוס, בזמן שהלכו במורד הרחוב.
"עדיין לא" השיב רדבלוד "זו הייתה הדגמה בלבד למה שתוכלי לעשות יום אחד, אם תשתדלי ללמוד - לשם שינוי."
ווליריה התנצלה.
"עכשיו, אני אדגים לך מה שעשיתי. תשימי לב למה שאני עושה ולא לתחושות שלך. את תנסי לחזור על זה."
רדבלוד עצר ווליריה הסתובבה בפניה אליו. הוא חייך אליה ולפתע ווליריה חשה שהיא רוצה לרצות אותו, בכל מחיר. היא ניסתה להצליל את מוחה ולהבין מה הוא עושה, ורק קלטה מבט מסויים. איזה... איזה ריח. היא התרכזה. היה זה דחף קטן בתוכה, דחף קטן בתוך מוחה. היא הקשיבה. זה לא היה מילולי, אבל ללא ספק מה שגרם לרצון. היא הביטה ברדבלוד וניסתה להבין מה הוא עושה. היא הרגישה שהיא חייבת להצליח. היא הלכה לאיבוד בחיוכו.
ואז, התחושה הפסיקה. ווליריה חשה כאילו אוזניה צלצלו. היה ניסתה להבין מה קרה.
"האם הבנת?" שאל אותה רדבלוד
ווליריה הרכינה את ראשה. "לא אדוני"
"אני אנסה שוב. התרכזי. נסי להלחם בתחושה הזו. נסי לראות מה אני עושה. את רק הושפעת עכשיו."
"כן אדוני" אמרה ווליריה. רדבלוד חייך שוב. והכול חזר על עצמו, שוב. כאשר התחושה פסקה שמה לב שהיא שכחה לחלוטין קודם מה שרדבלוד הורה לה. היא ציינה זאת בפניו.
רדבלוד נראה מהורהר.
כמה מוזר, חשב, היא כמעט ולא עמידה למה שאני עושה. כל כך... קלה להשפעה. למעשה, היא הייתה יותר קלה להשפעה מהמוכרת בחנות. אולי כדאי שימתן את השפעתו, כדי שתוכל להרגיש זאת.
"אנחנו ננסה שוב" אמר, מגייס את כל סבלנותו.
רדבלוד חייך אליה והחל להשפיע על מוחה בעדינות רבה יותר. קצת זרמים חשמליים, קצת פרמונים וקצת מכוחו הערפדי, שלא ידע להסביר. איש לא ידע להסביר. מבטה של ווליריה שוב התערפל. רדבלוד חיכה. הוא שם לב שהיא רועדת. הוא חש שהיא מנסה להבין, להלחם. קדימה, עודד אותה במחשבתו, עשי זאת לעזאזל. הוכיחי שאת אחת מאיתנו. הוא שם לב שהייתה מודעת עוד קודם כאשר ניסה עליה את ההשפעה שלו, אבל רק לזמן קצר, ומייד שכחה הכל. נראה שעכשיו היא מצליחה יותר.
לבסוף ווליריה מצמצה והביטה בו בתמיהה. הוא עדיין השפיע עליה, כמובן. היא הייתה ערפדית מאוד צעירה. אבל... היא ראתה זאת. היא שמה לב. למרות שלא יכלה להילחם בזה, הבינה את זה. הוא הפסיק.
"יפה מאוד" אמר
"אבל אדוני" אמרה בהיסוס "אני... לא הצלחתי"
חצופה קטנה.
"הצלחת." אמר רדבלוד. "אם אני אומר שהצלחת, אז הצלחת"
ווליריה הרכינה את ראשה והתנצלה.
"עכשיו נסי את. זה לא תהליך מודע לחלוטין, אבל תוכלי לחזור על זה" קבע רדבלוד. הוא עשה זאת מספיק פעמים עם תלמידיו כדי לדעת שתצליח.
ווליריה הרימה אליו את מבטה במבוכה. היא חייכה בהיסוס. הו, לעזאזל, קילל רדבלוד במחשבתו. היא גרמה לו להרגיש... כאילו הוא רוצה שתחבב אותו. זה היה מוזר. ההשפעה שלה הייתה מאוד קטנה, אבל מאוד צולפת. לא רכה והדרגתית. מעניין. יום אחד היא תצליח לא פחות טוב ממנו, אבל כרגע כנראה תוכל להתמקח מספיק בשביל להוריד רבע מחיר. לא רע.
"יפה מאוד" אמר רדבלוד כאשר הפסיקה לחייך. "נסי לא להשתמש בזה על ערפדים."
"עכשיו, מה עוד כדאי להסיק ממה שעשינו היום?" שאל אותה
ווליריה חייכה בתשובה שוב. רדבלוד גיחך. ההשפעה הייתה יותר קטנה עכשיו, אבל מן הסתם הדבר מעייף הפעמים הראשונות.
"לא התכוונתי לזה" אמר לפני שהפסיקה. ווליריה עצרה וחשבה.

"לא להשיג דברים בחינם במקום עם מצלמות אבטחה" אמר "או כאשר את מוקפת בהמון אנושי. זה יכול להגמר בצורה... בעייתית." ווליריה הנהנה. כל העניין של המצלמות והאלקטרוניקה מן הסתם היה יותר טבעי עבורה. "ועכשיו נמשיך. עדיין לא סיימנו עם מסע הקניות שלנו". ווליריה נאנחה. כנראה היא לא שייכת לאוהבות הקניות.
הוא הניח את ידו על כתפה והוביל אותה לחנות ברחוב צדדי. חנות חביבה עליו במיוחד.

"שלום" קידם את פניו המוכר בקול חלקלק, מתעלם מווליריה. "מה אדוני מחפש?"
רדבלוד העמיד פנים שהוא משועמם ובהה בתקרה. ווליריה נעצה עיניים בכל. לא כל יום נכנסים לחנות לפטישיסטים. המוכר זכר אותו, ככל הנראה, לאחר שרדבלוד קנה ממנו כמה פעמים בעבר. הוא עוד ישתמש בחלק ממה שקנה על ווליריה. בבוא הזמן.
"יש לנו תחפושת ארנב חדשה" ניסה המוכר, מתחיל את המשחק המוכר. רדבלוד הביט בו בבוז.
"אני מחפש משהו בשבילה." אמר בזעף מזוייף ודחף את ווליריה קלות בכתפה.
"הממ... יש לנו תחפושת חשפנית נהדרת בשבילה" אמר המוכר, מחכך את ידיו באופן מעט לא נעים.
"אני מחפש..."רדבלוד העמיד פנים כמהסס "משהו חמוד"
"יש לנו תחפושת של מעודדת" הציע המוכר
"יותר... ילדותי. אתה יודע, סרטים, מלמלה, פעמון מסביב לצאוור...." הו, ווליריה תכעס כל כך, שמח. פעמון, זה יהיה נפלא.
המוכר הציג מספר שמלות, מהסגנון שלרוב מכנים לוליטה .
"יותר קצר" אמר רדבלוד. ווליריה עדיין בהתה מסביב, מביטה בתמיהה בשוטים ובגדי העור. כאשר שלחה ידה לגעת בספר ("100 תנוחות מין מאלפות!!!") פלט המוכר "לא לגעת" יבשושי שהקפיץ אותה בחזרה למקומה.
לאחר מספר הידיינויות עם המוכר, הובאו מספר שמלות שהניחו את דעתו של רדבלוד. ווליריה הביטה בהן בעיניים פעורות. רדבלוד גיחך.
"קחי אותן ולכי למדוד" אמר לה
"לא מודדים פריטים אצלנו" אמר המוכר בחומרה.
"זה לא ויברטור. זה בגד." אמר רדבלוד בזעף, בתוספת המבט שהדגים קודם לוליריה. המוכר הנהן בהשלמה ווליריה הביטה סביב בחיפוש אחר תא מדידה. המוכר הפנה אותה אל דלת של מחסן.
כעבור דקות אחדות רדבלוד נכנס למחסן בעצמו. ווליריה הסתבכה מעט עם השמלה.
"היא גדולה עלייך" אמר "נסי את השניה"
ווליריה ניסתה למדוד מספר שמלות. אחת הייתה קטנה, השניה תפורה בצורה עלובה והשלישית הייתה אדומה. הצבע לא הלם את וולריה כלל, אפילו הוא היה יכול לראות זאת.
"מה עם השחורה?" שאל
"כבר מדדתי, אדוני" אמרה ווליריה
"תמדדי שוב" אמר
ווליריה נסתה ללבוש את השמלה בלי הצלחה.
"לא פתחת את הכפתורים" אמר. ווליריה הפסיקה את נסיונותיה והחלה לחפש את הכפתורים. לאחר חיטוט נמרץ הם נמצאו מתחת למלמלה שכיסתה את בית החזה.
ווליריה לבשה את השמלה בקלות.
רדבלוד שרק. בדיוק כך דמיין שצריכה להיראות חרפדית המחמד החדשה שלו. הוא ביקש ממנה להסתובב וקשר את הפעמון התואם סביב הצאוור. מעולה.
"מצויין" אמר "תחליפי בגדים, אנחנו ניקח את השמלה"
ווליריה הסמיקה בכעס. הוא שם לב לכעסה עוד קודם.
"תבטאי את דעתך בבית" אמר רדבלוד. ווליריה הורידה את השמלה והושיטה לו אותה בזעף.
"את הפעמון תשאירי עלייך" אמר רדבלוד.
"עכשיו, תגידי תודה"
"תודה, אדוני" הפטירה ווליריה ורדבלוד יצא מהמחסן. כעבור דקה יצאה גם ווליריה.
"את משלמת" אמר לה רדבלוד והושיט לה ארנק, בקריצה. ווליריה החווירה, אבל לקחה את הארנק בצייתנות וניגשה למוכר, שעסק באריזת השמלה. היא לא יכלה לפספס את חיוכו הארסי כאשר ראה את הפעמון סביב צווארה. פעמון ארור! הוא צלצל בכל תנועה שלה!
"מאה עשרים דולר" אמר המוכר בלי גינונים. ווליריה בלעה רוק לפני שחייכה אליו.
"זה יקר" אמרה ווליריה, ממשיכה לחייך.
"אבל איכותי" אמר המוכר בגאווה. ווליריה הרחיבה את חיוכה בהיסוס.
"אתה בטוח?" שאלה ווליריה
"אני מכין אותן" אמר המוכר. ווליריה ניסתה לשנות מעט את חיוכה.
"מאה דולר, רק בשבילך" אמר המוכר, ובלחש הוסיף "ורק בגלל שהוא" כאן הצביע על רדבלוד "הלקוח הכי פוץ שלי. תמצאי לך בחור אחר"
ווליריה חייכה בתודה ושילמה. רק עתה חשה כמה ההשתדלות סחטה אותה. היא לקחה את השקית והודתה למוכר. רדבלוד אחז במרפקה והוביל אותה מחוץ לחנות.
***
" לא רע " ציין רדבלוד
"לא רע בשביל פעם ראשונה, אבל את מסוגלת ליותר" הפטיר שוב כעבור כמה שניות שתיקה.
"תודה אדוני" הודתה וליריה, לבסוף.
"אנחנו הולכים למסיבת קוקטייל בהמשך השבוע" אמר רדבלוד "בעיקר בני אדם, אבל יהיו גם משלנו" הוא חייך. "הם יזהו אותך במקום, וינסו ללעוג לך. מן הסתם ללא שום כוונה זדונית, רק בגלל שאת צעירה. אני אומר לך זאת בכדי שתוכלי לדעת מי הם ולא תופתעי כאשר ינסו לעבוד עלייך. לא לעגו לשוליה שלי כבר יותר ממאתים שנה, אני לא רואה סיבה שיתחילו עכשיו."
"כן אדוני" פלטה ווליריה באופן לא מחייב והמשיכה"אבל איך הם יזהו אותי?"
" זה השיעור הבא שלך..." הנהן רדבלוד.
הם פנו ברחוב צדדי ונכנסו למועדון רועש.
"אני מזהה פה ארבעה משלנו, אחד שאני מכיר ושלושה חדשים לאזור, אני רוצה שתצביעי לי עליהם" הורה לה.
"איך אדוני?"
"תרגישי אותי, ותרגישי אותם" . לחש רדבלוד באוזנה.
וליריה הביטה בבחורה שרקדה לידה. מה ההבדל בין ערפדים לבני אדם? היא שמעה את הטיפוף של הקצב, בום , בום , בום, בום, כמובן הלב, הלב של בני אדם פועם. היא שמעה אותו. וערפדים ... היא הקשיבה לליבו של רדבלוד שפעם בקצב מוזר, איטי יותר. והריח... היא המשיכה להתבונן. הייתה איזו חינניות בתנועות. כאשר נזכרה בחבריה לטירונות ותנועתם המסורבלת ראתה שזו שונה מתנועת בני אדם. חסכונית יותר. המוזיקה זרמה דרך בני אדם וערפדים, עברה דרכם עם זרימת הדם והשתנתה, אך אצל כל אחד למשהו אחר...
ווליריה הרגישה את כל האנשים במועדון. לבסוף הצליחה לאתר שלושה ערפדים וערפדית אחת.
"אדוני" אמרה וליריה
"את מוכנה?"
"כן אדוני" והיא הצביעה על הארבעה.
"לא רע בכלל, אני חושב שאת מוכנה למסיבה" אמר והסתובב ויצא מהמועדון. ווליריה מיהרה אחריו. היא הייתה רעבה.

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד טורח ללמד את ווליריה הלכות ערפד מה הן, ומוביל אותה להרג הראשון שלה. מסתבר שהוא לא תמיד צודק.


רדבלוד חייך וחיכך את ידיו. הגיע הזמן ללימודים עיונים יותר על תרבות הערפדים. הוא האריך מעט יתר על המידה את לימוד מיומנויות הציד הבסיסיות והזניח את הנושאים הכללים.
אני מתחיל להחליד, חשב, אפילו לא בן חמש מאות. רדבלוד הניח למחשבות המרירות לחלוף.
ווליריה החלה רק ללמוד את יכולותיה, אך בכל זאת רדבלוד תהה מה יוכל הוא, מגזע הדירנהם ללמד אותה על יכולותיה. ווליריה היא פילרנהם, בת שבט החרפדים. הוא ישב וחשב על כך כל היום הקודם. בהיותו מבוגר יותר יכולותיו התנועתיות יכלו להתאים ליכולותיה התנועתיות המוגברות כחרפדית - שכבר עתה בלטו לעין.
יכולות תקשורת ישירה (הקיימת לפי השמועה, גם אצלם) אינן בין יכולותיו. הוא יכול לגרום לבני אדם לעשות כרצונו, אך לא ברמה שבה חרפדים מסוגלים, אם אפילו חצי מהשמועות נכונות.
רדבלוד קם מהמיטה וחיפש בספריו על הפילרנהם. החיפוש היה לשווא. עוד לפני שהתחיל ידע שאין ספרים כאילו. השבט הוא כה קטן, ויכולותיהם לא ידועות.
רדבלוד תהה אם יוכל להעזר בספר על שבט הקאלרנהם. לפי כל הסברות הידועות לו הפילרנהם נוצרו מהם. רדבלוד העביר את אצבעו על שדרות ספריו עד שאיתר את הספר על הקאלרנהם – החייתיים. הוא דפדף בספר עד שמצא את הפרק על יכולותיהם המיוחדות; תקשורת ישירה – היכולת לגרום למוח של יצור אחר לציית למחשבותיך ("לא הייתי רוצה לחוות דבר כזה" חשב לעצמו), יכולת תנועה שאין שקולה לה ("אני אספיק בינתיים" חשב ביהירות) ובנוסף צוינו שם יכולות פחות מהותיות של שמיעה וחוש ריח, אבל לרוב הערפדים חושים אלו היו מפותחים, ויכולות נוספות הנובעות מהאחרות.
כאשר הרים את ראשו ראה שהאור המסתנן דרך הוילונות מעיד על השקיעה המתקרבת. "הייתי כל כך שקוע" חשב "אני מזדקן" . לא אותו גזע, אבל שימושי מספיק, סיכם לעצמו את החומר מהספר.
והוא החזיר את הספר למדף וישב והסתכל על וליריה. היא מהירה ללמוד, אך הוא לא יודע כמעט דבר על יכולותיה, וההקבלה ליכולות הקאלרנהם עשויה להיות חסרת תועלת. יתכן וחלק מיכולותיהם אינן קיימות בחרפדים. יתכן אפילו שאף אחת לא שם. מבטו נפל על הטלפון שהיה על השידה.
"הגיע הזמן להשתמש במכשיר המטופש" חשב ומשך אליו את השפופרת, מחייג את מספר הטלפון של הטירה.

תוך זמן קצר בירר מי היה האחראי להיווצרותה של וולריה. למרבה הצער הוא לא היה חרפד, אלא אחד האילורנהם, אם כי היה שעיר בישבנו הרבה מהמקובל אצלם, או בכלל.
זה היה בוב גרינגו, טינופת וחלאה, אפילו לפי מושגיו של רדבלוד. כנראה אותו חלאה אכן נשא את הנגיף ממנו נוצרה וולירה, והשיעור בישבנו. רדבלוד פגש אותו לפני עשרים שנה והתרשם ממנו, כפי שהתרשמו כולם – לרעה. הוא היה יותר אנטיפת מכל שבטו הקטן, אף כי נחשב לאחד המרגלים המוצלחים ביותר ביבשת, ובסניף המקומי של הזן שלו. הוא תהה מדוע ווליריה לא נעשתה אילורנהם... אך זנח תהיות אלו כעבור זמן קצר. האחיות חקרו את הנושא קרוב למאתיים שנה ולא מצאו שום תשובה לשאלה מדוע מתפתח ערפד לזן אחד ולא אחר.
אם כך, חשב, יהיה עלי ליצור קשר ישיר עם ארגון האחיות הארור, וגם עם טאניה (אם לא שינתה שוב את שמה), החרפדית היחידה ששרדה את השינוי לפני מציאת הטכנולוגיה לתמיכת חיים. ארורה טאניה וארור ארגון האחיות.
טאניה הייתה ראש שבט החרפדים בקרב כל הערפדים באשר הם. מפקד כיתת טירונים מנהיג יותר ערפדים ממנה, אך היא זוכה לכבוד כאילו הייתה אחת מעשרת המכובדים בראש שבט הדרקורנהם, הוותיק והגדול בשבטי הערפדים. שלא לדבר על כך שהיא צעירה ממנו בעשרים וחמש שנים!
הוא דיבר אל השפופרת וביקש העברה אל בית החולים של הטירה, שם הועבר בשלוחה מספר פעמים עד שנענה בקול אישה רך.
"שלום רדבלוד" צחקה האישה "תהיתי כיצד לא התקשרת אליי כבר בערב הראשון"
ארור ארגון האחיות, חשב. "עם מי אני מדבר?"
"חשבתי שתזהה את הקול שלי" ענתה האישה "אני פרספוני"
"המיתולוגיה היוונית יצאה מהאופנה לפני מאה שנה" העיר
"הכרת אותי בתור אנה לפני חמישים שנה" אמרה בצחקוק, ובעברה לנימה מעשית אמרה "אני הייתי האחות המטפלת של וולירה"
"ניחשתי זאת" אמר רדבלוד, אך פרספוני כבר קטעה אותו
"אני מקווה שהאכלת אותה היטב, ונתת לה להריח קטורת עץ הסנדל בליל הירח החסר"
"עשיתי זאת"
"ואני מקווה שלא נתת לה להרוג מהר מידי" הוסיפה
לעזאזל, מה עשיתי לא נכון? תהה. הוא נתן לכל התלמידים להרוג כבר בשבוע הראשון. היא חשה בהיסוסו, באינטואיציה המחודדת ביותר שנודעו בה ערפדות הארגון.
"נתת, לא?"
מדוע כאשר הוא מדבר עם ערפדות הארגון הוא תמיד נזכר בסבתו? רדבלוד חרק בשיניו וענה בחיוב.
"אני אבוא לבקר אותה מחרתיים" אמרה בקלילות "עכשיו, מה רצית לשאול?"
"רציתי לברר על היכולות המיוחדות של הגזע שלה" אמר רדבלוד, בולע את גאוותו.
פרספוני צקצקה בלשונה "אתה משתמש במחשב?" שאלה
"לא" ענה "לא בשנה האחרונה"
"אם כך אשלח לך חוברת" אמרה "למרות שאת המידע הטוב ביותר תוכל לקבל רק מטאניה. יש רק חרפד אחד שעבר את גיל החמישים, ממה שידוע לי, ביבשת כולה."
"ומחוץ ליבשת?" שאל
"אף אחד לא יטריח את עצמו לבקר חרפדית בת פחות מחצי שנה"
הוא נאנח ובברכת שלום ניתק את השיחה. וולריה החלה להתעורר ויש לו הרבה מה ללמד אותה. אולי בכל זאת כדאי יהיה להתחיל איתה באגדות של הערפדים וביכולות כלליות שיש לכולם...
"ערב טוב גברתי הצעירה", אמר רדבלוד בקול עמוק שבדרך כלל מפחיד בני תמותה
"הערב תביני מה הכוונה להיות ערפד"
רדבלוד כבר הכין את כל האמצאים הדרושים לשגע את חושיה.
הוא עצם את עיניו ואטם את אפו. רדבלוד הרגיש את הפתיחה של המיכלים וראה את הידלקות האור, אך היה מוכן.
לאחר מספר שניות פקח את עיניו באיטיות וראה את וליריה שרועה על המיטה מבולבלת מהמטען החושי.
"חושי בני האדם חלשים משלנו אך גם זו חולשה" אמר בנימה מנחמת מעט "חושייך יתרגלו בקרוב לריחות ולאור. אך תזכרי זהו גירוי חלש יחסית למה שעוד תלמדי לספוג. תמיד היי מוכנה".
לאחר מספר שניות שם לב שעיניה התרגלו לאור, אך אפה עוד היה מותקף על ידי הריחות. "כניראה שחוש הריח שלהם באמת חזק יותר" חשב לעצמו.
"כל חושייך חזקים הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינת בתור אדם, ואני משער שכבר שמת לב לכך. אך היום אלמד אותך להשתמש בהם".
ווליריה התיישבה והביטה בו בטשטוש. לאחר מכן פרצה בסדרת התעטשויות. הוא חיכה שתסיים בסבלנות.
"תחילה, חוש המישוש" אמר וזרק לעברה ספר. היא תפסה אותו "סוף סוף" חשב לעצמו, "פתחי אותו בעמוד 422"
ווליריה פתחה את הספר בהיסוס, והחלה לחפש את העמוד. כאשר נעצרה, והביטה בו לאישור, התעטשה שוב מספר פעמים.
"עצמי ענייך, וקראי לי את העמוד" הורה לה
"אבל..." החלה ולירה
רדבלוד קטע אותה מייד "תהיי יצירתית, ואל תעזי לפקוח את העניים", הורה.
היא חשבה מספר שניות, אחר הניחה אצבע על הדף.

ווליריה יכלה להרגיש את הדיו. היא יכלה בצורה כללית לדמות את האותיות. אם היא התרכזה בזה בלבד היא יכלה להבין את האותיות. אבל הריח שיגיע את אפה. ווליריה השתדלה להתעלם ממנו, ולהתרכז כל כולה בקצה אצבעה. לאחר מספר דקות היא החלה לקרוא, מטעטשת מידי פעם כאשר לא יכלה להתעלם עוד.
"סוף סוף אנחנו מתקדמים" אמר רדבלוד. ווליריה התעטשה ופקחה את עיניה. רדבלוד עמד לצד ארון הספרים והביט בה בשתיקה.
"כעת החזירי לי את הספר" אמר כעבור מספר רגעים. ווליריה קמה מהמיטה והניחה את הספר בידו. היא המשיכה לעמוד שם עוד זמן מה עד שהרגישה כוח מוזר, מעיין קיר אוויר דוחף אותה לעבר המיטה. ווליריה ניסתה להתנגד אך ללא הועיל. היא שמה לב רדבלוד נראה מרוכז בדבר מה.
ווליריה הבינה שהוא עושה זאת, אך לא הבינה איך. היא ניסתה להתנגד עד שהגיעה למיטה ושם נדחפה כלפי מטה לישיבה. אולי זה לא היה מבחן, בסופו של דבר, אמרה.
"עכשיו המשיכי לקרוא" הוא אחז בספר פתוח אליה. ממרחק זה ראיה אנושית לא מספיקה, ידעה ווליריה. הם עשו משהו בסגנון בטירונות, אם כי לא ממרחק כזה. לאחר מספר שניות של ריכוז היא החלה להתמקד בספר, בפעילות עיניה. לאט לאט הכל נהיה ברור יותר, עיניה כאבו מעט אך ראיתה השתפרה. הכל נהיה חד יותר, הכתוב בספר הפך לאיטו מקווים מטושטשים, למילים מטושטשות, וממילים לאותיות, ומאותיות מטושטשות לאותיות ברורות, היא יכלה לקרוא אותן, היא יכלה לקרוא ספר ממרחק של שבעה מטרים. ווליריה חייכה לעצמה בסיפוק.
לפתע באמצע קריאתה רדבלוד סובב את הספר אליו. ווליריה עצרה.
"אדוני" אמרה בהיסוס
"מה הבעיה?" שאל בלגלוג "המשיכי לקרא".
"חייבת להיות דרך" חשבה לעצמה. היא הביטה ברדבלוד כדקה ושמה לב שהוא אינו ממצמץ בעיניו. רמז! והיא ראתה בעיניו השתקפות, השתקפות הספר בעיניו. ווליריה היא התמקדה בעיניה יותר, עד שראתה בברירות את בבואת האותיות בעיניו של רדבלוד, וכעת המשיכה לקרא, מתקשה במעט מהקריאה בכיוון ההפוך.
כאשר רדבלוד סגר את הספר והחזיר אותו למדף, תהתה אם עליה להמשיך לקרא גם כך. היא קיוותה שלא. אך הוא עמד והביט בה בלי לומר דבר. בסופו של דבר לא הצליחה להשתלט על סערת הרגשות שלה.
"זה מדהים!" קראה
"יפה שאת חושבת כך" אמר "אך את עוד תגלי שחושייך יכולים להיות חדים אף יותר... עם הזמן. הכוחות שלך ימשיכו להתפתח עוד כמה שנים."
וולריה הנהנה והמשיכה להביט בחדר מהשתקפות עיניו. זו הייתה נקודת מבט מרעננת על העולם.
"ועכשיו נמשיך" קטע את מחשבותיה
"כן אדוני" ענתה בלי לחשוב
"התרכזי בריח האוויר" הורה רדבלוד רכות. וולריה עקמה את אפה וצייתה, והחלה להתעטש.
"התעלמי מהריח שמפריע לך" אמר רדבלוד "אך המשיכי להתרכז"
וולריה המשיכה להתעטש. ריח תרסיס הלימון גירה את אפה בצורה איומה.
"החבאתי חצי קוביית שוקולד בחדר הזה." אמר רדבלוד, מתעלם מעיטושיה
ולריה התעטשה שוב, ולבסוף הצליחה לדכא מספיק את תחושת הגירוי באפה.
"את צריכה למצוא אותה" אמר "את יכולה לשוטט בחדר כרצונך"
אני לא כלב, חשבה בעלבון והחלה לרחרח את האוויר. הזיכרון על ריח השוקולד היה רחוק ממנה, אך היא חשבה שתצליח לאתר ריח ייחודי זה. היא החלה לרחרח את אוויר החדר, התעטשה והמשיכה. היא חשה שמץ סביב רדבלוד ונגשה אליו. הוא לא הגיב. היא החלה לרחרח סביבו. ריח השוקולד היה ברור ובוטה. היא שלחה את היד לכיסו והוציא גוש חום ושמנוני.
"זה נר בריח שוקולד" אמר רדבלוד, ותפס את הנר בפתיל, מחזיר אותו לכיסו.
"אמרתי לך למצוא חצי קוביית שוקולד"
ולריה זכרה את ריח הנר. היה לו ריח שוקולד ברור, אך גם ריח שעווה. עליה לחפש ריח אחר.
"אדון" שאלה בהיסוס
"כן?" שאל
"זה שוקולד חלב או שוקולד מריר?" רדבלוד כיווץ את שפתיו ופלט "חלב"
וולריה לקחה את ידיו במבוכה. הוא לא הגיב. היא קרבה אליהן את אפה. והחלה לחפש בחדר. היא הופתעה שיכולה לחוש במקומות שעבר בהם. היא רחרחה את הספרים, ומצאה שלאחד מהם היה ריח קלוש של שוקולד. היה זה הספר שאחז בו קודם, אך כאשר חיפשה לא מצאה דבר. היא החלה לרחרח סביב וחיפושיה הובילו אותה לטלפון. הוא נשא את ריחו של רדבלוד, ריח ישן מעט מהריח בספר, אך לא היה לו ריח של שוקולד.
וולריה התיישבה והחלה להרהר. היא הייתה טובה בהכשרה הבסיסית עם מציאת דברים בעזרת חוש הריח... אם רק לא היה את ריח התרסיס הארור הזה בחדר. היא גרדה את אפה. באימון הראשון היא זכרה שקשרו את עיניי כולם והורו להם להגיע כך אל ארוחת הבוקר.
אולי כדאי שגם אני אעצום את עיניי, חשבה. היא עצמה את עיניה והחלה לרחרח. ווליריה הריחה את ריחו של רדבלוד, ואת ריח השטיח והאבק, ותרסיס הלימון הזוועתי. אט אט הריחות החלו מקבלים צבע. זה היה קל יותר עכשיו. היא החלה לרחרח סביב. המקרר הקטן נשא ריח שוקולד. היא נגשה ופתחה אותו, ומצאה בו חפיסת שוקולד שלמה. ללא ספק לא חצי חתיכה. היא סגרה את המקרר והמשיכה לחפש. לבסוף נעצרה ושאפה עמוקות את ריחו של האוויר, מדכאת את העיטושים בכח. היו מספר מוקדים לריח השוקולד. הספר, רדבלוד והמקרר וגם... המגפיים שלו. וולריה נגשה אליהם ורחרחה. היא הפכה את המגף. שוקולד היה דבוק לסוליה. לעזאזל, חשבה, קיוויתי שאוכל לטעום קצת ממנו.
"יפה" אמר רדבלוד "הצלחת, למרות שלקח לך המון זמן"
וולריה הביטה בשעון. היא מצאה את חצי הקובייה תוך שתי דקות. היא חשבה שזה דווקא זמן לא רע.
"עלייך להיות מיומנת בשימוש בכל חושייך" אמר רדבלוד "חייך עלולים להיות תלויים בכך"
וולריה פקפקה בדבריו אך רק פלטה "כן אדוני" קצר.

לאחר מספר ימים רדבלוד לקח אותה לציד. לא לציד בני אדם שהם מזון יחסית קל, אלא ציד בטבע.
לאחר ריצה לא ארוכה מחוץ לעיר הם הגיעו ליער.
"יש פה משפחת דובים ביער, אני רוצה שן" אמר לה.

ווליריה הפנתה מבטה ממנו, והסתכלה לתוך היער. היא הקשיבה לקולותיו, והריחה את בעלי החיים, אפילו כמה בני אדם.
"איפה הם?" היא שאלה והסתובבה חזרה אליו, אך רדבלוד לא היה שם. ווליריה משכה בכתפיה.
היא החלה בהליכה זהירה לתוך היער, בהגיעה לעץ היא קפצה ואחזה בענף, הסתובבה וטפסה עליו. היא יכולה לטפס על העצים ולעבור את כל היער מלמעלה, בלי להתסבך בשיחים למטה, חשבה.
וליריה ידעה איך נשמעות נהימות של דב, אפילו ריח של דב בצורה כללית, אבל היא לא חשבה שתוכל לזהות נחירות של דב. היא המשיכה, מריחה את דרכה. יש ביער יותר ממשפחה של דובים היא הריחה.
זה רק מעלה את הסיכוי שלי למצוא אחד, חשבה.
ווליריה הבחינה באור של מדורה יותר עמוק אל ביער. בני אדם. קבוצה של ציידים, אם הם ביער יתכן שהם מחפשים דובים. יתכן אפילו שהם שמו מלכודות, סיבה אפילו יותר טובה להישאר על העצים. היא התקרבה אל המחנה שלהם לאט, מניעה את גופה כמו פנתר על העצים. ווליריה התענגה על התנועה, חשה שהתנועה הזאת מתאימה לה. לאחר שהקיפה את המחנה התיישבה על ענף אחד להקשיב לשיחתם.
מהסיחה היא הסיקה שישנן מערות צפונה מהמקום. הציידים שיערו ששם נמצאים הדובים. ווליריה טיפסה אל ראש העץ שישבה עליו, סרקה את השטח קצרות והמשיכה צפונה.
החרפדית ניסתה לאסוף את מעט מזיכרונותיה על דובים. היא לא זכרה הרבה מהחיים הקודמים שלה. הכול נראה מטושטש. היו לה כל כך מעט זיכרונות ברורים והיא כמעט לא זכרה שמות או תאריכים. היא זכרה כמה שונה חשה בטירונות, כאשר לא ידעה לספר לחבריה לארגז על משפחתה או חייה הקודמים כמעט דבר.
וולירה זכרה משום מה שדובים אוהבים דגים ודבש. היא זכרה שבאימון הבסיסי הכירו להם מספר חיות חזקות, אבל לא פירטו הרבה על אורח חייהן. רק הציגו כמה חיות בכלוב. היא זכרה בבירור את ריחו העצוב של הדוב הכלוא. כמה ביקורים בגני חיות עלו במוחה במטושטש, או שמה היה זה ביקור אחד? היא המשיכה להתקדם בשקט ביער, מקשיבה לקולותיו. עטלפים עופפו סביב, קריאותיהם חודרות את הלילה. היא שמעה חרקים, עכברים. ווליריה עצרה על עץ שתחתיו היו כמה איילים.
אני יכולה לצוד אותם, חשבה. הם נראים טעימים. היא הביטה בהם ותהתה איך תצוד אותם.
קודם כל, דוב – חשבה. עלה בדעתה שאולי תוכל לשתות מדמו. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להוציא שן של דוב בלי להרוג את הדוב כולו. היא המשיכה לנוע, ולהרהר.
מכה בלסת יכולה לשבור שיני אדם אך היא תהתה אם תוכל לנתק שן של דוב מלסתו. יתכן שתוכל. אך מי אומר שהשן תיפול החוצה?
אולי אתקל בדוב שמתחלפות לו השיניים, חשבה, אך מחקה את המחשבה. ללא ספק צופה ממנה לצוד. אבל דובים הם חזקים... היא יותר חזקה מבן-אדם. האם היא יותר חזקה מדוב?
היא עצרה לקולות דשדוש ורמיסה ביער. דבר מה גדול נע שם. דוב? היא נעה בשקט רב יותר והתקרבה. לא, שני בני אדם, שהחלו לקיים יחסי מין. היא התרחקה. היא לא רצתה לצוד בני אדם כרגע. ההריגה ההיא הכאיבה לה. היא לא התכוונה להרוג אותו! רק... רק לשכך את הצימאון הזה, אולי לשחק איתו מעט. ללא ספק לא להרוג אותו. היא התיישבה במקומה וקטפה עלה מענף סמוך, קורעת אותו לגזרים. בכלל לא רציתי להרוג אותו... חשבה, דמעות בעיניה. מדוע רדבלוד לא עצר אותה? מדוע היא לא שמה לב? ווליריה שמה לב שראייתה היטשטשה ונגבה בפליאה את הדמעות מעיניה. היא שמעה במרחק את קולות ההתעלסות של בני האדם. ואז... משהו שונה, מתקדם אליהם. משהו שהתקרב אליה, גם כן. היא הביטה למטה. היה זה דוב. הוא היה גדול, כהה, עיניו הקטנות מביטות כה וכה ביער, אפו מרחרח. הוא הסתקרן מהקולות של בני האדם, ללא ספק.
הוא עלול להרוג אותם...
לא תרצח...
ווליריה נחתה חרישית על קרקע היער מאחורי הדוב.
"דובי, הי, דובי שמן" לחשה אליו. הדוב הסתובב והביט בה בסקרנות.

היא נראתה אנושית למדי, אך היה לה ריח אחר. ריח של טורף, ריח תוקפני. הדוב התבלבל מכך. הוא ידע שבני אדם שנושאים חפצים הם מסוכנים, אך אין להם ריח של טורפים. והם אינם מתייצבים מולו. הם צועקים ובורחים. הם מפחידים. בני אדם הפחידו את כל הדובים, והיצור הזה לא היה בן אדם ונראה לדוב תוקפני לא פחות. אבל... הוא לא הריח כמו בן אדם.
הדוב סמר את פרוותו ונהם. היצור נהם אליו. הוא לא התרחק, אלא נעץ בו עיניים. ואז החל להתקרב. הדוב נהם וחשף את שיניו. היצור נהם בחזרה וחשף שיניים לא פחות חדות. הדוב הזדקף. הוא היה גדול בהרבה מהיצור הקטן והתוקפני הזה. אף היצור המשיך להתקדם אליו. העניין הפחיד את הדוב. היצור לא פחד לאיים אליו. הוא נסוג מעט, אך היצור קפץ עליו וחבט בלסתו בחוזקה.

וולירה הופתעה. הדוב לא עף מעוצמת המכה, אבל אכן נפל. ואז... החל לברוח. היא החלה לרדוף אחרי הדוב. הוא ברח ממנה במהירות מפתיעה, אך היא החלה להדביק אותו. היא האיצה ורצה לצידו, קפצה על צאוורו והחלה לנשוך אותו. פיה התמלא בפרווה קשה ועבה ובעור עבה לא פחות. הדוב עצר וניסה לנער אותה ממנו. היא נאחזה בו בכל כוחה. שיניה חדרו את העור בקושי. היא קפצה על גבו ותפסה בצאוורו בחוזקה, בזמן שהדוב מסתובב בפראות ומנסה לנער אותה מעליו. ווליריה נאחזה בחוזקה וניסתה לשמור על האחיזה שלה, אך הדוב העיף אותה. היא נחתה על קרקע היער. הדוב החל ללכת לכיוונה, מרחרח. ווליריה נהמה. נראה שהיא פצעה את פניו של הדוב. הוא נהם לעברה.
"איך אני אמורה להשיג שן?" שאלה בכעס את הדוב. "תביא לי אחת ולך" אמרה. הדוב הביט בה בעיניו הקטנות והמשיך לנהום. ווליריה נהמה בחזרה.
הוא התקרב המהירות מפתיעה וחבט בה בכפו הגדולה. ווליריה הוטחה אל קרקע היער, דם זולג מכתפה. היא שוב נהמה על הדוב בחוזקה והוא נהם בחזרה. במרחק שמעה צעקות של בני אדם, אותם בני אדם שהתעלסו. נראה שהם נבהלו והחלו לברוח, בכיוון הנכון – לשם שינוי.
"משחק אותה קשוח?" שאלה ווליריה, והתחמקה מעט לאחור "הנה, קבל!" אמרה והטיחה אגרוף בלסתו בכל כוחה. הדוב הוטח אל האדמה, דם החל לזלוג מלסתו. ווליריה זנקה על ראשו ואחזה בלסתו העליונה בכוח. הדוב ניסה להתנגד לה והיא חבטה בידה בראשו. הוא נהם בכאב. היא שלחה את ידה ומיששה במהירות בפיו. הדוב ניסה לסגור אותו אך היא משכה את לסתו גבוה יותר. היא מצאה שן שהייתה תלויה על רקמה בפיו, לסתו הייתה שבורה כנראה. היא משכה את השן החוצה והדוב שאג בכאב. ווליריה זינקה מראשו וטיפסה במהירות על העץ. היא בחנה את השן ווידאה שזו אכן שן. עם מעט מהחניכיים כנראה. הדוב החל לדשדש בכאב מהמקום. ווליריה החלה לחזור למקום בו רדבלוד השאיר אותה. הוא יהיה מרוצה...
היא הביטה אחרי הדוב בהיסוס. היא קוותה שהוא יחלים.

כשחזרה ווליאיה לשולי היער ראתה את רדבלוד יושב וממתין. היא הייתה בטוחה שהוא הביט בה כל הזמן, אבל תהתה כיצד הוא הגיע בכזו במהירות.
הוא הביט בה בחיוך. "לא רע. בהחלט לא רע, אבל היית יכולה לעשות זאת יותר מהר" אמר בגיחוך" אבל את משתפרת"הוסיף כעבור זמן קצר."השחר יעלה בקרוב, כדאי שתמהרי למלון" אמר ונעלם.
"אדוני?" אמרה בתמיהה וליריה, בטח עוד משהו שהוא מתכוון ללמד אותי בקרוב, חשבה לעצמה והביטה בשמיים. השחר באמת יעלה בקרוב.
היא החלה לרוץ לכיוון בית המלון מהר ככל שיכלה. לאט לאט היער הפך לחורשות בעלות עצים בודדים, ובמהרה הפך לאזור עירוני. ווליריה ציפתה לכך שאולי יחזרו ברגל. היא זכרה את הדרך, אך במהירות הזאת היא לא יכלה להסתתר מבני אדם. אבל בעצם, חשבה לעצמה, מי יאמין למי שראה בחורה רצה במהירות כזאת? ליתר ביטחון ירדה לשוליים, בהם יכלה להסתתר חלקית בין העצים.
היא המשיכה לרוץ לאורך הכביש, עד שהגיעה לבית המלון. השעה הייתה מוקדמת אך השחר יעלה בעוד מספר דקות. אור השמש הוא הסכנה היחידה שהיא לא תוכל להתמודד עימה.

היא נעצרה מספר מטרים מדלת הכניסה ואוויר שניגרר אחריה סדק חלק גדול מהשמשות. ווליריה נעצרב בחשש. היא שמה לב שאיש לא היה בלובי המלון, ולכן מן הסתם לא נראתה. היא נכנסה במהירות למבנה, עלתה במהירות במדרגות ונכנסה לחדר.
החדר היה ריק. היא הריחה את רדבלוד, לא הריח שנשאר ממנו, את ריחו שלו, כאילו הוא היה שם. אבל איפה? זה לא היה באופיו של רדבלוד להתחבא. היא הסתכלה סביב, הוילונות כיסוי את החלונות . רדבלוד לא היה על המיטה, ולא ליד ארון הספרים.
כאשר התבוננה ראתה שהיא לא הצליחה להתמקד בכיסאו. אך היא לא ראתה אותו בקרבתו. והוא ניסתה להריח מאיזה כיון בא ריחו. היא שמה לב ריחו מופץ מכיוון הכיסא, אך הכיסא ריק.
היא התקרבה לכיסא ולאט לאט נגלתה אליה דמותו של רדבלוד, יושב על כיסא וקורא ספר. כאשר התקרבה מספיק, הרים אליה את מבטו.
"בפעם הבאה הייתי ממליץ לא לעצור ליד זכוכיות, זכוכיות עלולות להתנפץ ולעשות המון רעש. קיר בטון עדיף".
"איך... איך עשית את זה?" שאלה וולירה בפליאה.
רדבלוד זקף גבה.
"אדוני" פלטה במהירות והשתופפה ליד הכיסא.
"יותר טוב" מלמל בלחש והושיט אליה את כף ידו. וולירה הניחה בה את השן.
"על ארון הספרים יש קופסת תכשיטים, לכי והציצי מה יש בה." הורה לה רדבלוד
וולירה קמה ונגשה אל הארון. היא משכה שרפרף, עמדה עליו והציצה. היו שם מספר קופסאות. היא שלחה את ידה אל קופסה מגולפת, וענן אבק עלה ממנה. וולריה התעטשה. היא פתחה את הקופסא ומשכה ממנה מחרוזת ארוכה, עם חרוזים לבנים ו... מחודדים. שיניים.
ווליריה הרימה את המחרוזת באוויר. היא זיהתה שיניים אחדות של דובים, אבל היו שם עוד שיניים שונות.
בקופסא, היא שמה לב, היו עוד כמה מחרוזות.
"אני מנסה לסיים אותה כבר חמישים שנה" אמר רדבלוד "אבל כל תלמיד מביא לי רק שן אחת אחת"
כל כך הרבה, חשבה וולירה בתמיהה, כל כך הרבה. היא החזירה את המחרוזת לקופסא וסגרה אותה.
כאשר ירדה מהשרפרף הורה לה רדבלוד ללכת למיטה, דבר שעשתה בשמחה.

~~~

עדכון לקוראות והקוראים: מעתה (בעצם, יכולתם עוד קודם) ניתן להרשם לעדכונים ברידר של גוגל לבלוג, מי שלא מכיר את הרידר צריכה להתבייש. מדובר בכלי מאוד נוח. תשמחו לדעת שלא רואים ברידר את הרקע הקינקי והלא בטוח של האתר, אלא הוא נקרא בשחור על גבי לבן אצלכם בבלוג. כל שעליכם לעשות הוא להעתיק את הכתובת של הבלוג לרידר, אחרי שלחצתן על כפתור הsubscribe. עוד חדשות טובות הן שאשתדל מעתה לעדכן את הסיפור לעיתים קרובות יותר, צפו לעדכונים. במספר הפרקים הבאים, אגב, לא יהיה סקס. אך אל דאגה, קוראים אמיצים, יש כבר כמה אורגיות בדרך לפיצוי!
ועתה שאלה לי לקוראים - האם למישהו מתחשק לציורי הדמויות?

תקציר הפרק הקודם: לא קרה הרבה. וליריה צלחה בהצלחה את הפיתוי הראשון שלה, נהנתה מסקס עם משחק תפקידים. רדבלוד עדיין לא התחיל לחנך אותה כיאות - אך אל דאגה, זה עומד להשתנות.


לאחר שהלביש את מישל, רדבלוד עירסל אותה בזרועותיו. זו לא הפעם ראשונה שהוא שולח בני אדם לדרכם, אבל עבר זה זמן רב מאז הביא אדם למשכנו ושחרר אותו משם. בכל מקרה אסור היה שמישהו יחשוד בווליריה. היא עוד צעירה ושנים רבות עוד מצפות לה עד שתוכל להעלם בצורה יעילה כמוהו.
הוא נשא את מישל בידיו וקפץ מבעד לחלון הפתוח, והתבונן בשמים. היו לו עוד שעות ספורות של חושך, די והותר זמן להניח את מישל על ספסל באחד מהפארקים הציבורים באזור.
הוא נחת על גג המבנה השכן, שכבר הספיקו להווצר עליו טביעות נעליו, מרוב הפעמים שהוא קפץ לאותה הנקודה במדויק. בטון גרוע.
רדבלוד קפץ מגג לגג עד שהגיע לאחד מהפארקים הציבוריים שנפוצו באזור. כאשר קפץ מהבניין ניזהר והחזיק את ראשה, שלא תפרוק את צווארה.
הוא השכיב אותה בעדינות על ספסל ריק, אל מול ספסל שעליו שכב אדם שיכור כפי ניחוח האלכוהול שזרם ממנו כמו לבה מהר געש. "מקום ראוי" חשב לעצמו רדבלד, בגיחוך קל. הוא ידע שבקרוב ישכח את שמה.
ואז סב על עקבותיו, וחזר לאיטו למלון, מגיע לחדר כשעה לפני עלות השמש השנואה. רדבלוד סגר ואטם את החלונות והתיישב על הכורסא הצופה אל המיטה ושקע בהרהורים על מהות קיומו. ימים ארורים, מי יתן ותשקע כבר השמש.

כאשר שקעה השמש הרים את עיניו לעבר המיטה. וולריה שכבה מכורבלת, עדיין ישנה. היא נראתה יותר טוב מביום האתמול. הוא תהה אם להעיר אותה. בסופו של דבר פסל את האפשרות, והחליט להתחיל בחינוכה. היא הייתה בהחלט לא מספיק מחונכת, ועליה להתחנך היטב כדי להסתדר בחברה הערפדית.
רדבלוד לקח ספר מהמדף ושקע באסטרופיזיקה עד ששמע את תנועותיה של ווליריה.
"את באמת כמו חתול" אמר, בלי להרים את עיניו מהספר "ישנה יותר ממה שמתבקש לכל הדעות"
"סליחה" פלטה וולריה בחצי פה. רדבלוד סגר את הספר בטריקה.
"סליחה... מה?" שאל בלחישה את וולריה שעדיין ישבה על המיטה. היא מצמצה. לאחר שניות אחדות פלטה "סליחה אדוני"
הוא תופף ברגלו על הרצפה.
"את לא צריכה לישון כל כך הרבה" אמר לה "עכשיו, עד שאני אסיים את הספר את תעשי את המשימות האחרות שלך"
היא פערה את פיה בתמיהה והביטה בו בטמטום מוחלט. כנראה בת האדם שתתה אלכוהול אתמול.
"על הברכיים, מיצי!" ציווה חדות. היא צייתה, אך לאט.
"להזכירך" אמר "את צריכה לצחצח את המגפיים שלי ולנקות את החדר"
"כן אדוני" אמרה
"את צריכה גם לומר תודה כאשר אני מזכיר לך דברים" אמר "ולקוד קידה קטנה"
"תודה אדוני" אמרה וקדה, בחוסר חשק בולט. הוא הניח לזה לחלוף, אבל בקרוב יפסיק, ידע.
"אז תוציאי את התחתונים שלך ותצחצחי לי את המגפיים" ציווה חדות, מוסיף מעט מהקול המצווה.
"כן אדוני תודה אדוני" פלטה ורצה אל הארון, והוציאה משם את תחתוני מלמלה אדומים.
"משחת הנעליים במגירה מתחת לכיור" ציין ופתח את הספר, מותח את רגליו קדימה.

לאחר כמה ימים של צייד כגון זה החליט רדבלוד שהגיע הזמן להרג הראשון של ווליריה. הוא חישב שמוטב שהערב לא יהיה שונה מכל ערב אחר אלא הפעם הוא חייב לדאוג שאיש לא יראה אותה עוזבת את הבר עם הקורבן. היתה לו תוכנית שהשתמש בה כבר מספר פעמים – אם כי הוא לא ריענן אותה מאז שנות השישים. הוא כבר יאלתר בדרך.
כבכול ערב הם הלכו לאחד הברים בעיר (רדבלוד ווידא לגבי קיום מצלמות אבטחה), ווליריה שמה את עיניה על הקורבן הלילי שלה. היא התחילה להשתפר במציאת מטרות לרמתה – שאלו היו בני אדם שהיו מתפתים אליה גם בלא שום יכולת ערפד. הפעם הוא היה גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו , גובהו כמטר שמונים, שיערו שחור וארוך ו גופו שרירי. "מטרה מספיק טובה" חשב לעצמו רדבלוד, אולי יספיק גם הוא להנות ממנו.
הוא הביט סביב, לשם השגת מטרתו הוא היה זקוק אדם חמוש – מה שבהחלט אפשרי בבר שבחר לעצמו, שהיה סמוך למשרדיה של חברת אבטחה. אה, מצויין. רדבלוד ראה ליד הבר יושב אדם אקדח בכיסו, כתריסר כוסיות ריקות לפניו. בזמן שווליריה התחילה בפיתוי הקורבן להערב, הוא התחיל לפטפט עם היורה של הערב.
"אחי, מה דעתך להזמן אותי למשקה?" שאל רדבלוד את הבחור בקול מתגרה רק במקצת.
"עזוב אותי, אין לי כוח אליך" ענה הבחור, קולו השיכור מתאים לריחו.
"בחייך אחי, אני חייב לשתות ואיבדתי את הארנק שלי, אני רואה שלך לא חסר, תקנה לי כוסית" חייך אליו רדבלוד בהבעת הפנים המטופשת ביותר שהצליח לגייס.
"אין לי שום כוונה לבזבז עלייך אגורה שחוקה" ענה הבחור. רדבלוד גיחך.
"אז תאלץ להזמין לעצמך עוד כוסית" אמר ושלח ידו באיטיות לעבר כוסו של הבחור.
"למה אתה מתכוון? " שאל הבחור בקשיחות את רדבלוד ואחז בידו של רדבלוד בדרכה אל הכוס. רדבלוד לא התרשם. הוא המשיך את תנועתו לעבר הכוס, ואחז בה, וקירב אותה לפיו, בעוד ידו של הבחור אוחזת בחוזקה בידו, "מה אתה חושב שאתה עושה?" התרעם הבחור, "שותה" ענה רדבלוד בחוצפה, וסיים את תוכן הכוס בלגימה. וודקה אשכוליות, גועל נפש.
הבחור הרים ידו השניה לחבוט בפניו של רדבלוד, אך רדבלוד עצר אותה בשיא תאוצתה, חיוכו לא מש מפניו. שום אדם לא יוכל לעמוד בהתגרות כזו. הוא לא החזיק ביד בחוזקה והניח לבחור לנסות לחבוט בו בשנית, אך שוב ללא הועיל. רדבלוד חייך ופלט עליו קללה עסיסית למדיי. הבחור החל לקלל אותו בקול, רדבלוד המשיך לחייך, מקנטר את הבחור לקצה גבול סבלנותו. ואז, סוף סוף הגבר הושיט את ידו לעבר אקדחו. רדבלוד הביט לעבר וליריה, היא והבחור היו בשיחה להוטה, ואפילו לא שמו לב שמחצית מהבר מביט בתיגרה בין רדבלוד לבחור. הגבר הניף את אקדחו לחבוט בראשו של רדבלוד , אך כמו בפעמים הקודמות ידו נעצרה ללא מאמץ ניראה לעיין. פניו של הבחור שהיו כבר אדומות נעשו סגולות מכעס, "וגם מאלכוהול" חשב רדבלוד.
"אני מזהיר אותך פרחח, יש לי אקדח ואני עלול להשתמש בו" סינן הבחור לרדבלוד מבין שיניו, ריח האלכוהול שנידף מפיו עורר אצלו זיכרון של מזקקות כהל בעת הקדומה יותר.
הוא דרך את נשקו, וכיונו לעבר רדבלוד. רדבלוד חייך והוסיף מעט מקולו הערפדי, "קדימה, תירה בי, אם יש לך אומץ."
רדבלוד הביט בווליריה והבחור שככול הניראה עמדו לעזוב את הבר, הוא שמע את קול הנפץ של הקליע, ואז הרגיש את הפגיעה בחזהו.
הוא נפל לרצפה, מדמה תגובה אנושית, אדם שהיה נפגע כך כבר היה מת תוך דקות אחדות, קרוב לוודאי. "צלף לא רע הבחור" חשב רדבלוד, בטשטוש מה.
בעל המקום התפרץ לאזור עם שלושה בריונים לצידו, שניים מהם אחזו בבחור וזרקו אותו בחוזקה אל מחוץ לבר. והשלישי גרר את גופו הרפוי של רדבלוד ליציאה האחורית הרים אתו מעל ראשו וזרק אותו לפח האשפה. כמה טוב שאני מכיר את המקומות הכי מפוקפקים בעיר, הרהר.
רדבלוד שמע את צעדיו של הבריון נכנסים חזרה לבר, ונשאר להתאושש לדקות אחדות. לאחר מכן קם על רגליו והביט בפציעה בחזהו.
"לא משהו רציני אבל הוא הרס לי את החולצה" אמר רדבלוד בקול רם. הוא קפץ מפח האשפה, ומיהר בזריזות ערפדית לבית המלון, שם התקלח בזריזות והחליף בגדים. ואז שמע את הדלת נפתחת. בדיוק בזמן, חייך.
הוא הביט בווליריה וקורבנה מהצללים, אולי וולירה הייתה יכולה להבחין בו אם הייתה מיתאמצת כמו שלימד אותה, אבל הבחור... גם אם היה רוצה לחפש לא היה רואה, אבל הוא לא.
הוא השקיע כל כולו בווליריה, בגופה המתנועה, בקלות בו הורידה את בגדיו, והחלה מלקקת את גופו. היא השיכבה אותו על המיטה, הורידה את חולצתה והעלתה את חצאיתה ברמה מספקת. הוא החלה מלקקת את אבר מינו של קורבנה, וטיפסה לאיטה לצווארו.
כאשר הרגישה את החדירה, לרגע טעתה שזהו הגבר, אך מייד הבינה שזה הוא רדבלוד, והרגישה את גופו הנשען מעלייה. הוא נהנתה מהעונג שהעניק לה, אבל עכשיו היא רצתה דם. היא נשכה את הבחור ההמום בצווארו והרגישה את דמו זורם לתוך פיה, חם וטעים, ומספק.
לאט לאט היא הרגישה שגופה מתקרב לאורגזמה, ובאותו הזמן זרימת דמו של הבחור האטה, הוא לא רצתה שאף אחד מהם יפסק, היא המשיכה לשתות את דמו הזורם של הבחור, והתענגה על החדירה של רדבולד. לבסוף כשהיא כמעט הגיעה לאורגזמה, לא נותר דם בגופתו של הבחור, והיא החלה למצוץ בכוח אך לא נותר דבר. כל שנותר לה הוא להיתענג על המשגל עם רדבלוד.
רדבלוד, מצידו, המשיך לנוע בתוכה בקצב הולך וגובר. היא גנחה בעונג. ובאחת יצא ממנה והפך אותה על גבה, הרים את רגליה על כתפיו, והחל מלקק את פנים ירכיה. היא גנחה באכזבה וניסתה לכון את ראשו אל בין רגלייה. רדבלוד התעלם מנסיונותיה. הוא היה רעב ולא הייתה לו שום כוונה לענג את וולירה אוראלית. זה בהחלט לא הגיע לה. הוא מצא בלשונו את פעימות עורק הירך ונשך. וולריה גנחה בקול, והפסיקה לנסות לדחוף את ראשו לכל כיוון שהוא. טעם דמה היה מעניין. למרות שלא היה בה ריח אנושי הטעם היה כטעמו של ערפד צעיר מאוד. העניין התמיהה אותו. הוא המשיך לשתות, ודחף אצבע לתוך נרתיקה, רק כדי לבדוק את תגובתה. היא השמיעה ציוץ קטן, ולא נעה. נרתיקה התכווץ סביב אצבעו. תוך זמן קצר שתה לרוויה וניתק את פיו ממנה. היא שכבה רפויה על המיטה, עינייה נעוצות בתקרה. הוא הוציא את אצבעו מתוכה וחדר לתוכה שוב. היא גנחה. הוא רצה להגיע לפורקן עתה. הוא זנח את הקצב שידע שמענג כמעט כל אחת, ועבר לקצב מהיר הרבה יותר, שמן הסתם היה פוגע באישה בת אנוש. המיטה רעדה על הרצפה. הוא קיווה שהשכנים לא יציקו. וולריה החלה לצעוק והוא חסם את פיה בידו. תוך דקות אחדות בקצב על אנשי הגיע לפורקן ונח על וולריה. המת נשמט למחצה מן המיטה במהומה שהקים רדבלוד. הוא חש דבר מה דביק וחם מטפטף על ירכיו, על המיטה. הריח היה מוכר, מוכר מידי. כאשר התיישב על ברכיו ראה שוולריה, ששכבה רפויה, זרועה מכסה את עינייה, מדממת מהנרתיק. כנראה זה היה באמת קצת חזק מידי בשבילה, חשב וניגש להוציא אחת מהתחבושות עוצרות הדימום שלו. הוא ניגש אל וולריה ודחף בעדינות את התחבושת לתוך נרתיקה. וולריה התיישבה בטשטוש והביטה במת, שהמשיך להחליק מהמיטה לאיטו, ופרצה בבכי. "הייתי צריך לתת לה מין אוראלי" חשב רדבלוד וחיבק אותה בעדינות. כאשר נרגעה הורה לה להתלבש.
"אנחנו נסדר את הבלאגן הקטן הזה, ונלך לישון" אמר לה "צריך לקבור אותו"
וולריה החלה לבכות שוב, אך צייתה והתלבשה.
לאחר שהתלבשה הורה לה רדבלוד לקחת את גופת האיש, היא הניחה אותה על כתפה.
דרבלוד לקח מהארון בחדר את חפירה ישן, ופתח את החלון.
"בואי אחרי" פקד עליה, ומיד קפץ מהחלון לבניין הסמוך, ווליריה בעקבותיו, לאחר מספר דקות של קפיצה בין גגות הבתים הצטרפה ולירה אל רדבבלוד על גג בו נעצר, מתנשפת מעט. למרות יכולותיה המת הכביד עליה. רדבלוד פנה אל גרם המדרגות והחל יורד בו.
ווליריה הסיקה שהבניין נטוש וירדה אחריו. הם ירדו לרחבת הבניין שם הייתה גינה, לא מטופחת אך בריאה.
"הניחי אותו, קחי והתחילי לחפור מיצי", הורה לה רדבלוד, והושיט לה את האת.
היא הפילה את הגופה לקרקע בקול חבטה עמום, וקרבה את רדבלוד ולקחה מידו המושטת את האת והחלה לחפור. האדמה הייתה לחה, מה שהקל על החפירה בהתחלה, אבל כשהתחיל הבור להעמיק הרטיבות גרמה לו לקרוס על עצמו, ולכן הייתה צריכה לחפור מהר יותר.
לאחר זמן מה פגעה במשהו קשה, היא ייצבה את האת בעדינות והוציאה אותו מהבור.
היא הביטה בתדהמה באבן הלבנבנה והעגולה שניצבה מולה, היא שיערה מה מצאה טרם סובבה את האת להיות בטוחה בממצאה, זו הייתה גולגולת של אדם.
היא החזירה אותה לבור והרחיבה אותו מכיוון אחר, לאחר שפגעה בשנית במשהו קשה לא ביזבזה את זמנה על הוצאתו מהבור.
"אין צורך יותר" קרא רדבלוד והשליך את הגופה פנימה.
"עכשיו לכסות" פקד והיא החלה לכסות את הגופה בערמות החול שצברה בעת החפירה. רדבלוד הדריך אותה בשקט כיצד עליה לכסות כדי לטשטש את עקבותיה.
לאחר שסיימה לא נותר זכר למעשה מלבד משטח חול חלק יחסית בגינה.
השעה הייתה כבר מוקדמת, וקרני השמש הראשונות כבר החלו מבעירות את השמיים במזרח.
"במהירות מיצי", פקד רדבלוד בעוד הוא מתחיל בטיפוס בגרם המדרגות המוביל לגג, וכאשר ווידא שווליריה אחריו, החל לקפוץ דרך גגות העיר.
רדבלוד הגיע אל הבניין אליו קפץ מחלון חדרו וחיכה לוולירה. היא נעה לאט... יותר מידי לאט. הוא לא נתן לנושא הרהור נוסף כי השמיים התבהרו במהירות. ברגע שהגיעה ווליריה אל הבניין בקפיצה לא יציבה העמיס אותה על גבו וקפץ אל החלון. הוא תפס במסגרת ומשך את גופו פנימה, והפיל את וולריה לרצפה. לאחר מכן החל בסגירת החלונות והוילונות.
כאשר החדר היה חשוך לשביעות רצונו החל להתפשט, מפזר את בגדיו על הרצפה.
"תסדרי הכל, אני הולך להתקלח" הורה לוולריה וצעד לעבר חדר הרחצה. כאשר סגר אחריו את הדלת חיטט בארונות עד שמצא מלקחיים קטנים וסכין. הוא חתך את עורו באזור בית השחי, שם הרגיש את הקליע.
"אני שונא כאשר הם נתקעים בצלעות" חשב והחל לחטט עם המלקחיים בפצע. הקליע השתכן מאחורי הצלע וגרם לרדבלוד אי נוחות רבה, ביחוד כאשר נגע בעצבים עם המלקחיים. הוא חש שהחל לדמם לתוך קרום הצדר שלו, וגם אוויר נכנס פנימה. רדבלוד קילל, והחל להתנשף מעט. הוא הכניס את המלקחיים עמוק יותר, ואיתר את הקליע. הרקמות שלו, שקודם החלימו בלי נזק יחסי מהפציעה, סגרו סביבו.
"הייתי צריך למצוא בחור עם סכין" מלמל, ושלף את הקליע החוצה. למרבה המזל הוא נשאר שלם. אוויר ודם נוספים חדרו לתוך קרום הצדר שלו. הוא קילל שנית. הוא שנא לחטוף המופניאומוטורקס, עניין שנעשה נפוץ יותר במאה השנים האחרונות. כאשר פגע בו הקליע היה לו אמנם המוטורקס קטן ולא משמעותי מבחינתו. אך זה היה בתחילת הלילה... הוא גישש בארונות אחרי ערכת העזרה הראשונה שלו. לעזאזל, היא בחדר.
"וולריה!" צעק. הדלת נפתחה בחבטה, וולריה עמדה שם, אוחזת ביד אחת במטאטא ובשניה בחולצתו.
לפני שהספיקה לומר דבר מה, צעק אליה; "תביאי את הערכה שבמגירה העליונה בשידה, מהר!"
היא עזבה את החפצים במקומם ורצה אל החדר. הוא שמע מגירות נפתחות. בינתיים התיישב על הרצפה, לקח את הסכין והרחיב מעט את החור בחזהו. כאשר חזרה וולריה עם הערכה, פתח אותה, ושלף צינור, קרע את השקית סביבו ותקע אותו בחור שבחזהו. הוא הוציא מסתם חד כיווני ותקע את קצהו בצידו השני של הצינור ונשכב על הרצפה, מכוון את הצינור כלפי מטה על מנת שינקז את הדם. הדם החל לנזול מהצינור והוא חש הקלה בנשימתו. חדר הרחצה התלכלך בדם. לעזעזל, הוא כנראה פגע בעורק כאשר ניסה לחלץ את הקליע. וולריה ישבה לצידו והביטה בו בדאגה.
"תמשיכי לנקות" אמר לה "אני אהיה בסדר". היא קמה על רגליה ותופפה אל החדר. דרך הדלת הפתוחה צפה כיצד היא מסדרת את החדר, מקפלת את בגדיו ומחליפה את הסדינים המלוכלכים – אותם הכניסה לשקית. אחר כך נגשה לתיבה שלה וחיטטה שם זמן מה. היא הוציאה כמה זוגות תחתוני כותנה ונכנסה לחדר הרחצה, והחלה לנקות את הדם שנשפך סביב רדבלוד.
רדבלוד שכב עוד דקות אחדות עד שהיה בטוח שרקמותיו החלימו מספיק והחל למשוך את הצינור החוצה בעדינות. שאריות האוויר יתנקזו עד הערב הבא. כאשר שלף את הצינור הצמיד את שפתי החתך, שהחלים במהירות ונכנס למקלחת. סוף סוף, מלמל לעצמו. כאשר סיים מצא את וולריה עומדת עם מגבת בידיה. הוא לקח ממנה את המגבת והחל ליבש את שערו. וולריה פיהקה.
"התקלחי ובואי למיטה" אמר, כעבור מחשבה קלה הוסיף "ובלי לגעת בעצמך!"
הוא תפס אותה מנסה זאת ביום השלשום, חרפדית חצופה!
רדבלוד סיים להתנגב והשאיר את המגבת על הרצפה, והלך למיטה. חינוכה של וולריה היה מעייף למדי, והיא הגיבה לא טוב להרג הראשון שלה. הוא שם לב לאיטיות שלה, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא קיווה שזה יחלוף מהר. הוא לא אהב את הרעיון שיאלץ להזמין אחות לפני שהסתיים אפילו שבוע הכשרה. וולריה סיימה להתרחץ תוך זמן קצר, וסידרה את חדר האמבטיה. היא התנודדה בהליכתה. השמש כבר זרחה לפני זמן מה ונראה שהתקשתה לנוע ביעילות. כאשר הגיעה למיטה קרסה עליה לצידו של רדבלוד ונרדמה מייד. רדבלוד הקיף בזרועו את כתפיה והתנמנם לצידה.
מחר לא יצאו לצוד.

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד לקח את וליריה לפיקאפבר שם התחבב על אוכלוסיית הלסביות המקומית, בזמן שוליריה הצליחה לשכנע את מישל הנאווה לעלות ל... קפה.


" אני אשמח ללוות אותך למלון שלך" אמרה מישל "יהיה יותר נוח לדבר במלון, ואפילו בדרך"
"הרעש פה מחריש" השיבה ולירה בשמחה, הן קמו מהשולחן נפרדות לשלום משאר הבנות.
ולירה העיפה מבט בחדר וראתה את רדבלוד הולך עם נערה מהיציאה האחורית של המועדון, ולא הקדישה לו יותר מחשבה. הן החלו ללכת במורד הרחוב האפלולי המוליך למועדון מהשדרה, וליריה שלא עשתה את הדרך דרך הרחובות התקשתה ללכת לכיון המלון. היא הרגישה נוכחות מוכרת, קרובה. זה היה רדבלוד. היא הייתה בטוחה בכך. היא הביטה מעלה וראתה אותו צופה בה מאחד הגגות, והמשיכה לדבר עם מישל, אבל התקשתה לענות תשובות שישמעו אמיתיות לשאלות כמו "איפה את עובדת?" ו"מה את לומדת?", היא גילתה שמישל עובדת בחנות בגדים בקרבת מקום ולומדת לתואר שני בכימיה, וסיפרה על עצמה: היא לומדת פה בשליחות והיא לומדת אדריכלות, למרות שלא ידעה הרבה באדריכלות. הן התקרבו למלון, למרות שהיא לא ידעה מה לעשות במישל, היא לא רצתה להרוג אותה, אבל ידעה שאסור שהיא תדע את האמת עליה ועל רדבלד.
קריאת התפעלות יצאה מפיה של מישל כשנכנסו ללובי של המלון. וולריה שהביטה סביב אף היא ראתה עתה את ההזנחה רבת השנים – חתיכות הקריסטל החסרות בנברשות, הטפטים שנקרעו פה ושם ופסי הזהב המתפוררים על השטיחים האדומים, שהיו קרחים במקומות אחדים. המקום הזכיר לה את הטירה פחות עתה, שעל אחזקתה הפנימית עמלו לא מעט הערפדים הטירונים.
"בואי" אמרה ומשכה בידה של מישל. עלתה בה מחשבה שתרצה קפה. היא לא ידעה מה רדבלוד מחזיק בארונות שלו (היא התכוונה לברר בהזדמנות הראשונה) והחליטה לא להסתכן.
"תוכלו להביא בבקשה עגלת קפה לחדר 1252?"שאלה את פקיד ישנוני מאחורי הדלפק. "וגם תה חמוציות. על חשבון החדר" הוסיפה בזריזות. הפקיד הביט בה בנמנום "אין לנו תה חמוציות."
"מה כן יש?" שאלה וולריה
הפקיד דקלם "תפוזים, נענע, דובדבנים, צ'אי מסלה, ארל גריי..."
"דובדבנים" קטעה אותו ולרייה. הפקיד הרים את שפופרת הטלפון ואמר "עגלת קפה בתוספת קנקן תה דובדבנים ל1252". לאחר מכן הניח את השפופרת למקומה וחזר לנמנם.
היא הובילה את מישל במעלה המדרגות.
"את נראית לחוצה" אמרה מישל
"אני... אף פעם לא..."
"אנחנו רק הולכות לשתות קפה" אמרה מישל
"כן" אמרה "קפה"
היא פתחה את הדלת במפתח שמצאה בכיסה (כנראה רדבלוד החליק אותו פנימה בלי שהרגישה) והניחה למישל להיכנס. היא נכנסה אחריה, הורידה את נעליה והניחה אותן ליד הכניסה.
"רעיון טוב" אמרה מישל וחלצה את נעלי העקב האדומות שלה. רק עתה שמה לב ולרייה לבגדיה. המפקד אנדרי תמיד הטיף על תשומת לב לכל פרט ופרט. עליה להשתדל יותר. בהכשרה הבסיסית הרי הייתה טובה בכך.
מישל לבשה גרביונים כהים וחצאית לבנה, מעט גבוהה מהברך. חולצה שחורה וצמודה הייתה על גופה, ומעל שדה הימני זהרה סיכה עגולה בצבעי הקשת. לאוזניה לא היו עגילים ולא היו לה שום תכשיטים על גופה. ציפורני אצבעותיה היו קצרות. קרוב לוודאי לו הייתה שמה לב יותר הייתה שמה לב – הרמזים המכוונים על נטייתה המינית היו ברורים למדי.
מישל התיישבה על הספה בנוחות וגרדה ברגליה את השטיח.
"חדר נחמד" אמרה "את גרה כאן לבדך?"
"טוב, אה... הבן דוד השתלטן שלי הזמין אותי להתארח איתו. זה יוצא זול יותר"
"המלון נראה די יקר" אמרה מישל וכיווצה את אפה
"קצת קשה לשים לב לחורים בשטיח בהתחלה. תראי" אמרה והצביעה על רגלי שולחן הקפה – כולן היו שונות זו מזו ואף אחת מהן לא נראתה קשורה ללוח העץ המקורי.
"בחיי" אמרה מישל מששמה לב
"והם מעסיקים רק מנקה אחת, שלא עושה כלום. אני מנקה פה כי בן הדוד שלי עצלן. כאשר באתי הנה הכול היה מזוהם. היו גרביים בכיור!"
מישל התגלגלה מצחוק.
"היו לו גם תחתונים על הנברשת" אמרה ולרייה שנראה שעלתה על נתיב בטוח. מישל התגלגלה מצחוק והחלה לספר על אחיה שהיה "בלגניסט נורא"
כעבור דקות שיחה אחדות הניחה מישל את ידה על ירכה של ולרייה. וולריה זכרה שלא להוריד את ידה ונהגה כאילו לא שמה לב. וולריה השעינה את ראשה על כתפה של מישל תוך כדי צחוק כשהשנייה סיפרה סיפור משעשע למדי שנגע משום מה לדגים ששחו באריזת תקליטורים.
"אחיך נשמע יותר גרוע מרדבלוד"
"איזה מן שם זה רדבלוד?" שאלה מישל
"הבן דוד שלי" אמרה וולריה. מישל נראתה כתוהה. האווירה הנחמדה נהרסה. בדחף הצמידה ולרייה את שפתיה לשפתי מישל. עתה לא תוכל לתשאל יותר, חשבה. מישל שתפה פעולה ברצון ובאופן כלשהו מצאה את עצמה ולריה שוכבת על מישל ומתנשקת איתה בלהט, ומשתדלת למנוע ממשל לנסות ללק את אוזנה. זו תהיה הפתעה לא נעימה לשתיהן.
"בחיי, ווליריה, את צריכה לזכור לאסוף את עגלת הקפה אחרי שאת מזמינה אחת" נשמע קולו של רדבלוד "הם לא מביאים אותן לחדר בעצמם"
וולריה הרימה את ראשה וראתה את רדבלוד עומד בפתח הדלת ומביט בשעשוע בה ובמישל. הוא סגר את הדלת וגלגל את עגלת הקפה אל השולחן. מישל נחלצה מחיבוקה של וולריה והתיישבה במבוכה.
"אל תרגישי לא בנוח" אמר רדבלוד "זה טבעי להתמזמז על הספה עד שהקפה מגיע"
וולריה חשה את הרטט שגרם לה להרגיש כאילו זה אכן הדבר הטבעי ביותר בעולם. כוחו של ערפד, הרהרה לעצמה, אף כי לא הצליחה להתנגד לתחושה. רדבלוד ערך את השולחן, מזג לעצמו תה והביט בהן מעבר לשולי הספל. מישל מזגה לעצמה קפה לספל.
"חשבתי שתישאר עוד הרבה זמן" אמרה לרדבלוד
"לא היה לי מצב רוח" אמר רדבלוד "אז חשבתי לחזור למלון, לא חשבתי שאמצא כאן את בת דודתי..."
"מה, לא היו בחורות לטעמך?" המשיכה וולריה במשחק. רדבלוד לגם מהתה והציץ לעבר מישל.
"למרבה הצער, הן הלכו..."
מישל לגמה מהקפה ונאנחה. "זה טעים כל כך" אמרה
"כן, הם מוסיפים קצת קינמון" מלמל רדבלוד, אבל אני בטוח שאת יותר, חשב לעצמו.
הוא ראה שהלהט של מישל יורד לאיטו, הוא רצה אותה, בכל המובנים. הוא קם ממושבו והתקרב למישל, וליריה צפתה בו בעיניים חשדניות, הוא אניח את קצות אצבעותיו על לחיה והחליקן במורד לחייה עד לסנטר. ואז אחז בסנטרה והביט עמוק לתוך עיניה.
רדבלוד קירב את פניו לפניה "בואי נמשיך במה שהתחלתן" לחש לה בעדינות, הוא הניח את הספל על השולחן, בעודו אוחז בסנטרה ששימש לו מעיין ידית לכוונה, היא הייתה שבויה בקסמיו, הוא הניע אותה בעדינות לכיוון המיטה. בידו השנייה סימן לווילירה לעקוב, הוא הפנה מבטו אליה ולחש בקול חלש משמישל תוכל אי פעם לשמוע "יש כמה דברים שאת יכולה ללמוד".
הוא הוביל את מישל למיטה ובעדינות השכיב אותה. ואז בתנועה מהירה הוא קרע ממנה את החולצה. היא אפילו לא שמה לב, היא רק הביטה לתוך עיניו כמהופנטת.
כל התהליך ארך כחמש שניות מהשלוחן למיטה לבני אדם לוקח בדרך כלל יותר זמן להגיב. רדבלוד ליטף בעדינות את צאוורה, עבר לכתפה ליטף את שדה הימני ופרק את מרכז החזיה כך שנפרסה וחשפה את שדיה המלאים והעגולים של מישל הוא ירד לאיטו לביטנה שם פתח את כפתורי חצאיתה, הכפתור הראשון היה פתוח. היא תכננה משהו עם וולירה, חשב לעצמו, קשה לי להאמין שוולירה עשתה דבר כזה. הוא הפשיל את חצאיתה תחתוניה וגרביוניה בקלות ובמהירות. הוא הרגיש את ווליריה לצידו "מה דעתך?" הוא שאל.
וולריה המהמה דבר מה לא ברור והביטה בצאוורה של מישל בתשוקה. מישל חזרה לחושיה מעט והתיישבה והחלה ללטף את רגלה של וולריה. "חכי רגע" אמר לה רדבלוד ומשך את ידה, מנשק את אצבעותיה. מישל צחקקה.
"אני לא לסבית, אבל יש לי סטיות משלי" אמר
"ומה הן?" שאלה מישל
"יש לי חיבה לתחפושות..." אמר רדבלוד ונישק את ידה שוב.
מישל קרבה את גבותיה זו לזו "תחפושות?" שאלה
"זה מגרה אותי" לחש על אוזנה "שוטרות, שפחות, מורות, אחיות, חתולות, שפנפנות. את יודעת, זה נחמד."
מישל חככה בדעתה. "אתה רוצה שאני אתחפש?" שאלה
"את לא חייבת" אמר בלחש והחליק את ידו בין רגליה. מישל גנחה. "אבל לדעתי זה יהיה מגרה...אם נוסיף לך כתר של נסיכה על הראש...לא צריך יותר" אמר. הוא התכופף ונישק את ברכיה "את כל כך יפה" לחש.
"זה יכול להיות נחמד" אמרה מישל. רדבלוד העביר את אצבעותיו בין רגליה. היא הייתה רטובה כל כך. היא גנחה.
"אבל מה עם וולריה?" שאלה
"אה...גם אני אוהבת את זה..." אמרה וולריה "נטיה משפחתית". היא התכופפה ולחצה את שפתיה כנגד שפתי בת האדם, מצצה את שפתה התחתונה והחדירה את לשונה בעדינות, לפגוש בלשון של מישל.
"אני לא אתעכב זמן רב" אמרה וולריה והלכה לשירותים.
"חכי כאן" אמר רדבלוד, והלך אחרי וולריה, וסגר את הדלת.
"זה מטורף!" לחשה וולריה כשהוא סגר את הדלת.
"תתפשטי" אמר לה.
"תחפושת ? איך חשבת על זה?" שאלה ולירה בעודה מתפשטת
"זה הדרך הכי פשוטה להסביר את הזנב והאוזניים שלך" ענה לה כשבגדיו מקופלים בערימה יפה על מכסה האסלה.
הוא הוציא מאחד הארונות כתר תחפושת מפלסטיקה "סיפור ארוך" אמר לולירה שהבטה בו בתדהמה, הוא שטף אותה ויבש אותו במהירות. וליריה פתחה את הדלת וראתה את מישל מענגת את עצמה על המיטה.
היא התקרבה אליה "אפשר לעזור לך עם זה" אלה בקול שחשבה למפתה "בשמחה" ענתה מישל.
וליריה העבירה את ידה בעדינות בין רגליה של מישל, היא הייתה רטובה, היא פסקה את רגליה של מישל ותחבה את פיה, והיא ליקקה בעדינות את דגדגנה של מישל, לבסוף תפסה בפיה והחללה ללקק בעוצמה לשמיעת גניחותיה הגוברות של מישל, היא חשה אצבעות עדינות נוגעות בין רגליה, היא הרגישה את הרטיבות שם, הוא חשה באמצעות זנבה את רדבלוד מתקרב אליה מאחור, הוא החדיר לתוכה אחת מאצבעותיו, היא הרגישה ניפלא.
תוך זמן מה היא איבדה ריכוז והרגישה את ידיה של מישל באחורי ראשה דוחפות אותה יותר קרוב. היא הרגישה את רדבלוד בתוכה והיא לא רצתה שהוא יפסיק. אבל הוא הוציא מתוכה את אצבעו ושפשף את דגדגנה, וחדר לתוכה לעוצמה שדחפה אותה לעבר מישל, היא שמעה את מישל גונחת בהנאה כשהיא הגבירה את אחיזתה, היא הרגישה את רדבלוד חודר לתוכה שוב ושוב.
היא המשיכה לענג את מישל, שצעקותיה היו עתה כבר מעט חזקות מידי לטעמה, והכאיבו לאוזניה שמישל טרחה לקמט לפעמים.
רדבלוד טפח על ישבנה והתרחק ממנה, והיא חשה באכזבה כאשר ניגש אל מישל וכרע ברך, מניח את הכתר בשערה.
"את הנסיכה הכלואה בממלכה שלי" אמר לה והניח את הכתר על ראשה. מישל צחקקה. וולרייה המשיכה להביט בהם מעבר לבטנה של מישל.
רדבלוד התכופף ונשק לה ארוכות, ידיו מלטפות את שדיה הרכים במעגלים, אצבעותיו מתעכבות על פטמותיה. מישל דחפה את ראשה של ווליריה עמוק יותר לתוך ערוותה. וולריה השתדלה ככל יכולתה לענג אותה אך התחושה של אפה שנמחץ כנגד החיק של מישל לא נעמה לה במיוחד. היא הרחיקה מעט את ראשה והחדירה אצבע לתוך נרתיקה של מישל, שהפסיקה לצעוק והחלה לגנוח בקול עמום. רדבלוד שלח את ידו על מצחה של וולירה ודחף אותה לאחור. וולריה התנגדה, אך הוא הגביר מעט את הלחץ והיא התרחקה.
"די לך לשחק עם חיית המחמד שלי נסיכה" אמר לה "הייתי רוצה להראות לך הרפתקה אחרת"
הוא החליק ונשכב עליה, וולריה ראתה שחדר לתוכה. היא גנחה, והוא החל לנוע בתוכה, מהר יותר ויותר.
ואז, הוא נשך את צאוורה. היא צעקה ועורה הסמיק כולו. עפעפיה רטטו מעל עיניה שבהו למעלה. ידיה שרטו את גבו של רדבלוד.
וולריה הביטה בשניים בתשוקה. ידה נשלחה אל בין רגליה.
"אל תעזי" לחשש אליה רדבלוד שכבר הפסיק לנשוך את צאוורה של מישל והמשיך במלאכתו. היא הרחיקה את ידה מייד. רדבלוד, מן הסתם במיומנות של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים, התהפך, מחזיק את מישל עד שהיא הייתה מעליו, הוא אחז בה והמשיך להניע את אגנו באותו קצב מהמם שווליריה זכרה מהלילה הקודם. וולריה ראתה את סימני הנשיכה על צווארה. רדבלוד סימן לה וגם היא עלתה על אגנו וחבוקה עם מישל החלה להתחכך בה. מישל החלה לנשק אותה בלהט.
הוא נשקה את צווארה של מישל ורגישה את טעם הדם על שפתיה, ורק אז הרגישה עד כמה היא רעבה, הטעם של הדם עורר את רעבונה לדם.
היא מעולם לא שתתה דם מאדם חי קודם לכן, אבל היא ידעה שהיא צריכה, היא רוצה, היא חייבת, החיכוך במישל, ובאברו של רדבלוד גירה אותה יותר. היא הביטה בפעם האחרונה בפניה החיות של מישל, עיניה היו חסרות מיקוד, חיוכה האקסטטי ניראה כמוטבע על פניה, היא הייתה קרובה מאוד לאורגזמה, וליריה הרגישה זאת. היא המשיכה לנשק את צווארה של מישל בצידו השני, הלא פצוע. היא הרגישה את העורק פועם תחת שפתיה, היא הרגישה את הדם זורם במעלה העורק, היא רצתה אותו, היא פתחה את פיה וכיסתה חלק מצאוורה של מישל, ונעצה את שיניה עמוק בבשרה של עד שפגעה בעורק. ווליריה הרגישה את הדם זורם לתוך פיה במורד גרונה, היא הרגישה את הטעם המתכתי מתקתק שלו, את הכוח שהוא נתן לה, היא שמעה במרוחק את מישל גונחת גניחות אורגזמה. למרות שהגניחות היו ליד אוזנה היא שמעה אותן כאילו הן בחדר אחר, כל כך מרוכזת הייתה בשתיית הדם, סם החיים - עלה בזכרונה הביטוי. לפחות היא נהנתה פעם אחת לפני הסוף, חשבה ווליריה בטשטוש.
היא הרגישה את דמה של מישל זורם לתוכה, היא כל כך נהנתה מההרגשה עד שלא שמה לב שרדבלד הפסיק לנוע, ושהיא כעת שוכבת על המיטה על גבי מישל, שאינה נעה עוד. ידיו של רדבלוד הזיזו את פיה מצאוורה של מישל והוא חסם באצבעותיו את זרימת הדם.
"עוד!" אמרה וניסתה להזיז את ידו של רדבלוד.
"די" אמר ברוך "היא תמות ככה. אנחנו לא יכולים להרוג אותה"
ולירה התגלגלה מגופה החמים של מישל לצידה, היא הסתכלה על החדר, לא מצליחה ליצב את עצמה.
"תנוחי", אמר רדבלד, "זה משפיע על כולם ככה בפעם הראשונה, זה כמו סמים, צריך להתרגל לשימוש, שיהיה לך בוקר טוב"
וולריה הביטה בטשטוש על גופה של מישל. הפעימה המסחררת של הדם שלה עברה בגופה והיא השתרעה על המיטה.
"למה אי אפשר?" שאלה את רדבלוד
"יותר מידי אנשים ראו את שתיכן ביחד." ענה בשקט. "תלחצי כאן" הורה על הפצע בצווארה של מישל. וליריה עשתה כדבריו. רדבלוד הלך והוציא מאחת המגירות תחבושת, וניגש ולחץ על פצעה של מישל.
זרימת הדם הפסיקה תוך זמן קצר.
"תעזרי לי להלביש אותה" הורה לה רדבלוד, והסיר משערה את כתר הפלסטיק שהיה תלוי על כמה תלתלים. קמה מהמיטה וצעדה בחוסר יציבות על פני החדר, אוספת את הבגדים. היא נתקלה בשולחן ונפלה ברעש.
"במחשבה שנייה" אמר רדבלוד "תחזרי למיטה. לכי לישון"
וולירה נשכבה על המיטה וצפתה כיצד רדבלוד מלביש את מישל ששכבה רפויה על המיטה. תוך זמן קצר נרדמה. כאשר התעוררה לא נותר כל רמז ללילה הקודם.
גם לא ריח.

תקציר הפרק הקודם: רדבלוד לקח את ווליריה החרפדית תחת חסותו, זיין אותה ועכשיו מצפה ממנה להיות שפחתו הנאמנה בתמורה לזה שילמד אותה להיות ערפדה מן המניין. הוא לא מקבל משכורת נורמלית, חי במלון מתפורר ועצבני על ה(אל)חיים.

***

עם נפילת החשיכה רדבלוד קם מהמיטה, וחש בשינוי הערנות של החרפדית. היא החלה לנוע, עדיין ישנה, לבסוף פקחה עיניה בהפתעה. כאשר הביטה סביב, עינייה ננעלו עליו במבט מוזר, היא שינתה את תנוחתה לתנוחת זינוק חייתית בעודה שומרת עימו על קשר עין, ואז זנקה לעברו במהירות המואצת של החרפדים, אך הוא כבר לא היה שם. היא המשיכה בקפיצה והתגלגלה על הרצפה, ושוב נכנסה מחדש לתנוחה וחיפשה את הערפד בחדר, אך לא ראתה אותו, לפתע הרגישה מגע מלטף על ראשה.
הוא עמד לצידה וליטף את שערה, היא נרתעה ממגעו וניסתה לזנק עליו שוב, אך ללא הועיל. ואז היא הריחה ריח מרגיע ומרדים מגיע מאזור המוסתר של המיטה. האחרונה עקבה אחרי שובל הריח בחשדנות לאט לאט, שם ראתה את הערפד עם מקלון קטורת ביד, הריח הימם אותה היא הרגישה עיפות אופפת אותה ולאיטה שקעה לריצפה ועצמה עיניה. כאשר פקחה את עיניה ראתה את פניו של הערפד מביטות עליה בחיוך יהיר "שכחתי, ליל ירח חסר, בלילות אלו את נסחפת לתכונות החיתיות שלך",
"מה עשית לי?" שאלה בתמיהה,
"קטורת עץ הסנדל" הפטיר רדבלוד "היא מחזירה לך את שפיותך, יש לנו לילה שלם לפנינו, ויש לך הרבה מה ללמוד".
החרפדית התיישבה על עקביה, שלבה את ידיה סביב ברכיה והביטה בו בשאלה.
"על הברכיים" הורה לה הערפד, אך לא השתמש בקול הדורש ציות. היא צייתה.
הוא ניגש אל המכתבה שעמדה ליד החלון ולקח משם את המכתב שקיבל. החרפדית עקבה אחריו במבטה.
"מה שמך?" שאל אותה ברוך
החרפדית פתחה את פיה לענות אך סגרה אותו והנידה בראשה.
"שאלתי שאלה" לחש
"אני לא זוכרת" אמרה
"אני-לא-זוכרת" גיחך "זה שם טפשי"
"התכוונתי שאני לא זוכרת מה השם שלי" התפרצה החרפדית
הערפד גלגל את עיניו. "חינוך מחורבן מהטירה" אמר "מי היה החונך שלך?"
"המפקד אנדריי" אמרה בלחש
"כתמיד מזלזל בנימוסים ולעולם לא חותם על מכתביו המודפסים" אמר הערפד ורחרח את המכתב "או נוגע בהם"
החרפדית הרכינה את ראשה.
"ומי הסביר לך את הלכותנו כאשר נולדת לחושך?" שאל
"האחות" אמרה החרפדית
"אני יודע שזו הייתה אחות" אמר "מה היה שמה?"
"היא מעולם לא אמרה" אמרה בלחש
"ובכן" אמרה הערפד בנימה מעשית יותר ופתח את המכתב "ניתן לך השם וויליריה. כתוב שהיית חניכה מצטיינת בהכשרה הבסיסית מבחינת כושר לימוד, הסוואה והתגנבות. נימוסייך היו תוצאה של פחדנות וכישורייך החברתיים היו עלובים כדי בושה. מאידך, גילית פטפטנות לא נילאית ב..." הוא חיפש את מקום המדוייק "מתיחת ביקורת על שיטת לימוד מסוימות בזמן שהיה במקלחת, מעבר לרמה הרצויה"
החרפדית השתופפה עוד יותר.
"חטפת הרבה מכות?" שאל והציץ לעברה
"לפעמים" אמרה
"מצויין" אמר והמשיך לבחון את המכתב "כתוב כאן שאת צריכה לשתות חלב עצמות, וכמובן הבעיה הקטנה בלילות ירח חסר. את לא מגיבה טוב לאלכוהול ו... אכן, יכולה לעכל תה צמחים. כמו כן, מפקדך לשעבר ציין בדאגה שלא היו לך התנסויות מיניות לפני הלידה לצל. אם כי, אני מבין שלא תהיה בעיה בנושא"
הוא הציץ אליה. היא הרכינה את ראשה עוד יותר.
"שבי זקוף מיצי" אמר בחומרה והיא הזדקפה. פניה היו אדומות.
הוא הניח את המכתב על המכתבה. "אם הייתה לי חניכה כמוך בזמן שהדרכתי בהכשרות הבסיסיות מן הסתם היו ממשיכים לכנות אותך מיצי עוד עשרים שנה לפחות. אגב, איך אנדרי כינה אותך?"
"הבעיה הפרוותית" אמרה בקול נחנק
"אין סיבה לבכות" אמר "אני אקרא לך בשמך כי אני זקן נחמד, ואת תקראי לי 'אדוני' או 'המורה' או 'מר רדבלוד' – באירועים שאגדיר אותם מראש. את תצייתי לי ציות מוחלט. יהיו לך שני לילות חופשיים בחודש – כאשר הירח מקבל צורת חצי מעגל, ואת תאכלי רק מהכלים שלך."
וויליריה הנהנה.
"את אומרת 'כן אדוני' כאשר זה מגיע להוראות." אמר "את צריכה לרכוש כישורים חברתיים, וזה מתחיל בנימוס בסיסי. ובאופן עקרוני, את צריכה להיות מנומסת עד גיחוך כלפי ערפדים כל עוד את בהכשרה."
"כן אדוני" מלמלה החרפדית
יותר טוב, ציין לעצמו. אין צורך להשפיל אותה לאחר מה שקרה עתה. " ובכן, הוראה לטווח ארוך ראשונה – אסור לך לגעת בעצמך אלא אם אומר אחרת"
"כן אדוני" אמרה והרימה את ידיה מברכיה
"התכוונתי באופן המיני של המושג"
החרפדית נראתה נבוכה. "כן אדוני" אמרה והניחה את ידיה בהקלה על ברכה.
"הוראה לטווח ארוך שניה – את תנקי את החדר כאן. המלון הזה מעסיק רק מנקה אחת והיא לא מנקה את החדרים לעולם."
"כן אדוני"
"והוראה לטווח ארוך שלישית... " אמר, ותהה מה לומר לה עתה. הוא שכח מה הייתה ההוראה השלישית בדרך כלל. לא משנה, הוא ייזכר אחר כך, "את תצחצחי את מגפי כל ערב... " אה, הוא נזכר עכשיו... "עם התחתונים שלך."
החרפדית פתחה את פיה בתמיהה אך הספיקה לפלוט "כן אדוני" זריז.
"ממילא, את לא אמורה ללבוש לבנים כלשהם. אני מתעב את הדברים האלו על התלמידים שלי. הם טובים יותר כסמרטוטי אבק. לגבי החזיות שלך, את יכולה לנסות לעשות איתן משהו יצירתי יותר."
"כן אדוני" אמרה במבוכה.
"ועתה" אמר ופנה אל ארון הבגדים שלו "הוציאי משהו נחמד מהארגז שלך התלבשי ונצא. שמעתי שפתחו פיק אפ בר באזור. האוכלוסייה הגאה מתה עליו."
היא הוציאה מהארגז חצאית שחורה , וחולצה בגווני האפור כהה, וסרט ראש שחור, הוא הניחה אותם לרגליו של הערפד, "כן , אדוני" אמרה חרישית. הוא ציין זאת לעצמו.
"לבשי אותם, הלילה עוד צעיר אך הוא לא אינסופי", היא התכופפה להרים את הבגדים, וכשהרימה את עיניה הוא היה לבוש במכנסי עור שחורים צמודים, חולצה שחורה מבריקה ומעיל עור יוקרתי, לראשו עטה בנדנה שחורה עם גולגולת.
"איך עשית את זה?" שאלה בתמיהה, החינוך ... חשב לעצמו ולא ענה, הוא הטה את ראשו להורות לה להתלבש בזריזות, היא התלבשה במהירות אנושית למדי, אך כמובן היא תלמד... חשב לעצמו.
הם יצאו מהחלון וטפסו לגג בית המלון, משם קפצו לגג הבא, ותוך מספר דקות חצו את העיר והגיעו לאותו מוקד בילוי.
"אחרי" אמר הערפד וקפץ מהגג, וליריה קפצה אחריו, מצפה לפגישה חזקה עם הקרקע והכינה עצמה לנחיתה, אך הנפילה לא נמשכה זמן רב והיא נחתה בקלילות לקרקע, "שוב נופלת כמו בול עץ" שאל הערפד את וליריה, "כן אדוני" השיבה ללא מחשבה, "אז כדאי שתפסיקי" "כן אדוני" השיבה בשנית, רק עתה מעכלת את כוונתו.
הם נגשו לבאר, התור בחוץ לא היה ארוך במיוחד והוא החליט להמתין בתור על מנת להיטמע מעט בסביבה. תוך זמן קצר הם הוכנסו.

הריחות הטריפו את אפה, ריחות של פרמונים ואלכוהול ושירותים מזוהמים, זיעה, תשוקה, פחד, הוא התישב על הבאר והזמין ודקה, והיא בצייתנות התיישבה לצידו והזמינה גם כן וודקה, היא הביטה בו מדמה שתייה, היא עשתה כך גם כן, לאחר מספר דקות ניגשה אליה בחורה שחומת שיער ובהירת עור עם עיניים כחולוץ, גבוהה קצת יותר מוליריה. הבחורה הניחה את ידה על כתפה
"שלום מותק , מחפשת חברה?" ,
"כן" ענתה וליריה מעט בביישנות
"אז בואי" היא משכה בידה של ולירה, והיא נענתה למשיכה והלכה עם הבחורה לשולחן בו ישבו חמש נשים בגילאי העשרים פלוס, רגליה רועדות מעט.
"מה שמך?" שאלה הבחורה "ו ו וליריה" ענתה בגמגום קל החרפדית,
הבחורה לא שמה לב ככל הנראה, כי המשיכה בטבעיות לבבית מהממת "אז ולירה אני מישל, תכירי את הבנות, זאת דונה ;עם התלתלים" היא הצביע לעבר בחורה צעירה עם מחשוף עמוק ותלתלים חומים, "אלו התאומות גיין וריקי" היא הצביע על שני נשים בלונדיניות אשר ככל הנראה היו תאומות זהות, "וזאת מירה הגינג'ית" היא הצביעה על בחורה חיוורת ואדמונית, "וזאת דאיאנה " היא הצביע על בחורה בעלת שיער שחור ארוך וחלק, "ואחרונה והכי חביבה פיית' , את מהקהילה נכון, או שסתם הובלתי אותך לכאן?"
"אה..." התחילה ווליריה בחשש "למה את מתכוונת?"
דונה והתאומות צחקו. מירי הביטה בה ברצינות ודיאנה ופיית' שוחחו בניהן ולא שמו לב אליה.
מישל הצביעה על סיכה בצבעי הקשת שהייתה על חולצתה.
"או..." אמרה ווליריה "אפשר לומר שכן"
"אפשר לומר?" צווחה דונה "או שאת אוהבת בנות, או שלא, מותק"
"אה, כן, בטח" אמרה ווליריה ברתיעה.
"את נכנסת לכזה מקום בפעם הראשונה?" שאלה מישל
ווליריה חשה הקלה. הן יחשבו שהיא חדשה ולא יתייחסו לזה שהיא לא יודעת הרבה על הקהילה הגאה. מה טוב. היא הגניבה מבט אל הערפד. הוא פלירטט עם נערה והגניב מבטים לבחור מאחוריה בו זמנית.
"כן, אני..."
"היא עוד לא יצאה מהארון, הא?" שאלה מירה
"טוב, אם ככה אז צריך לתת לה חוויות חיוביות" אמרה אחת התאומות.
"ניראה לי יש לנו כאן עסק עם קטינה שעדיין מגלה את עצמה" אמרה דיאנה "שאולי חושבת שזה מגניב להתנשק עם בנות"
"אני בת עשרים ושתיים..." מלמלה ווליריה
"נו, באמת, דיאנה" אמרה דונה "אפשר לחשוב שבפעם הראשונה שנכנסת למקום כזה נישקת כל בחורה שרק הסתכלה עלייך"
"אני עשיתי את זה" הודתה אחת התאומות
"היית שיכורה" אמרה השניה "כמעט נישקת את אמא כשראית אותה"
"אז תגידי, מותק" נשמע קול עמוק ומפתיע מפיית' "נישקת פעם בחורה?"
ווליריה הסמיקה והנידה בראשה.
"בחיי, היא ירוקה לגמריי!" אמרה התאומה שישבה מימין
"היא יותר ירוקה מירוקה" אמרה השניה.
מישל טפחה על כתפה בחביבות. "אל תקחי ללב" אמרה "אני יודעת שזה קשה לעשות זאת בפעם הראשונה"
"מה, להתנשק?" שאלה אחת התאומות
"את מתנשקת אם כולן, אפילו איתי" אמרה השניה
"רק כאשר אני שותה מספיק בשביל לא לזהות את עצמי במראה"
"להיות גלויה עם הנטיה המינית שלך" אמרה מישל בחומרה, ופנתה אל וולריה "אל תעלבי, הן ליצניות שתיהן. הן עושות את זה כדי שתרגישי יותר בנוח."
"אה" אמרה ווליריה. היא תהתה אם עליה לנסות לפתות את אחת הנשים לתא השירותים הקרוב, או לחכות להוראות מרדבלוד הנפוח. לאחר מחשבת מה הגיעה למסקנה שהכישורים שלה מספיקים בקושי לפתות מנת דם טרייה, לכן החליטה "לעבוד על הכישורים החברתיים שלה" לעת עתה.

לאחר שעה בערך המשיכו הבנות לפטפט בערנות. "זה אולי פיק-אפ בר, אבל אנחנו סתם אוהבות להיפגש כאן" אמרה מירה ונשענה לעבר ווליריה באופן מחשיד. "לפעמים אנחנו מכירים כאן אנשים נחמדים."
הבנות ישבו וצחקו, שותות אלכוהול ומגניבות מבטים לעבר נשים (פיית הביטה גם לעבר הגברים) וצחקקו.
"הו, בחיי, הנה הבחור החתיך הזה" אמרה אחת התאומות
"חשבתי שאת לסבית" אמרה השנייה
"לסבית או לא" אמרה מירי "אבל בשביל בחור כזה הייתי חוזרת בתשובה"
"כן, לפעמים יש גברים כאלו" אמרה דיאנה בחולמנות "את נגעלת מכל גבר אחר וכלי השרברבות שלהם, אבל לפעמים יש איזה אחד שאת מוכנה לשכב לרגליו."
ווליריה הביטה מעבר לכתפה וראתה את הערפד מתקרב. היא הסכימה איתן. כאשר הביטה בו הייתה מוכנה לעשות יותר מזה רק כדי שיהיה מרוצה. אבל הוא עדיין נאד נפוח, ציינה לעצמה. רדבלוד ניגש והניח את ידו על כתפה.
"אתם מכירים?" שאלה פיית' בהשתאות
"אנחנו קרובים רחוקים" אמר רדבלוד בחיוך. כל הבנות צחקו. "אני מראה לה את נפלאות העיר" אמר והביט באופן מודגש לעבר מחשופי הנשים.
"כולן כאן לסביות" אמרה פיית'
"חברה מהנה ביותר" אמר "אני בטוח שתוכלו להדריך את בת דודתי הרחוקה בצעדיה הראשונים" הוא התיישב לצד ווליריה. היא לא יכלה שלא לשים לב שכל הנשים מרותקות אליו. והן היו לסביות!
"אה, אתה יודע עליה..." אמרה מישל
"כן, עד אתמול לא התנשקה..."
"מי היה בר המזל?" שאלה אחת התאומות (ריקי, ככל הנראה)
רדבלוד חייך באופן ממזרי. "אנחנו יותר רחוקים מקרובים."
במקום להזדעזע, כפי שצפתה שיעשו צחקו כל הנשים. היא מצאה עצמה נגעלת מעט. הן שכחו כל אשר היה סביב והתרכזו בו. היא הייתה בטוחה שהן ישכבו איתו מרצון. היא הרגישה את המשיכה המינית שלהן כלפיו. כלפיה, היו רק... רגשות חיבה. למרות שמישל הקרינה מעט יותר מזה.
"ובכן" אמר "אמרתי לה אתמול – 'יקירה, המצב הזה לא יכול להמשך. אם את בי סקסואלית, תהיי כזאת ואל תתחפשי לאמא תרזה.' – והיא הסמיקה."
"זה לא יפה מצידך" אמרה מישל
"שמע, " אמרה פיית' "ככה אנשים נכנסים רק עמוק יותר לארון"
"ולכן," אמר "לקחתי אותה הנה. שתתנשק גם עם מישהי."
מישל משכה בשרוולה של ווליריה והובילה אותה לשולחן צדדי. אף אחת לא שמה לב.
"בחור מדהים" מלמלה מישל "אבל הוא מתייחס אלייך לא כל כך יפה, מה הסיפור שלו?"
ווליריה הרכינה את ראשה. "הוא די שתלטן" אמרה בשקט.
"מכירה כאלו" אמרה "אל תקחי ללב. תבלי קצת איתי ותשכחי ממנו."
וולריה הנהנה.
"הוא באמת נישק אותך?" שאלה מישל. וולריה הנהנה.
"וזו הייתה באמת הנשיקה הראשונה שלך...?"
"לא ממש" אמרה וולירה.
"הבנתי" אמרה מישל וכרכה את זרוע סביב כתפה של וולירה. החרפדית נשכה את שפתיה. ריח האישה והתשוקה שלה היו חזקים למדי. מה גם שנראה שמישל מחבבת אותה. היא חששה שזה לא טוב מיוחד. אבל היא קוותה שהאלכוהול שמישל שתתה ירדים מעט את זכרונה. היא צריכה לנסות לפעול. לעבוד על הכישורים שלה, או מה שזה לא יהיה.
"את מוצאת חן בעיניי" אמר ווליריה אל מישל "את מאוד עצמאית ויפה"
מישל חייכה "תודה, את חמודה מאוד"
וולריה חייכה את חיוכה הטוב ביותר. היא תמיד ניסתה להשיג איתו עוד חצי שעה לקריאה לפני השינה.
"הייתי רוצה להכיר אותך" אמרה, וגילתה שהיא מדברת בכנות.
מישל נשקה אותה על לחיה. "איפה את מתאכסנת?" שאלה
"במלון לא רחוק מכאן" אמרה וולריה
"אז נוכל לשתות קפה ולדבר" אמרה מישל. וולריה הגניבה מבט אל רדבלוד. היא ידעה שהוא שומע. מבט כמעט לא נראה שהגניב אליה אישר לה את הסכמתו.
"כן, אני חושבת שנוכל לשמוע זו את זו טוב יותר בלי המוזיקה הזו" אמרה, וליבה האיץ.

רדבלד התרחק מהנערות וניגש לנערה בצידו השני של החדר. הוא התנהג כאילו הוא מתעלם ממנה ולכאורה נעצר לידה בטעות, וכמובן שהגניב אליה מבטים בידיעה שתשים לב, לבסוף היא נגשה אליו, "מחפש חברה?", היא שאלה. הוא ראה שהיא תהיה טרף קל, הוא היה צמא , "אני מקווה שמצאתי את החברה הנכונה" הוא השיב לה בחיוך זדוני.

בלילה ההוא הירח זהר באורח יוצא מהכלל לעונה הזו של השנה. כל החתולים צווחו, כאשר רבו בניהם על הנקבות המיוחמות. בני האדם בילו במסיבות נוטפות זיעה עד אור הבוקר. נראה היה שגם הפרחים עצמם מתחננים לחסדי הדבורים ופרפרי הלילה. דמות ישבה על דוד המים של אחד הבתים. בישיבתה השקטה ובבגדיה שחורים כמעט לא נראתה על רקע הצינורות, אך היא עצמה ראתה היטב את המתרחש ברחוב. הדמות השעינה את סנטרה על כף ידה ונאנחה בשקט. "בני אדם" הרהרה "לא טובים בהרבה מהחתולים הצווחים על הגג השכן."
הדמות שבגדיה השחורים הסוו אותה בחושך הלילה על גג הבתים, ועור של בגדיה הבריק באור הירח רכנה מטה ופניה הוארו לרגע באור הירח. היו אלו פניו של גבר צעיר. הוא צפה בקבוצת בני נוער הולכים במעלה הרחוב, נשענים זה על זה, שיכורים מכדי לעמוד זקופים. הם הלכו ופיזזו מנגינה איטית ובלתי מובנת.
"בני האדם הללו אינם מבינים עד כמה חייהם קצרים" חשב בעוד הוא מביט בהם ומבטו חודר כל תנועה שלהם ושומע כל רחש. הם המשיכו במשעול וכשהם פנו כבר לא היה יכול לרואתם, אך עדיין שמע אותם. לפתע ראה תנועה על הגג הקרוב, אך משום מה לא נשמע דבר מכיוון זה.
חריקת מתכת שקטה גילתה לו שדבר מה עומד עתה מאחוריו, על דוד המים. "מחפש ארוחה?" שאל קול שקט. נקבה, ציין לעצמו, ואחת מבני מינו, קרוב לוודאי. אם כי, צעירה. עדיין לא למדה לנחות בשקט מוחלט.
"זה לא עניינך" ענה "פרט לכך, עלייך להשתפר בנחיתות. שמעתי אותך" אמר בשקט ורחרח את האוויר. הריח היה לא מוכר במיוחד, אך לא לווה אליו שמץ הריח האנושי שאפיין ערפדים צעירים. משונה, חשב לעצמו, בהחלט עניין יוצא דופן.
היא התיישבה לצידו, משתדלת להסתיר את פניה תחת ברדס גלימתה. הוא בחן אותה בשתיקה. היא לבשה חצאית רחבה ולרגליה היו נעליים מדגם צבאי שאין לטעות בו. האם יתכן שעדיין לא סיימה את שנתה הראשונה כערפד?
אך אם הצליחה לנחות כך, קרוב לוודאי יש לה שווי משקל יוצא דופן. הוא שלח את ידו במהירות ומשך את הברדס מראשה. הוא בחן בשתיקה את פניה והאוזניים, שנראו כאוזני חתול שבצבצו מראשה. "חרפדית" אמר בלחש "שמעתי שאתם די נדירים."
החרפדית הנהנה.
" כמה זמן את בעיר הזו?" שאל בתמיהה. הוא נימצא בעיר זה מספר חודשים ומעולם לא פגש בחרפדית זו במי שעשוי היה לקחת אחת כזו ללימוד. תינוקת כזו, ומסתובבת לבד?
"רק אתמול הגעתי ברכבת." אמרה, ובקול ביישני הוסיפה "אני לא אוהבת רכבות. אין מספיק פרטיות ואני תמיד מפחדת שמישהו יראה אותי".
הערפד גיחך בלעג קל "אני מבין אותך. יותר מידי גירויים טעימים שצריך להתעלם מהם. אני אישית מעדיף אופניים. מאיפה הגעת?"
"שלחו אותי ל... לימוד, אליך. מהטירה." מלמלה בשקט. הערפד צופף את גבותיו. העניין הזה היה רציני. טמבלים מחורבנים, אומרים לו להתייצב עם הבטחה לעבודה טובה, מייבשים אותו חודשיים, מבטיחים הבטחות מטופשות ובסוף שולחים תינוקת, או אולי פעוטה ממש קשת עורף. בלי מכתבים ובלי טלפונים. בטח שוב שלחו דואר אלקטרוני שלא יכול להגיע אליו.
"כן, הטירה... יותר זקנה ממני" מלמל הערפד "שמעתי יש שם בית חולים לערפדים עכשיו". הוא התיק את תשומת ליבו אל הרחוב, שם עבר זוג קשישים. החרפדית לא אמרה דבר. אך דבר מה נראה מוזר. דבר מה בהתנהגות החרפדית לא היה רגיל מספיק. הנחיתה השקטה לא התאימה להתנהגות המגוחכת שלה. היא לא התנהגה כאילו לימדו אותה אי פעם להתנהג כראוי. אך היא גם לא התנהגה כמו ערפד שרק נולד.
"בת כמה את?" שאל
"עשרים ואחת ו..." מלמלה.
"מאז הלידה לצללים?" שאל חדות
מסתבר שאפילו לא למדה להציג את עצמה. הלכו להן ההבטחות על תלמידים בני חמש והתקווה שאולי פשוט שלחו ערפדית פעוטה שלא נשמעת לשום משמעת.
"ארבעה חודשים, פחות שנה מהזמן בו ניתן לי הצל" מלמלה והרכינה את ראשה. ברחוב עברה נערה צעירה. מושלם, הרהר לעצמו הערפד. היא לבדה.
"אני יורד למטה, הישארי חבויה ותלמדי" אמר לה בלחש וקם ממקומו. הוא יאלץ להתחיל מהבסיס. תקולל הטירה, תקולל.
הוא קפץ ונחת בנחיתה הקלה שבקלות כעשרים מטרים מהנערה, מאחוריו שמע מה שנישמע כנפילת בניין (לטעמו) שסימל את נחיתתה של החרפדית. מסתבר שהנחיתה השקטה שלה קודם הייתה הצלחה חד פעמית. הוא הביט בנערה. היא לא שמעה אותה, חשב לעצמו בהקלה.
הוא הלך לאיטו אחריה, היא לא הרגישה בו מתקרב, הוא פסע כצעד אחד מאחוריה, כשהגיע מספיק קרוב הניח ידו על כתפה בעדינות כאוהב. היא הסתובבה בפליאה, אך לא בפחד. "כמו תמיד" חשב לעצמו, הוא חייך לה חיוך אוהב וקרב פניו כלנשק לה. היא לא התנגדה, אך הוא לא עצר בפיה אלה המשיך אל צווארה. הוא נשק לה בצווארה פעם ועוד פעם, ואז נעץ ניביו בצווארה, דמה מילא את פיו והחל לזרום פנימה בעוד הוא לוגם בהנאה מדמה של הנערה חסרת הישע.
הוא ידע שהחרפדית מביטה בו בהערצה, היא יודעת שגם היא מסוגלת לזה, זה בדמה. לבסוף ליקק את פצעה של הנערה וזה החלים כלא היה. הערפד נעלם בין הצללים, הנערה המשיכה ללכת כאילו שלא קרה דבר, ומבחינתה באמת לא קרה דבר. הוא הסתובב אל החרפדית, שהצמידה את כפות ידיה בחוזקה זו לזו, וליקקה את שפתיה בכמיהה. תינוקת. הוא רמז לה להתקרב אליו, והיא צעדה לעברו, ונעצרה במרחק שני צעדים ממנו. הוא סימן לה בידו שנית. החרפדית התקרבה עוד חצי צעד באי נוחות. הוא יצטרך לחנך אותה, מאוחר יותר. עתה משך אותה והצמיד אותה אליו, שפתיו מרחפות מעל שפתיה. היא פתחה את פיה לומר דבר מה, והוא הצמיד את שפתיו לשפתיה, משחרר מעט דם שנאגר בפיו, דואג שלא תשפך טיפה. לאחר מיכן הניע את לשונו בעדינו על ניביה, דואג לפצוע אותה מעט, ולהשאיר כמה טיפות מדמו בפיה, מלטף את גרונה בעדינות. היא בלעה הכול. הוא המשיך לנשק אותה עוד שניות אחדות. לאחר מכן הניח לה, והתרחק מעט.
"התקבלת" אמר בשקט, כאשר היא הניחה את ידה על שפתיה בתמיהה. "אני אלמד אותך בחודשים הקרובים".
"מה..." היא מלמלה בבלבול, ממצמצת בעיניה. דמו הערפדי, העתיק בהרבה משלה היה כמו יין משכר לגביה, קרוב לוודאי. אפילו כמות כזו קטנה תסחרר אותה מעט.
"נתתי לך מהדם שלי" אמר לה "עכשיו את מחויבת לציית לי". הוא חייך. "כך אני מקבל את כל תלמידי החדשים. תאלצי להסתדר". הוא הסתובב בגבו אליה וסימן לה לעקוב אחריו. והחל לקפוץ במהירות, ותוך זמן קצר הגיעו לצידה השני של העיר.

היא עקבה אחריו כשנכנס לבית מלון ישן. בכניסה עמד שומר סף מנומס שקצת הריח מריקבון, היא ציינה לעצמה. הוא פתח להם את הדלת בקידה ובחיוך. אם הוא רק היה יודע, השתעשעה החרפדית במחשבה.
בשולחן הקבלה קרא הפקיד "מר. רדבלאד, מר. רדבלאד ,הגיע מכתב בעבורך" הערפד הסתובב לכיוון הדלפק בעוד הפקיד מגיש לו מכתב. החרפדית התפלאה למראה גודלו ויופיו של המקום. הקירות מכוסים בטפטים בצבע אדום עם פסי זהב, הרצפה מכוסה שטיח מקיר לקיר גם הוא אדום עם פסי זהב, ושלוש נברשות קריסטל תלויות מהתקרה. המקום מזכיר מעט את ה-טירה, חשבה לעצמה. לפתע הבחינה החרפדית שהערפד עולה במדרגות. היא מהרה אליו ועלתה אחריו במדרגות לחדרו. הוא פתח את הדלת והכניסה פנימה וסגר את הדלת אחריהם. החדר כמו כל שאר המלון בגווני אדום וזהב, עם מיטת אפריון זוגית במרכז החדר. הוא נכנס ובעודו פותח את המכתב היא ראתה את כתובת השולח. "הטירה".

הטירה, חשב, המכתב אכן היה מהטירה, ונכתב בו על החרפדית הזו שבאה "על מנת שילמד אותה את רזי העבודה" איזה ניסוח מגוחך, חשב ודילג מספר שורות "... שמה ולירייה והיא סיימה מטמורפוזה לפני כארבעה חודשים וכמו כן עברה הכשרה בסיסית. היא לומדת מהר ולכן חשבנו עלייך כמורה דרך הכי מיומן למתאים לתפקיד...."
"כך" הרהר לעצמו והפך את המכתב, חשבו עליו. אחר כך יתקשר אליהם ויאמר להם מה הוא חושב עליהם. אחר כך...
בצידו השני של המכתב נכתבו אי אלו הערות על התנהגותה, תקופת הלימוד והמלצות תזונתיות לחרפדים. שום דבר מיוחד, כמובן, אולי פרט לצורך לשתות חלב עצמות (הוא החליט לברר עליו אחר כך) בתקופה הראשונה, בשל המחסור בסידן.
הוא התיישב על המיטה, וויליריה נשארה עומדת. יש לה נימוסים בסיסיים ביותר, אבל לא יותר מכך, כנראה. היא שאלה למעשיו כשפגשה אותו ולא דברה בנימוס המצופה מערפדית בת גילה, אך – היא הצליחה לעקוב אחריו בלא קושי, ועוד הצליחה למצוא אותו בעיר. וזהו פרט ראוי לציון. הוא הניח את המכתב על השידה ופנה להביט בה.
"הורידי את הברדס" אמר חדות "אין סיבה להסתיר את פנייך בנוכחותי" אמר לה. היא צייתה, לאט מידי. אך הוא הניח לכך לחלוף. הוא הושיט את רגליו קדימה והצביע על מגפיו. היא הביטה בחוסר הבנה.
"תורידי את המגפיים שלי" אמר בשקט. היא נגשה, התכופפה והחלה להסיר את מגפיו. הערפד הושיט את ידו ונגע באוזניה. היא נרתעה. כאשר סיימה להסיר את מגפיו הורה לה להניח את מגפיו ליד הדלת, ולהניח את נעליה שם גם כן. לאחר שעשתה כך היא נגשה אליו במבט שואל. נראה שהיא עדיין הייתה מטושטשת למדי מהשפעת דמו.
"שבי" הורה לה חדות, בקול הדורש ציות. היא נחתה על הרצפה כאילו רגליה הפסיקו לתפקד. נימוסים בסיסיים, וחסרת יכולת הגנה מטבע הערפד, כמעט כמו כל בן אנוש. "עמדי" אמר לה באותו הקול. אותה ההשפעה, אך הפוכה. היא כמעט קפצה באוויר. מזמן לא הייתה לו תלמידה, הרהר, גם אם תלמידים הם לא רעים כלל. וכן, התחשק לו לראות את שינויי הגוף שחרפדים עוברים, ואת הזנב שלה. הוא עדיין לא ראה אותו.
"התפשטי" אמר בשקט, והיא צייתה.
היא הורידה את הגלימה מכתפיה שצנחה לרצפה. מתחת הייתה לבושה בלבוש שמישהו בטירה חשב שהוא כשל בני נוער בתקופה הזו. מגוחך כמובן. הלבוש הזה היהחולצת טריקו פשוטה והחצאית רחבה שראה מבעד לגלימה עוד מקודם. וסביב רגל ימין היה כרוך זנבה הפרוותי והשעיר כשל חתול. היא הורידה חולצתה ומתחתיה לבשה חזייה שחורה בעלת קצוות תחרה, הוא קם והחל להתקרב אליה. היא לא נרתעה והמשיכה לפשוט את בגדיה.
תוך זמן קצר פשטה את חזייתה ולעינו נגלו שדיה החלקים והצעירים, הוא התכופפה ופשטה את חצאיתה ותחתוניה עד שעמדה מולו עירומה לגמרי, וזנבה עוד כרוך במה שניראה כפחד סביב רגלה, "תני לזנבך לנוע חופשי, אין לך מה להתבייש בו" אמר והוסיף כעבור שניות אחדות ברשמיות מה "הוא מתנה שניתנה לך מלידתך לחושך", בין רגע זנבה הושט באוויר ונע בחופשיות באוויר מאחורי ישבניה.
"שכבי במיטה" ציוה, היא הלכה כהרף עין ונשכבה במיטה תחת המצעים. הוא החליט עוד קודם שישכב איתה. כבר חודשיים לפחות הוא נאלץ להסתפק בנוער מועדונים מזדמן, לעזאזל.
הוא פשט בגדיו ונכנס גם הוא, בשוכבה כה קרוב אליו שלח ידיו ללטף גופה. הוא החל מלטף את בטנה, היא הביטה בו בהנאה, השפעת דמו פגה ממנה, חלקית לפחות, והיא החלה מגיבה בחופשיות, היא שלחה ידיה ונגעה בגבו, ובכתפיו, הוא המשיך ללטפה ועבר לשדיה ולכתפיה, היא ליטפה את חזהו ואת בטנו. הוא הסיט את ידיה והחל ללקק את צווארה, נושך אותו קלות. היא נאנחה.
"נהנית?" לחש על אוזנה. היא הפסיקה ללטף את גבו באחת.
"אל תפסיקי" לחש לה "ראי בזה סוג של מבחן מעבר, חתלתולה". היא נשפה בזעף. הוא שיקע את שיניו בצווארה והיא גנחה. הוא לא שתה מדמה, אלא בעיקר ליקק את צווארה, ונשך קלות, אך גניחותיה התחזקו. הוא העביר את ידו על בטנה והחליק אותה אל בין רגליה, והחל ללטף. היא התנשמה בהפתעה, אבל ככל הנראה ציפתה לזה. ככלות הכול, היא הייתה רטובה מאוד, שם. היא שלחה ידה לעבר איברו, היא ליטפה אותו ו לאורכו. הוא החל מלטף בין שפתיה, מגרה את גופה יותר ויותר, היא פלטה אנחת הנאה, בעוד הוא מחדיר אצבעו לתוכה ובו בזמן מגרה בעזרת אגודלו את דגדגנה, ובידו השנייה מלטף את שדיה. אצבעו חדרה עמוק לתוך גופה הרטוב, וכאשר הגיע לנקודה המתאימה החל להניע אצבעו במעגלים בתוכה. עיניה נפתחו בהפתעה והיא החלה נושמת בכבדות, מתענגת על התחושה הנפלאה, "איך את מרגישה?" הוא לחש. "ניפ.." היא גנחה כתשובה. בעודו מענגה היא הרגישה רצון עז שהוא יחדור אליה, לרגיש אותו בתוכה, קרוב אליה. הוא, בעודו מענג אותה, התמקם מעליה, הוציא את אצבעו מתוכה, היא גנחה במחאה ושלחה ידיה להחזיר אותה פנימה, אך ללא הועיל. בעודו מגרה את דגדגנה בידו ליטף קלות את שפתיה באיברו, הרטיב אותו בנוזליה וחדר לתוכה מעדינות אך בנחישות, היא נאנחה בהנאה בעודו חודר עמוק יותר לתוכה, ולאט לאט נסוג מתוכה ושוב חודר לתוכה, הוא הרגיש איך גופה מתהדק סביב איברו בקבלה, ושוב חדר לתוכה ונסוג. ושוב ושוב ושוב ושוב, מגביר לאיטו את הקצב, ומכווץ שרירים באגנו בקצב המתאים. גניחותיה התחזקו. "א...איך...את..תה...עושה...את את...זה...?"שאלה, הברותיה נקטעות בקצב תנועותיו.
"ניסיון של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים" לחש באוזנה, והגביר את הקצב. היא גנחה, וכרכה את רגליה סביב מותניו. הוא שיקע את שיניו בצאוורה, ויצר פצע קטן, נותן לדם לזרום אל פיו, ומגביר את התענוג. לדעתו לא היה דבר טוב מלשתות דם ביחד עם יחסי מין. דמה עדיין לא קיבל את הטעם הערפדי החזק, אך עדיין היה בעל הטעם הנפלא והמעורר של דם טרי. הוא נהם בשעה שהשקיע את שיניו עמוק יותר והגביר את הקצב. הגניחות שלה היו מעט חזקות מידי לטעמו. הוא כיסה את פיה בידו, והשקיט אותה מעט, אך תוך זמן קצר חש את שיניה מגרדות את כף ידו. כל הערפדים שהכיר רצו לנשוך דבר מה בזמן התענוגות הגופניים. לא מעט מתלמידיו (ואחדות מתלמידותיו) הרסו את כל הכריות במיטה. אבל הוא לא רצה לתת לה את התענוג הזה בינתיים, והתמקד בתחושותיו. הוא ניתק מצווארה והוריד את ידו מפיה, והחל לנשק אותה בחוזקה. הוא חש את גופה רועד תחתיו, מתקמר תחתיו, דורש עוד. הוא הגביר את הקצב עוד. נהמות קטנות נמלטו מפיו עם כל תנועה שלו. הוא לא ניסה להפסיק את גניחותיה עתה. הוא הרגיש בשפיכה מתקרבת, ועצר את עצמו, ממשיך לנוע בתוכה במהירות. אך כאשר נישק אותה, והבליע תוך כדי כך את צעקתה, כאשר הגיעה לפורקן, נשמעה דפיקה בדלת, שגרמה לו לאבד את ריכוזו לחלוטין. הוא שפך בתוכה את נוזליו, והתנשם מעט. בסך הכול, זה היה לא רע כלל.
"מר רדבלאד?" נשמע לא מוכר. כנראה קולו של אחד מעובדי המלון.
"כן?" נשף בזעף
הקול המהסס המשיך "שירות משלוחים, הגיעה חבילה בשבילך"
הערפד קם מהמיטה ומשך חלוק על גופו. הוא סגר את הוילונות סביב המיטה, בה התכרבלה החרפדית בנוחות, קרוב לוודאי לאחר שהגיעה לפסגה הנוכחית של חיי המין שלה, וניגש אל הדלת. קרוב לוודאי עובד המלון שמע חצי מהנעשה. לפחות. הוא תהה כיצד לא הרגיש בו מעבר לדלת.
כאשר פתח אותה הבין מדוע. עמד שם ערפד, בלבוש שירות משלוחים כלשהו.
"הסודיות הזו באמת נחוצה?" שאל כאשר הכניס אותו פנימה. הערפד השני משך בכתפיו.
"מהטירה" אמר "ציוד לתלמיד, וחפצים אישיים"
"אה" אמר הראשון "רב תודות".
הערפד השליח הניח את הארגז באחת מפינות החדר הצדיע לשלום ויצא.
הערפד נעל אחריו את הדלת ופנה חזרה אל המיטה. הוא הסיט את ווילונות האפריון והביט בשלווה בחרפדית המכורבלת בתמימות והנאה תחת המצעים. "היא ניראת כל כך צעירה ותמימה, אפילו אחרי מה שעשינו כרגע" חשב לעצמו בגיחוך.
הוא פשט את החלוק והחליק בחזרה תחת הסדינים. השחר עלה לאיטו במזרח ובעודו שוכב על גבו ומביט בחרפדית הנמה לצידו, חשב לעצמו, "כבר שנים לא ישנתי. היא נראית כל כך שלווה, לו רק יכולתי להירדם להיתנתק לכמה שעות מאור השמש הארור הזה".
בעודו מהרהר במחשבותיו השמש נעה במסלולה בשמיים וקרן אור צרה ובודדת נחה לרגע על זנבה של החרפדית. לפתע קמה החרפדית בזעקת כאב. הערפד נרתע אך אז עינו נחו על זנבה המעלה עשן. הוא אחז בזנבה והכניס אותו תחת השמיכה. היא נרגעה וחזרה לשכב בנחת לצידו, מלטפת את זנבה הפצוע בהבעה כאובה.
"זה קורה" הוא אמר לה "לעיתים נדירות, אבל קורה שקרני אור חודרות את האפריון" היא הביטה בו בכאב וכעס.
"בטירה ישנו במרתף" לחששה.
"הטירה מלאה בערפדים צעירים שיכולים לחטוף כוויות בגלל מנורת פלורוסנט" ירק בחזרה "מישהו עתיק כמוני לא צריך לדאוג בגלל קרני שמש תועות". נראה היה שהחרפדית רוצה לענות לו בחוצפה. אך, היא בלעה את מילותיה. יפה, החינוך בטירה לא הדרדר כל כך בכל זאת. תחת זאת שאלה, "אתה לא תיכווה?"
"זה מוסיף ריגוש קל לכל עניין השינה. אם כי, אני לא ישן יותר."
החרפדית פלטה קול קטן, והביטה בזנבה. הפרווה נחרכה כולה, והעור מתחת נשרף. נראה היה שהיא כאובה.
"תחזרי לישון" אמר לה "כשתתעוררי יתכן והכוויה תחלים לחלוטין."
החרפדית צייתה לו ועצמה את עיניה. כעבור זמן מה נרדמה. הערפד המשיך להביט בכוויה המחלימה. ההחלמה נמשכה זמן רב מידי, וכפי שראה, היא תחלים לחלוטין רק תוך שבוע. הוא נאנח והושיט את אצבעו לפיו, וחתך אותה על ניבו. לאחר מכן מיהר וטפטף טיפת דם על הכוויה. החומרים מעוררי ההחלמה שבדמו יחישו את ההבראה, לפחות בכמה ימים. כשהתעוררה שטח העור החשוף כבר היה ורדרד, ונראה שיחלים עד ליל המחר.
בעודו שוכב הרהר על המצב בו הוא שרוי. תלמידה חדשה, חשב, לא היה לי תלמיד כבר שלושים שנה, אני צריך להיזכר איך להסביר את כל התרגילים הבסיסיים למישהו חסר ניסיון כלל, ההליכה שלה... היא וודאי מעולם לא צדה.
והוא צריך להכין סדרת אימונים והכשרה ...
בעודו מתכנן את אשר ילמדה השמש עברה לאיטה את השמיים עד שעברה את קו האופק והותירה את החדר באפלת דמדומים קרירה ונעימה.

"אני ה?חתול המתהלך לבדו, וכל המקומות שווים בעיניי."
-רודיארד קיפלינג, החתול שהתהלך לבדו
כן, אני החתול. התהלכתי במשך זמן קצר בשולי הבדס"מ ולמדתי כל מה שלדעתי היה עליי ללמוד. למדתי מעט מאוד על מין והרבה יותר על בני אדם. על עצמי לא למדתי כמעט דבר. בהמשך אתחיל לפרסם חלקי סיפור שאני ובן זוגי כתבנו, שמצאתי שעשויים לעניין את הקהל כאן, בעיקר כי הם לא ראויים לפרסום בכל מקום מהוגן אחר. יש בהם קצת יותר מידי מין עבור הטעם הטוב.
הסיפור עדיין לא נגמר, אך כתיבתו הואטה.
אף על פי כן, לפי מה שראיתי באתר סיפורים הקשורים לבדס"מ ומין לעיתים רחוקות שייכים גם לסוגת הפנטסיה/אימה. אכן מצער למדיי.

ועל כן אזבל כאן בנושא.

יש אנשים עם כל מיני פנטזיות מיניות. שמעתי על פנטזיות אונס, מין ביין נשים או גברים, או אפילו דברים פחות מקובלים כמו בעליי חיים. יש כל מיני זיבולים שאנשים כותבים על מי שמעדיף מה, אבל בסופו של דבר זה מה שעובד בשביל כל אחד. את הפנטזיות שלי לא ניתן להגשים. לפחות, פרט לזו שכללה את "תקשור אותי ונראה איך ארגיש".
בכל זאת, איפה תשיגו עלפים, שדים ובני שמיים?
איפה תשיגו מלאכים ושטנים, שהטאבו בעולמם אוסר עליהם אלו על אלו?
היכן תשיגו ערפדים שטופי זימה ופיות חובבות צוף?
ובאופן עקרוני, לבקש מאשוני שתתן לך מחסדיה זה רעיון גרוע. תזכה לחסדי החרב שלה. ואחר כך היא תאכל את הגופה שלה, אם תהיה רעבה. לא רע בשביל מישהי שבערך בגובה של בת 12, מהסוג הלא מפותח לגילה.
הקיאואה תשלח ברק בישבנך, והחתולה לא תהסס לעשות לך ברית מילה מורחבת.
ובנות הכוכבים לא ממש מתענינות במין באופן בו אנו תופסים אותו.

לא, אי אפשר להגשים פנטזיות על סיפורים פנטסטיים המסתובבים בראשי, שבהם גם מקיימים יחסי מין. אבל אפשר לכתוב אותם.

עוד מישהו או מישהי סובל/ת מאותן פנטזיות?