מאדים בשמי הלילה

בלילה ההוא הירח זהר באורח יוצא מהכלל לעונה הזו של השנה. כל החתולים צווחו, כאשר רבו בניהם על הנקבות המיוחמות. בני האדם בילו במסיבות נוטפות זיעה עד אור הבוקר. נראה היה שגם הפרחים עצמם מתחננים לחסדי הדבורים ופרפרי הלילה. דמות ישבה על דוד המים של אחד הבתים. בישיבתה השקטה ובבגדיה שחורים כמעט לא נראתה על רקע הצינורות, אך היא עצמה ראתה היטב את המתרחש ברחוב. הדמות השעינה את סנטרה על כף ידה ונאנחה בשקט. "בני אדם" הרהרה "לא טובים בהרבה מהחתולים הצווחים על הגג השכן."
הדמות שבגדיה השחורים הסוו אותה בחושך הלילה על גג הבתים, ועור של בגדיה הבריק באור הירח רכנה מטה ופניה הוארו לרגע באור הירח. היו אלו פניו של גבר צעיר. הוא צפה בקבוצת בני נוער הולכים במעלה הרחוב, נשענים זה על זה, שיכורים מכדי לעמוד זקופים. הם הלכו ופיזזו מנגינה איטית ובלתי מובנת.
"בני האדם הללו אינם מבינים עד כמה חייהם קצרים" חשב בעוד הוא מביט בהם ומבטו חודר כל תנועה שלהם ושומע כל רחש. הם המשיכו במשעול וכשהם פנו כבר לא היה יכול לרואתם, אך עדיין שמע אותם. לפתע ראה תנועה על הגג הקרוב, אך משום מה לא נשמע דבר מכיוון זה.
חריקת מתכת שקטה גילתה לו שדבר מה עומד עתה מאחוריו, על דוד המים. "מחפש ארוחה?" שאל קול שקט. נקבה, ציין לעצמו, ואחת מבני מינו, קרוב לוודאי. אם כי, צעירה. עדיין לא למדה לנחות בשקט מוחלט.
"זה לא עניינך" ענה "פרט לכך, עלייך להשתפר בנחיתות. שמעתי אותך" אמר בשקט ורחרח את האוויר. הריח היה לא מוכר במיוחד, אך לא לווה אליו שמץ הריח האנושי שאפיין ערפדים צעירים. משונה, חשב לעצמו, בהחלט עניין יוצא דופן.
היא התיישבה לצידו, משתדלת להסתיר את פניה תחת ברדס גלימתה. הוא בחן אותה בשתיקה. היא לבשה חצאית רחבה ולרגליה היו נעליים מדגם צבאי שאין לטעות בו. האם יתכן שעדיין לא סיימה את שנתה הראשונה כערפד?
אך אם הצליחה לנחות כך, קרוב לוודאי יש לה שווי משקל יוצא דופן. הוא שלח את ידו במהירות ומשך את הברדס מראשה. הוא בחן בשתיקה את פניה והאוזניים, שנראו כאוזני חתול שבצבצו מראשה. "חרפדית" אמר בלחש "שמעתי שאתם די נדירים."
החרפדית הנהנה.
" כמה זמן את בעיר הזו?" שאל בתמיהה. הוא נימצא בעיר זה מספר חודשים ומעולם לא פגש בחרפדית זו במי שעשוי היה לקחת אחת כזו ללימוד. תינוקת כזו, ומסתובבת לבד?
"רק אתמול הגעתי ברכבת." אמרה, ובקול ביישני הוסיפה "אני לא אוהבת רכבות. אין מספיק פרטיות ואני תמיד מפחדת שמישהו יראה אותי".
הערפד גיחך בלעג קל "אני מבין אותך. יותר מידי גירויים טעימים שצריך להתעלם מהם. אני אישית מעדיף אופניים. מאיפה הגעת?"
"שלחו אותי ל... לימוד, אליך. מהטירה." מלמלה בשקט. הערפד צופף את גבותיו. העניין הזה היה רציני. טמבלים מחורבנים, אומרים לו להתייצב עם הבטחה לעבודה טובה, מייבשים אותו חודשיים, מבטיחים הבטחות מטופשות ובסוף שולחים תינוקת, או אולי פעוטה ממש קשת עורף. בלי מכתבים ובלי טלפונים. בטח שוב שלחו דואר אלקטרוני שלא יכול להגיע אליו.
"כן, הטירה... יותר זקנה ממני" מלמל הערפד "שמעתי יש שם בית חולים לערפדים עכשיו". הוא התיק את תשומת ליבו אל הרחוב, שם עבר זוג קשישים. החרפדית לא אמרה דבר. אך דבר מה נראה מוזר. דבר מה בהתנהגות החרפדית לא היה רגיל מספיק. הנחיתה השקטה לא התאימה להתנהגות המגוחכת שלה. היא לא התנהגה כאילו לימדו אותה אי פעם להתנהג כראוי. אך היא גם לא התנהגה כמו ערפד שרק נולד.
"בת כמה את?" שאל
"עשרים ואחת ו..." מלמלה.
"מאז הלידה לצללים?" שאל חדות
מסתבר שאפילו לא למדה להציג את עצמה. הלכו להן ההבטחות על תלמידים בני חמש והתקווה שאולי פשוט שלחו ערפדית פעוטה שלא נשמעת לשום משמעת.
"ארבעה חודשים, פחות שנה מהזמן בו ניתן לי הצל" מלמלה והרכינה את ראשה. ברחוב עברה נערה צעירה. מושלם, הרהר לעצמו הערפד. היא לבדה.
"אני יורד למטה, הישארי חבויה ותלמדי" אמר לה בלחש וקם ממקומו. הוא יאלץ להתחיל מהבסיס. תקולל הטירה, תקולל.
הוא קפץ ונחת בנחיתה הקלה שבקלות כעשרים מטרים מהנערה, מאחוריו שמע מה שנישמע כנפילת בניין (לטעמו) שסימל את נחיתתה של החרפדית. מסתבר שהנחיתה השקטה שלה קודם הייתה הצלחה חד פעמית. הוא הביט בנערה. היא לא שמעה אותה, חשב לעצמו בהקלה.
הוא הלך לאיטו אחריה, היא לא הרגישה בו מתקרב, הוא פסע כצעד אחד מאחוריה, כשהגיע מספיק קרוב הניח ידו על כתפה בעדינות כאוהב. היא הסתובבה בפליאה, אך לא בפחד. "כמו תמיד" חשב לעצמו, הוא חייך לה חיוך אוהב וקרב פניו כלנשק לה. היא לא התנגדה, אך הוא לא עצר בפיה אלה המשיך אל צווארה. הוא נשק לה בצווארה פעם ועוד פעם, ואז נעץ ניביו בצווארה, דמה מילא את פיו והחל לזרום פנימה בעוד הוא לוגם בהנאה מדמה של הנערה חסרת הישע.
הוא ידע שהחרפדית מביטה בו בהערצה, היא יודעת שגם היא מסוגלת לזה, זה בדמה. לבסוף ליקק את פצעה של הנערה וזה החלים כלא היה. הערפד נעלם בין הצללים, הנערה המשיכה ללכת כאילו שלא קרה דבר, ומבחינתה באמת לא קרה דבר. הוא הסתובב אל החרפדית, שהצמידה את כפות ידיה בחוזקה זו לזו, וליקקה את שפתיה בכמיהה. תינוקת. הוא רמז לה להתקרב אליו, והיא צעדה לעברו, ונעצרה במרחק שני צעדים ממנו. הוא סימן לה בידו שנית. החרפדית התקרבה עוד חצי צעד באי נוחות. הוא יצטרך לחנך אותה, מאוחר יותר. עתה משך אותה והצמיד אותה אליו, שפתיו מרחפות מעל שפתיה. היא פתחה את פיה לומר דבר מה, והוא הצמיד את שפתיו לשפתיה, משחרר מעט דם שנאגר בפיו, דואג שלא תשפך טיפה. לאחר מיכן הניע את לשונו בעדינו על ניביה, דואג לפצוע אותה מעט, ולהשאיר כמה טיפות מדמו בפיה, מלטף את גרונה בעדינות. היא בלעה הכול. הוא המשיך לנשק אותה עוד שניות אחדות. לאחר מכן הניח לה, והתרחק מעט.
"התקבלת" אמר בשקט, כאשר היא הניחה את ידה על שפתיה בתמיהה. "אני אלמד אותך בחודשים הקרובים".
"מה..." היא מלמלה בבלבול, ממצמצת בעיניה. דמו הערפדי, העתיק בהרבה משלה היה כמו יין משכר לגביה, קרוב לוודאי. אפילו כמות כזו קטנה תסחרר אותה מעט.
"נתתי לך מהדם שלי" אמר לה "עכשיו את מחויבת לציית לי". הוא חייך. "כך אני מקבל את כל תלמידי החדשים. תאלצי להסתדר". הוא הסתובב בגבו אליה וסימן לה לעקוב אחריו. והחל לקפוץ במהירות, ותוך זמן קצר הגיעו לצידה השני של העיר.

היא עקבה אחריו כשנכנס לבית מלון ישן. בכניסה עמד שומר סף מנומס שקצת הריח מריקבון, היא ציינה לעצמה. הוא פתח להם את הדלת בקידה ובחיוך. אם הוא רק היה יודע, השתעשעה החרפדית במחשבה.
בשולחן הקבלה קרא הפקיד "מר. רדבלאד, מר. רדבלאד ,הגיע מכתב בעבורך" הערפד הסתובב לכיוון הדלפק בעוד הפקיד מגיש לו מכתב. החרפדית התפלאה למראה גודלו ויופיו של המקום. הקירות מכוסים בטפטים בצבע אדום עם פסי זהב, הרצפה מכוסה שטיח מקיר לקיר גם הוא אדום עם פסי זהב, ושלוש נברשות קריסטל תלויות מהתקרה. המקום מזכיר מעט את ה-טירה, חשבה לעצמה. לפתע הבחינה החרפדית שהערפד עולה במדרגות. היא מהרה אליו ועלתה אחריו במדרגות לחדרו. הוא פתח את הדלת והכניסה פנימה וסגר את הדלת אחריהם. החדר כמו כל שאר המלון בגווני אדום וזהב, עם מיטת אפריון זוגית במרכז החדר. הוא נכנס ובעודו פותח את המכתב היא ראתה את כתובת השולח. "הטירה".

הטירה, חשב, המכתב אכן היה מהטירה, ונכתב בו על החרפדית הזו שבאה "על מנת שילמד אותה את רזי העבודה" איזה ניסוח מגוחך, חשב ודילג מספר שורות "... שמה ולירייה והיא סיימה מטמורפוזה לפני כארבעה חודשים וכמו כן עברה הכשרה בסיסית. היא לומדת מהר ולכן חשבנו עלייך כמורה דרך הכי מיומן למתאים לתפקיד...."
"כך" הרהר לעצמו והפך את המכתב, חשבו עליו. אחר כך יתקשר אליהם ויאמר להם מה הוא חושב עליהם. אחר כך...
בצידו השני של המכתב נכתבו אי אלו הערות על התנהגותה, תקופת הלימוד והמלצות תזונתיות לחרפדים. שום דבר מיוחד, כמובן, אולי פרט לצורך לשתות חלב עצמות (הוא החליט לברר עליו אחר כך) בתקופה הראשונה, בשל המחסור בסידן.
הוא התיישב על המיטה, וויליריה נשארה עומדת. יש לה נימוסים בסיסיים ביותר, אבל לא יותר מכך, כנראה. היא שאלה למעשיו כשפגשה אותו ולא דברה בנימוס המצופה מערפדית בת גילה, אך – היא הצליחה לעקוב אחריו בלא קושי, ועוד הצליחה למצוא אותו בעיר. וזהו פרט ראוי לציון. הוא הניח את המכתב על השידה ופנה להביט בה.
"הורידי את הברדס" אמר חדות "אין סיבה להסתיר את פנייך בנוכחותי" אמר לה. היא צייתה, לאט מידי. אך הוא הניח לכך לחלוף. הוא הושיט את רגליו קדימה והצביע על מגפיו. היא הביטה בחוסר הבנה.
"תורידי את המגפיים שלי" אמר בשקט. היא נגשה, התכופפה והחלה להסיר את מגפיו. הערפד הושיט את ידו ונגע באוזניה. היא נרתעה. כאשר סיימה להסיר את מגפיו הורה לה להניח את מגפיו ליד הדלת, ולהניח את נעליה שם גם כן. לאחר שעשתה כך היא נגשה אליו במבט שואל. נראה שהיא עדיין הייתה מטושטשת למדי מהשפעת דמו.
"שבי" הורה לה חדות, בקול הדורש ציות. היא נחתה על הרצפה כאילו רגליה הפסיקו לתפקד. נימוסים בסיסיים, וחסרת יכולת הגנה מטבע הערפד, כמעט כמו כל בן אנוש. "עמדי" אמר לה באותו הקול. אותה ההשפעה, אך הפוכה. היא כמעט קפצה באוויר. מזמן לא הייתה לו תלמידה, הרהר, גם אם תלמידים הם לא רעים כלל. וכן, התחשק לו לראות את שינויי הגוף שחרפדים עוברים, ואת הזנב שלה. הוא עדיין לא ראה אותו.
"התפשטי" אמר בשקט, והיא צייתה.
היא הורידה את הגלימה מכתפיה שצנחה לרצפה. מתחת הייתה לבושה בלבוש שמישהו בטירה חשב שהוא כשל בני נוער בתקופה הזו. מגוחך כמובן. הלבוש הזה היהחולצת טריקו פשוטה והחצאית רחבה שראה מבעד לגלימה עוד מקודם. וסביב רגל ימין היה כרוך זנבה הפרוותי והשעיר כשל חתול. היא הורידה חולצתה ומתחתיה לבשה חזייה שחורה בעלת קצוות תחרה, הוא קם והחל להתקרב אליה. היא לא נרתעה והמשיכה לפשוט את בגדיה.
תוך זמן קצר פשטה את חזייתה ולעינו נגלו שדיה החלקים והצעירים, הוא התכופפה ופשטה את חצאיתה ותחתוניה עד שעמדה מולו עירומה לגמרי, וזנבה עוד כרוך במה שניראה כפחד סביב רגלה, "תני לזנבך לנוע חופשי, אין לך מה להתבייש בו" אמר והוסיף כעבור שניות אחדות ברשמיות מה "הוא מתנה שניתנה לך מלידתך לחושך", בין רגע זנבה הושט באוויר ונע בחופשיות באוויר מאחורי ישבניה.
"שכבי במיטה" ציוה, היא הלכה כהרף עין ונשכבה במיטה תחת המצעים. הוא החליט עוד קודם שישכב איתה. כבר חודשיים לפחות הוא נאלץ להסתפק בנוער מועדונים מזדמן, לעזאזל.
הוא פשט בגדיו ונכנס גם הוא, בשוכבה כה קרוב אליו שלח ידיו ללטף גופה. הוא החל מלטף את בטנה, היא הביטה בו בהנאה, השפעת דמו פגה ממנה, חלקית לפחות, והיא החלה מגיבה בחופשיות, היא שלחה ידיה ונגעה בגבו, ובכתפיו, הוא המשיך ללטפה ועבר לשדיה ולכתפיה, היא ליטפה את חזהו ואת בטנו. הוא הסיט את ידיה והחל ללקק את צווארה, נושך אותו קלות. היא נאנחה.
"נהנית?" לחש על אוזנה. היא הפסיקה ללטף את גבו באחת.
"אל תפסיקי" לחש לה "ראי בזה סוג של מבחן מעבר, חתלתולה". היא נשפה בזעף. הוא שיקע את שיניו בצווארה והיא גנחה. הוא לא שתה מדמה, אלא בעיקר ליקק את צווארה, ונשך קלות, אך גניחותיה התחזקו. הוא העביר את ידו על בטנה והחליק אותה אל בין רגליה, והחל ללטף. היא התנשמה בהפתעה, אבל ככל הנראה ציפתה לזה. ככלות הכול, היא הייתה רטובה מאוד, שם. היא שלחה ידה לעבר איברו, היא ליטפה אותו ו לאורכו. הוא החל מלטף בין שפתיה, מגרה את גופה יותר ויותר, היא פלטה אנחת הנאה, בעוד הוא מחדיר אצבעו לתוכה ובו בזמן מגרה בעזרת אגודלו את דגדגנה, ובידו השנייה מלטף את שדיה. אצבעו חדרה עמוק לתוך גופה הרטוב, וכאשר הגיע לנקודה המתאימה החל להניע אצבעו במעגלים בתוכה. עיניה נפתחו בהפתעה והיא החלה נושמת בכבדות, מתענגת על התחושה הנפלאה, "איך את מרגישה?" הוא לחש. "ניפ.." היא גנחה כתשובה. בעודו מענגה היא הרגישה רצון עז שהוא יחדור אליה, לרגיש אותו בתוכה, קרוב אליה. הוא, בעודו מענג אותה, התמקם מעליה, הוציא את אצבעו מתוכה, היא גנחה במחאה ושלחה ידיה להחזיר אותה פנימה, אך ללא הועיל. בעודו מגרה את דגדגנה בידו ליטף קלות את שפתיה באיברו, הרטיב אותו בנוזליה וחדר לתוכה מעדינות אך בנחישות, היא נאנחה בהנאה בעודו חודר עמוק יותר לתוכה, ולאט לאט נסוג מתוכה ושוב חודר לתוכה, הוא הרגיש איך גופה מתהדק סביב איברו בקבלה, ושוב חדר לתוכה ונסוג. ושוב ושוב ושוב ושוב, מגביר לאיטו את הקצב, ומכווץ שרירים באגנו בקצב המתאים. גניחותיה התחזקו. "א...איך...את..תה...עושה...את את...זה...?"שאלה, הברותיה נקטעות בקצב תנועותיו.
"ניסיון של ארבע מאות חמישים ושמונה שנים" לחש באוזנה, והגביר את הקצב. היא גנחה, וכרכה את רגליה סביב מותניו. הוא שיקע את שיניו בצאוורה, ויצר פצע קטן, נותן לדם לזרום אל פיו, ומגביר את התענוג. לדעתו לא היה דבר טוב מלשתות דם ביחד עם יחסי מין. דמה עדיין לא קיבל את הטעם הערפדי החזק, אך עדיין היה בעל הטעם הנפלא והמעורר של דם טרי. הוא נהם בשעה שהשקיע את שיניו עמוק יותר והגביר את הקצב. הגניחות שלה היו מעט חזקות מידי לטעמו. הוא כיסה את פיה בידו, והשקיט אותה מעט, אך תוך זמן קצר חש את שיניה מגרדות את כף ידו. כל הערפדים שהכיר רצו לנשוך דבר מה בזמן התענוגות הגופניים. לא מעט מתלמידיו (ואחדות מתלמידותיו) הרסו את כל הכריות במיטה. אבל הוא לא רצה לתת לה את התענוג הזה בינתיים, והתמקד בתחושותיו. הוא ניתק מצווארה והוריד את ידו מפיה, והחל לנשק אותה בחוזקה. הוא חש את גופה רועד תחתיו, מתקמר תחתיו, דורש עוד. הוא הגביר את הקצב עוד. נהמות קטנות נמלטו מפיו עם כל תנועה שלו. הוא לא ניסה להפסיק את גניחותיה עתה. הוא הרגיש בשפיכה מתקרבת, ועצר את עצמו, ממשיך לנוע בתוכה במהירות. אך כאשר נישק אותה, והבליע תוך כדי כך את צעקתה, כאשר הגיעה לפורקן, נשמעה דפיקה בדלת, שגרמה לו לאבד את ריכוזו לחלוטין. הוא שפך בתוכה את נוזליו, והתנשם מעט. בסך הכול, זה היה לא רע כלל.
"מר רדבלאד?" נשמע לא מוכר. כנראה קולו של אחד מעובדי המלון.
"כן?" נשף בזעף
הקול המהסס המשיך "שירות משלוחים, הגיעה חבילה בשבילך"
הערפד קם מהמיטה ומשך חלוק על גופו. הוא סגר את הוילונות סביב המיטה, בה התכרבלה החרפדית בנוחות, קרוב לוודאי לאחר שהגיעה לפסגה הנוכחית של חיי המין שלה, וניגש אל הדלת. קרוב לוודאי עובד המלון שמע חצי מהנעשה. לפחות. הוא תהה כיצד לא הרגיש בו מעבר לדלת.
כאשר פתח אותה הבין מדוע. עמד שם ערפד, בלבוש שירות משלוחים כלשהו.
"הסודיות הזו באמת נחוצה?" שאל כאשר הכניס אותו פנימה. הערפד השני משך בכתפיו.
"מהטירה" אמר "ציוד לתלמיד, וחפצים אישיים"
"אה" אמר הראשון "רב תודות".
הערפד השליח הניח את הארגז באחת מפינות החדר הצדיע לשלום ויצא.
הערפד נעל אחריו את הדלת ופנה חזרה אל המיטה. הוא הסיט את ווילונות האפריון והביט בשלווה בחרפדית המכורבלת בתמימות והנאה תחת המצעים. "היא ניראת כל כך צעירה ותמימה, אפילו אחרי מה שעשינו כרגע" חשב לעצמו בגיחוך.
הוא פשט את החלוק והחליק בחזרה תחת הסדינים. השחר עלה לאיטו במזרח ובעודו שוכב על גבו ומביט בחרפדית הנמה לצידו, חשב לעצמו, "כבר שנים לא ישנתי. היא נראית כל כך שלווה, לו רק יכולתי להירדם להיתנתק לכמה שעות מאור השמש הארור הזה".
בעודו מהרהר במחשבותיו השמש נעה במסלולה בשמיים וקרן אור צרה ובודדת נחה לרגע על זנבה של החרפדית. לפתע קמה החרפדית בזעקת כאב. הערפד נרתע אך אז עינו נחו על זנבה המעלה עשן. הוא אחז בזנבה והכניס אותו תחת השמיכה. היא נרגעה וחזרה לשכב בנחת לצידו, מלטפת את זנבה הפצוע בהבעה כאובה.
"זה קורה" הוא אמר לה "לעיתים נדירות, אבל קורה שקרני אור חודרות את האפריון" היא הביטה בו בכאב וכעס.
"בטירה ישנו במרתף" לחששה.
"הטירה מלאה בערפדים צעירים שיכולים לחטוף כוויות בגלל מנורת פלורוסנט" ירק בחזרה "מישהו עתיק כמוני לא צריך לדאוג בגלל קרני שמש תועות". נראה היה שהחרפדית רוצה לענות לו בחוצפה. אך, היא בלעה את מילותיה. יפה, החינוך בטירה לא הדרדר כל כך בכל זאת. תחת זאת שאלה, "אתה לא תיכווה?"
"זה מוסיף ריגוש קל לכל עניין השינה. אם כי, אני לא ישן יותר."
החרפדית פלטה קול קטן, והביטה בזנבה. הפרווה נחרכה כולה, והעור מתחת נשרף. נראה היה שהיא כאובה.
"תחזרי לישון" אמר לה "כשתתעוררי יתכן והכוויה תחלים לחלוטין."
החרפדית צייתה לו ועצמה את עיניה. כעבור זמן מה נרדמה. הערפד המשיך להביט בכוויה המחלימה. ההחלמה נמשכה זמן רב מידי, וכפי שראה, היא תחלים לחלוטין רק תוך שבוע. הוא נאנח והושיט את אצבעו לפיו, וחתך אותה על ניבו. לאחר מכן מיהר וטפטף טיפת דם על הכוויה. החומרים מעוררי ההחלמה שבדמו יחישו את ההבראה, לפחות בכמה ימים. כשהתעוררה שטח העור החשוף כבר היה ורדרד, ונראה שיחלים עד ליל המחר.
בעודו שוכב הרהר על המצב בו הוא שרוי. תלמידה חדשה, חשב, לא היה לי תלמיד כבר שלושים שנה, אני צריך להיזכר איך להסביר את כל התרגילים הבסיסיים למישהו חסר ניסיון כלל, ההליכה שלה... היא וודאי מעולם לא צדה.
והוא צריך להכין סדרת אימונים והכשרה ...
בעודו מתכנן את אשר ילמדה השמש עברה לאיטה את השמיים עד שעברה את קו האופק והותירה את החדר באפלת דמדומים קרירה ונעימה.