מאדים בשמי הלילה

א. בלוגים.
אני קוראת בלוגים מספר. אני קוראת בלוגים כבר כמה שנים. בטח אני קוראת בלוגים מאז שנת 2003. ופתאום שמתי לב - כאשר מדובר בבלוג אישי כבר אין לי מה לומר. פעם היה לי מה לומר, אבל נגמרו לי המילים. רוב רשימת הקריאה שלי היא בלוגים חצי מקצועיים על דעות. על מילים שאינן באמת בלב. מתכונים. פמיניזם. גננות מרפסת. עבודת מעבדה. וגם קומיקסי בלוג, שזה יותר קל - כי אפשר להתייחס לטכניקה.
שניי בלוגים אישיים נמצאים בRSS שלי עכשיו. אחד בכלוב, אחד בישראבלוג. לאחד הגעתי בעקבות צל הכירות דרך רשת האתר שהיה דרך בלוג של מישהי אחרת. לאחר הגעתי לאחר שמי שכותבת שם אהבה מה שכתבתי, אז רציתי להחזיר.

אני קוראת מזדמנת בבלוגים אחרים רבים. ואני קוראת ולא מבינה. אני לא מבינה בדייטים, וכותבים על זה הרבה. מעולם לא הייתי בדייט, או אפילו במסיבה או מועדון של ממש, או כל המועדונים האלו שצעירים הולכים אליהם בימינו. אני לא. הייתי פעם, בשנת 2004. זו הייתה חוויה מפחידה, וזה היה בזמן מסיבת יומולדה של מישהי, אז זה לא נחשב.
אני לא מבינה זוגיות. שזה קצת מוזר, כי אני נמצאת באחת. מבחינתי העניין פשוט. הוא לא, אבל הוא לא מסובך בעייניי, אולי כי ככה זה אצלי.
אני לא מבינה חברויות בין בני אדם, כמעט בכלל.
למעשה, אני לא מבינה בני אדם.
כל מה שיש לי זה אמפטיה לכאב, אז נדמה להם שכן.

כאשר מנסים להסביר לי, מניחים שאני כמו סטודנט שמלמדים אותו ספרות. זו טעות. אני כמו אנ-אלפא-בית שמנסים ללמד אותו ספרות. אני לא אבין. אני רואה את המילים. אני מרגישה שיש רגש מאחור. אני לא יודעת מה עלי לומר. להציע חיבוק וירטואלי? לומר מה אני חושבת?
אני לא חושבת כלום. אלו לא החיים שלי, אלו לא דברים שאני מבינה בהם, ולכן איך אוכל להביע דעה?

אני לא יודעת למה אני ממשיכה לקרא בלוגים כאלו. אולי כי אני עדיין רוצה להבין אנשים.

ב. לא אנושי
אני לא אדם. כולם יודעים את זה. בערך כמו שיודעים שאני ביסקסואל, למשל. פשוט, לא ממש מדברים על זה (אלא אם זה מקום שבו אני בארון. אני לא רגיל לזה, אבל כאשר יש אנשים המאמינים קצת יותר מידי באל שדי, אין לי ברירה). אני גם הרבה דברים אחרים, אבל אדם? לא ממש. זה בדיוק כמו שאני לא אוהב קפה.
אני ניסיתי (באמת!) להתרגל לטעם, להכריח את עצמי לשתות. דקה אחרי שאני מסיים יש לי בחילה. זה לא החלב (זה קורה גם עם קפה גששים - היחיד שאני יכול לשתות בכמות קטנה, ועם סתם פולי קפה קלויים) - אני לא נוגע במוצרי חלב, אלא עם מקל. זה הקפה.
אז אני שותה שוקו. ותה.
אני לא אנושי. זה חלק מהזהות שלי.

אני יודע גם לזהות לא בני אדם. אצל בת זוגי מדובר בתחושה של הכירות. אצלי, זו משיכה מינית. אם אני נמשך מינית למישהו לאדם שהוא לא באמת מוכר לי - זה זה. אני נוטה להמשך מינית לאנשים שאני מחבב, אז קצת קשה לי לדעת אצל חברים. לא שיש לי הרבה מהם...
אני מצאתי את עצמי נמשך שוב למישהי ממש לא בקבוצת הגיל שלי. עד כה הטווח שלי מגיע גם ל20 שנה מעליי, וזה התרחב כנראה בגלל שהאחרון היה לא אנושי. זה היה מביך, כי הוא היה מפקד. תמיד רציתי לשאול ולוודא. אבל מה יש לשאול? זה לא רק מה שאני מרגיש. רואים את זה.
ומצאתי את עצמי נמשך אליה מינית, באמצע הרצאה. הרצאה שיש לי פטור ממנה. אני הולך כי זו הרצאה מעניינת, בין היתר. אני חלוד ב----לוגיה, וכל המחלקה הולכת גם כך. הלכתי להרצאות אחרות מהן יש לי פטור, אבל מעולם לא באופן הזה. כנראה שיש משהו במשיכה הזו. ואני לא הבנתי למה. למה אני נמשך למי שאני לא מכיר.
ואז הבנתי.
פתאום, זה היה קל יותר. קל יותר כאשר אני מבין. זה רק גורם לי להעריך אותה יותר כמרצה.
זה קל יותר כאשר מבינים, אבל המשיכה לא נעלמת. היא לא נעלמת לעולם. מזל שאני לא עובד איתה ולא הולך לעשות אצלה מעבדה בסופו של דבר.
כי אני עדיין חולם על המפקד ההוא.