נכנעתי לשיעמום ולמחסור בחיים והסכמתי להתלוות לידידי ההומו ע' לצפות בסרטו של אסי דיין "רק כלבים רצים חופשי" (או משהו כזה).
אני מציעה לכל מי ששוקל, ולו לשבריר שנייה של ייאוש/שיעמום, לצפות בפארסה הזו, לחסוך את 35 השקלים, או לחילופין להוציא אותם על רול עסיסי של סלמון סקין אינסייד אאוט. ההנאה תהיה גדולה לאין שיעור. לאכזבה ולמרמור לא יהיה תחליף.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לתת לע' לשלם עליי, להסיע אותי ולהזמין אותי לארוחת ערב תמורת העונג המפוקפק שבצפייה בדבר המזעזע הזה בחברתי האנטי-סוציאלית.
אני מתחילה לחשוב שאולי עברתי איזה אירוע מוחי קל, שמנע מחמצן להגיע למוחי, שגם בימים כתיקונם הרי אינו ממש מתפקד במלוא 2% התפוקה הממוצעים, וגרם לי להגיד: "טוב, נו. אבל אתה מזמין. ומסיע אותי לסרט ומהסרט. ולוקח אותי לארוחת ערב אחר כך. ומזמין לפופקורן ולפסק זמן. ולדיאט קולה".
התסריט כל כך מטופש, מופרך, פומפוזי, אידיוטי, קיטשי, יומרני, נטול הקשר וחסר מעוף שלאורך החלק הראשון של הסרט תלשתי לע' את כל השערות מהזרוע השמאלית. בחלק השני זה מחמיר ומתדרדר לתהומות שלא נראו כדוגמתן באחרון סרטי הבורקס, ואי לכך תלשתי את כל שערות זרועו של הצופה התמים שישב לימיני.
מזל שהיה אחר כך סושי מהמם עם סאקה חמים להשיב את נפשי החבוטה והמדוכאת עד עפר.
איף.
לפני 17 שנים. 13 בנובמבר 2007 בשעה 9:42
