כל היום אני עובד כמו חמור. במשרד יש עבודה בלי סוף וכשאני כבר מצליח לצאת משם הבת זונה יושבת לי על הווריד עם ה"צריך להביא את עומר מהחוג" וה"תוריד את הקטנה אצל אמא שלך למה היא משגעת לי ת'שכל" וה"תעבור בסופר ותביא חלב לקורנפלקס, ואם יהיו כמה עגבניות טובות תביא גם, ואל תשכח גלידה וניל ואין לנו ניר טואלט, אם אתה רוצה לחרבן היום תצטרך לנגב בעיתון" וכל החרא הזה שיושב לי על הנשמה ובא לי למות.
ואז, אחרי כל הסידורים והנסיעות והפרפורים והשרה דווארה בכל העיר הפקוקה והמג'ייפה הזאת עם הילדים הדביקים והמעצבנים שצועקים לי באוזן ומושכים לי במעט שיער שעוד נשאר לי על הקרחת, אני סוף סוף מגיע הביתה וכל מה שהבן אדם מבקש לעצמו זה 5 דקות של שקט.
אבל איפה, המפלצת מגיחה מהמטבח, פרועה, מרוחה בקמח עם כתמים של טיגון של שניצל על הטוניקה, הפרצוף שלה שתי טיפות מים הפרצוף המכוער של אמא שלה וישר מתחילה לחפור לי בכבד: "מה נראה לך? וואלה יופי, אתה תרים רגליים ותשתה קפה ואני יקלח אותם, יאכיל אותם, ישכיב אותם לישון, יעשה כלים, יפעיל מכונה, יטאטא ויכין סנביצ'ים למחר בזמן שהוד מעלתו יראה חדשות ויחטט באף?!? נראה לך?!"
בסוף כמו כל יום אני ימלמל מתחת לשפם כמה שאני עייף, ויעשה לה פרצופים מלאי שטנה ויגיד לה: "טוב יאללה יאללה, כמה חפרת, כבר הגעת לסין יא כונפה, כמה אפשר לשמוע אותך? את רואה? עכשיו אני יעזור לך אבל בעצבים, ורק בגלל שאת מקטרת ולא בגלל שאני רוצה. ככה את רוצה שזה יהיה? שהכל יהיה בגועל ועצבים? סבבה!" ואני ייקח ת'ילדים כל אחד ביד אחת ויזרוק אותם לאמבטיה והם יתחילו לבכות ואני שוב פעם ירצה למות.
מזל שלפחות יוצא לי ככה לתקתק מדי פעם ת'מנהלת חשבונות בהפסקות צהריים, למה אם הייתי צריך לחכות שהבת זונה תיגע בי היה מתייבש לי אשך וצונח זלזל. מה ביקשתי בסך הכל? אני כולה רוצה לזיין, לגמור וללכת לישון, אבל ההיא גם במיטה חופרת. למה אתה לא משקיע בי, למה אתה לא עושה לי משחק מקדים, למה לא אכפת לך אם אני גומרת. מה למה מה? כי אנ'לא סובל אותך ומת שתיחנקי כבר יא גוש טימטום מעצבן! מה יש להבין? למי אכפת אם תגמרי יא אפסית, את בכלל מסוגלת לגמור? חשבתי שכרתו לך ת'דגדגן ביום שהתחתנו והשתילו לך שם מיכל קירור, למה כל פעם שאני רק מנסה להכניס לשם ת'זין הוא קופא לי עד הביצים.
את רואה? אימפוטנט את עושה אותי. זבל. הכל בגללך. יאללה יאללה תביאי לי ביד לפני השינה שלפחות נישן כמו שצריך.
יופי. ככה.
לפני 15 שנים. 19 באפריל 2009 בשעה 12:53
