נפילי

עברו מאז שכתבתי כאן לאחרונה.

זה היה לכבוד יום הולדתה של ברווזי (צפרטד).

אני מוצאת את עצמי נכנסת לכאן בתדירות גבוהה יחסית (פעמיים בשבוע... זה גבוה יחסית לקודם).

ואני שואלת את עצמי: למה?

ואני עונה לעצמי (כזו אני, קצת מפוצלת) שכאן זה מקום מוכר (למרות שהניקים משתנים כל הזמן ולפעמים גם האנשים מאחורי הניקים).

שיש כאן מעין תחושה של "בית" (היי כלובי), של מקום שאפשר להגיע אליו, לקשקש בצ'ט עם האנשים שמאחורי הניקים המוכרים ועם הניקים הלא מוכרים מתוך היכרות בסיסית עם המקום.

למרות שאני כבר מזמן לא חלק מהעולם הזה, נראה לי שלעולם לא באמת יוצאים מכאן, זה רק זמני כל הזמן.

וכששואלים אותי: איפה היית?

אני משיבה (משתדלת להיות מנומסת תמיד): חיים.

למרות שיש מעין עונג בחזרה לכאן, החיים האמיתיים נמצאים בחוץ.

אני יודעת שאני לא מחדשת שום דבר, אבל זה מה שרציתי לכתוב היום.

נשיקות למי שאני אוהבת,

נפילי.

[b][b]