בשנים האחרונות הפכתי למטפלת במשרה מלאה של החיים. להורים מבוגרים, לאח חולה, וכל זה מעבר לחובות היומיומיות שלי כאמא ועובדת שכירה. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי עושה הכל בדיוק אותו הדבר. הרי הבאתי אותם אלי מחו"ל כי הם היו זקוקים לי, כי לא הייתה ברירה אחרת, כי זו אני.
יש אמת אחת, פנימית ושקטה, שככל שאני מקריבה מעצמי יותר – כך היא הולכת ומתגברת. הצורך שלי כנשלטת. המקום הזה שהוא רק שלי, המקום היחיד שבו אני יכולה להיות באמת חופשייה מהמשקל של העולם. המקום שבו אני לא צריכה לנהל, לדאוג, להחזיק או להציל אף אחד.
השבוע, משהו מהחופש הזה התפרץ החוצה.
זה קרה באירוע חברה. בעבודה אני תמיד הכי אסופה, זו שמחזיקה הכל פסיק-פסיק. אבל בערב, כשהתחילה המסיבה, מצאתי את עצמי על הרחבה. ורקדתי. רקדתי כמו שלא רקדתי כבר שנים רבות. רקדתי את הנשמה שלי החוצה, את כל המתח, את כל הטיפול, את כל ההחזקה.
השארתי את כולם בפה פעור כי אני יודעת להזיז את הגוף. הם ראו צד בי שהם לא דמיינו שקיים. צד פראי, משוחרר, שלא דופק חשבון. לרגע אחד, בין הצלילים והתאורה, לא הייתי המטפלת של אף אחד. הייתי פשוט אני,
רוקדת את הדרך שלי חזרה אל עצמי.