הקשר הזוגי האחרון שלי הסתיים לפני עשר שנים.
נכון, זה היה קשר ונילי, אבל בואו נודה באמת – עבור אישה נשלטת, זה די קל להכניס קינק למיטה. אין גבר שיסרב לזה. אבל הנפש שלי? היא עדיין הייתה שייכת למישהו מהעבר, למישהו שכבר לא היה איתי. לא באמת יכולתי להתמסר שוב.
סיימתי את הקשר ההוא ביום שבו שאלתי אותו אם הוא מאושר, והוא ענה לי: "אני מאושר מספיק". התשובה הזו לא רק שלא סיפקה אותי, היא הרתיעה אותי. הבנתי ש"מאושר מספיק" זו פשרה, ואני לא רציתי להתפשר על החיים שלי. אני לא הייתי מאושרת, נקודה.
ניסיתי להיות מישהי שאני לא. למה? כי לא ידעתי איך להיות מי שאני באמת. למעשה, כבר שכחתי מי אני.
מגיל 17 ועד גיל 43, לא הייתה תקופה אחת בחיים שלי שבה הייתי לבד. תמיד היה מישהו בתמונה: חבר, בעל, יזיזים, התנסויות עם שולטים, אדון, קשר ונילי... ואז עצרתי ושאלתי את עצמי: מי אני כשאין גבר בתמונה? מי אני כשאני לא מנווטת ומתאימה את עצמי למי שאיתי? תמיד הפקדתי את האושר שלי בידיים שלו.
אני לא קוראת לזה "משבר גיל הארבעים". אני קוראת לזה התגלות. רציתי לגלות את עצמי. הבטחתי לעצמי שגם אם לא אמצא זוגיות שוב, אני אהיה מאושרת במי שאני. והייתי.
ובדיוק בנקודה הזו, כשהחיים שלי התמלאו באושר ועושר פנימי – הקרבתי הכל למען המשפחה.
לא ידעתי אז שזו הקרבה. לא ידעתי שזה ישנה הכל. לא ידעתי.
אז כן, עשר שנים לא היה לי כלום. לא דייט, לא חיבוק, לא מגע, לא סקס. לא שיחה, ולא היד הזו... שברגע שהיא נוגעת בעור שלך, את יודעת בדיוק מי עומד מולך ואיפה המקום שלך...ככה פשוט
בהתחלה עוד ניסיתי. אבל איך אפשר? ההורים עברו לגור אצלי, ואני המפרנסת אותם, אבל מרגישה כמו ילדה בת 15 שישנה בחדר קטן כי ויתרתי למענם על חדר ההורים. ובאותו הזמן, אח שלי או נמצא בטיפול נמרץ, עובר דיאליזות, או מחליט לגמור בקבוק טקילה ביום ומתעלף לי בסלון.
אי אפשר להדביק חיוך מזויף על הפנים במצב כזה ולנסות להכיר מישהו. אי אפשר. הכיבוי המוחלט היה מנגנון הישרדות.
עשר שנים לא היה כלום, אבל גם לא רציתי כלום. העשור הזה היה יכול להסתיים כבר אחרי שבע שנים, כשהצלחתי סוף סוף להוציא אותם מהבית ולשקם אותם, אבל מהאני שרציתי להיות נשארו רק רסיסים. אספתי אותם, אחד אחד, והדבקתי חזרה.
נתתי לנפש שלי להחלים. נתתי לעצמי להתחזק
ואני פאקינג חזקה!!
רק כשהגעתי לשם, ידעתי שאני מסוגלת שוב לתת מעצמי למישהו אחר.
וזה היה הרגע שבו החלטתי שאם אני חוזרת – אני הולכת על כל הקופה.
אחרי 16 שנה, שחררתי שוב את הנשלטת שבי לחופשי. עוד לפני שחזרתי רשמית ל"כלוב", הכרתי שולט. שנינו הבנו די מהר שאנחנו לא באותו מקום בחיים, אבל הגוף בחר בו. המוח בחר בו. הצורך המטורף להרגיש שוב גבר בחר בו, ואני כבר הייתי חייבת את זה לעצמי: לחוות שוב שליטה או יותר נכון חוסר שליטה, כאב, ולהבין עד כמה אני באמת יכולה לשחרר הכל.
אני יודעת שאין דבר כזה מושלם.
אני לא רוצה מושלם, אני רוצה נכון.... לי.
אני יודעת שהסטנדרטים שלי אולי נתפסים כמוגזמים.
אני יודעת שאני משדרת רעב.
אני יודעת שאני משדרת טוטאליות.
אני יודעת שהכל נכון.
אבל יש דבר אחד עליו לא אתפשר: אני לא אקריב את עצמי יותר. לא למען אף אחד, ולא למען שום דבר. גם לא להרגיש טיפה
התמסרות היא לא הקרבה. התמסרות היא האהבה הכי טהורה שיש ושם בדיוק שאני שם...השמיים הם הגבול .