נפגשנו בפעם הראשונה באגם.
ראיתי אותך מרחוק, ואז ראיתי את החיוך שעלה על פניך כשקלטת אותי. הגעתי בג'ינס צמוד, חולצה וז'קט. בלי חזייה – כי ככה ביקשת. אני לא באמת יודעת להסביר למה, אבל בשבילך, אפילו למפגש ראשון, פשוט צייתתי.
הזמנת לי קפה וישבנו לדבר.
המבט הסובב והבוחן שלך פגש את המבוכה שלי. לקח לך בקושי עשר דקות להניח את היד על הלחי שלי, ואני פשוט נמסתי לתוכה. כשהיד שלך התחילה לטייל על הגוף שלי, ניסיתי בכל כוחי להסתיר את מה שהמגע הקל, התמים כביכול, הזה מעולל לי. כמה שהוא הרטיב אותי. מתוך אינסטינקט של מגננה ניסיתי לעצור, אבל תפסת את ידי, ובמבט חודר אחד ממך, השפלתי מבט והעברתי את היד אל מאחורי הגב. העיניים שלי סרקו בבהלה את כל מי שמסביב – מי רואה? מי שם לב?
ואז התחלנו ללכת.
פשוט לקחת את היד שלי, הובלת אותי, ואני הלכתי אחריך. בלי שאלות. מצאנו ספסל. התיישבתי מולך, רגל בכל צד של הספסל, מפושקת, כשידיי עדיין נעולות מאחורי הגב. המבט שלך, המגע, קשר אותן שם. לא זזה. לא מעיזה. לא מתוך פחד, אלא כי מבט אחד בעיניים שלך הספיק לי כדי להבין. הקשתתי את הגב כשהיד שלך בדקה את החזה שלי, והפטמות שעמדו דום. באותו רגע הבנתי: אבוד לי 🫣
האגם הזה הפך להיות האגם שלנו בשבועות הבאים. מקום המפגש הקבוע בכל פעם שהיה לנו אפילו חלון זמן קצרצר. אבל הזמן הקצר הזה תמיד נשכח, ובילינו שם שעות.
בכל פעם מצאנו פינה אחרת על הדשא. כבר הצטיידנו מראש בשמיכה, והאנשים מסביב הלכו והפכו שקופים מבחינתי. הנוכחות שלהם כבר לא שינתה דבר. גם כשישבנו שם, כשאתה עם טלפון ביד אחת וביד השנייה חושף את החזה שלי, צובט; כשהרגל שלך הייתה מונחת בין הרגליים שלי ואני שכבתי שם, מתחככת ומאוננת על הרגל שלך כמו חיה מיוחמת, מתפללת שתרשה לי לגמור – כבר לא היה אכפת לי מי עובר. מה הם כבר ראו? סך הכל זוג מתכרבל על הדשא. אולי הם שמו לב ואולי לא, אבל לי זה כבר לא היה משנה
כי באותם רגעים, היה רק דבר אחד בעולם כולו שעניין אותי: המבט שלך, והצורך המוחלט לרצות אותך.