טרקלין של שליטה

הבית מוצף באור נרות, לקבל את פניו כיאות לאדון חיי,
המוסיקה יוצרת אווירה, בהמשך תעמעם את הקולות שיבקעו לשכנים,
אני לבושה, זקופה, נרגשת לקראתו.

הוא ממעט במילים, רומז לי, מסמן לי, או מכוון אותי באמצעות הקולר, או בשעות ראשי.
אין צורך במילים, אין צורך בריכוך ביננו. הוא אוחז במושכות של נפשי.

מוליך אותי על 4 בין החדרים.
חושף גופי בהדרגה,
עוטף אותו בשעווה.
מצליף בי, קושר אותי, אוזק אותי,
בועל אותי בכל פתחי,
עם צעצועים ועם נרות, עם אצבעות משומנות.
ממלא גופי באטבים.
עושה בי שפטים.

שולח אותי מספייס לספייס.
בעוצמות. למעמקים.
אני מגרש המשחקים והוא הפסל, האומן, שרוקד בי וסביבי ועבורי.

וברגשים של שיא, של כאב, של נקודות בהן הגוף מתנגד
הוא עוטף אותי, בחום, במגע, בקרבה עם גופו
חשה את שערותיו מלטפות אותי, את אצבעותיו אוהבות אותי, את ציפורניו מגרדות את עורי
והשלווה חוזרת. וההתרגשות גוברת ואני שוב מוכנה לעוד עינוי או הנאה
כרצונו.

אני כל הזמן רוצה לגמור.
כשהוא חודר בי מלפנים או מאחור
כשהכאב מתגבר, כשהכאב נעצר
הגוף רועד מהתרגשות ופורקן מכל דבר.

בתחילה פי משוחרר - אך לא אומר דבר.
ועיני פקוחות, סקרניות, בולשות
ידי משוחררות, פרוסות, לא מתנגדות

ובהמשך,
פי נחסם ומודבק
עיני מכוסות נאטמות
ידי אזוקות ומוגבלות
וגופי זועק : אני שלך.

לא כל מה שחדר - ידעתי מהו,
לא כל מה שבער, היה תקוע בתוכי
לא כל מה שצבט, השאיר סימן בעורי
אבל כל מה שחשתי מילא אותי בו, בי, באנרגיות ועוצמה.

והספייס, שעטף אותי, כשמיכה עבה ומרגשת
הספייס, שכיסה אותי, מכו דג לכוד ברשת
הספייס שריכך את הכאב, את המגע
היה כל כך עמוק, שלא נעצר ולא נפגע.

הרגשתי את גופי מתנועע מעצמו לצליל המוסיקה כשהוא מצליף בו
נשמתי לתוכי את הריחות הריחניים של שעווה שעפה עלי בכמויות ובמהירות
הפנמתי לתוכי שהוא מעצב את פני, עם אטבים, עם גרביונים שחורים,ביצירתיות

וכל פעם שהגוף התחיל לזעוק במעמקי הספייס את המצוקתו
עוד לפני שעלה על דעתי לבקש הפוגה, או הקלה,
חשתי את ידו עוברת ברפרוף על הבשר המוצלף
את הלחי שלו , מתקרבת שלי, את היד שלו אוחזת בחוזקה בידי
או את הגוף שלו, עוטף ומחבק את גופי.

כל כך עטופה, מעורסלת,
מעונה ומושפלת
מורמת ואהובה,
מגוחכת במרחב של קבלה.

וכל הזמן - שלו שלו שלו.

עוד יבוא.


Q