היה עימות, והוא היה כל כך מנותק מהמציאות שבעצם לא התקיים. שאלו אותי על אירוע הריסוס. תיארתי את העובדות. שאלו אותו. פלט רצף של שטויות פסיכוטיות. שאלו אותי אם אני רוצה להגיב. אמרתי שאין עם מי לדבר, ובזאת זה נגמר.
הוא לא פה כבר תשעה ימים. אני מניחה שהוא מאושפז ומטופל, עד כמה שניתן. כשראיתי שחתולים באים לחצר "שלו" (השתלט על קטע בבניין משותף), לא יכולתי להשאיר אותם רעבים. ולא שיש לי כסף לזה, אבל עכשיו אני נאלצת להאכיל כל יום. בלעעע. רק בשביל זה אני רוצה שיחזור.
הארגזים פה עומדים בסלון, מה שהתחלתי. לעבור דירה זה כל כך קשה, ואיבדתי את האומץ... מניחה שיחזור. נמאס לי מהעיר המגעילה הזאת. רוצה לעוף מכאן.
והקורונה גם מוסיפה לי לדיכאון. עוד ועוד בידודים וימי עבודה מופסדים. ילדים שמשתגעים ומשגעים. עד מתי קורונה 2022???
ענייני זוגיות ובידי הפכו להיות ממש לא רלוונטים. מה קרה לי בסופה ההיא שפתאום הרגשתי שאני כל כך צריכה? הכל שוב איטי ורדום. אולי זה החורף.