סופרפוזיציה

תפסיקו לקרוא לי חיים, חיימוש, חיימי וכל נגזרת אחרת של המילה חיים. זה עולה לי על העצבים. 

רק לפדיקוריסטית שלי אני עוד יכולה למחול. הקץ לזילות החיים!

תודה.

אני מרוצה. שתי שיחות עמוקות הערב עם אנשים מהעבר שלי. זה טוב להתחבר לעבר. זה טוב לעשות אינטגרציה. 

גם לפני עשרים שנה הייתי אני. וגם לפני חמש. ברור שעוברים דברים, לומדים, משנים טעמים... אבל הבסיס נשאר זהה. זו אני, ואני לא רוצה להתבייש בעבר שלי יותר. לא רוצה לפצל את הנפש למליון יקומים מקבילים. 

אבל איך אוכל לשהות שם, במקומות הקשים ההם, ללא חמלה עצמית?

וזה השיעור שלי עכשיו: לחמול ולאהוב. לכעוס ולבכות. להתאבל, לקבל, להתחבר.

להיות כל כולי. זה צריך להיות עצום. 

אל תכתבו לי": "אפשר להציע לך משהו ישיר?" תציעו אותו. 

אל תכתבו: "אפשר לשאול שאלה אישית?" תשאלו.

בטח אתעלם בכל מקרה, אבל לפחות לא אתעצבן בדרך. 

וגם אל תגידו "יום יבוא". הביאו את היום. 

עזבו. זה לא לדור שלכם. 

כן, כולל שבתות וחגים. כן, את כולי. 

זה מה שהייתי רוצה באמת. אחד כזה שאני יכולה לבטוח בו עם ה כ ל. ואני יודעת שזה יהיה קשה. יודעת שלא אבטח בקלות, בטח שלא איתם. 

אבל בסופו של דבר, זה לא יעבוד אחרת. 

ועד אז, לוקחת את זה לאט. 

אבל מפעם... כשהאצולה הייתה מושחתת. 

הייתי שמחה עכשיו לעיסוי גוף מלא בשמנים חמים. אחר כך לקבל למיטה איזו ארוחה טעימה ומושחתת, עם גבינה טבעונית ופטריות, מלווה בשמפניה. טעימה כזאת, שתוססת על הלשון. ואז להתכסות בפוך ולהרדם לצלילי גיטרה. שמישהו מנגן לי, כן? לא מוקלטת. 

שהליבידו שלי לא באמת ירד. רק הסתתר.

אני עדיין תוהה אם זה נכון שרק אנשים מאוד מיניים נמשכים לעולם הזה, ולסטיות מיניות בכלל. אני לא מרגישה מאוד מינית. אני לא צריכה סקס כל הזמן... אבל מה זו מיניות? משחקי שליטה תמיד רצים לי בראש, וכן, זה מעורר. אבל אצלי הכל משחקי מוח... אז לך תדע. אני סוטה גם בקרב הסוטים. 

בכל זאת אני כמהה עכשיו למגע  מגע, לא זין. מגע של יד בגוף. מגע חזק, מגע נעים... לפעמים נדמה לי שאני צריכה הכל חזק, כי אם לא אני פשוט נרדמת או מרחפת. ממה אני עשויה? מצמר גפן? מאז שאני קטנה, אני תמיד פורחת לעצמי. איזה מין דבר זה, נשמה שתמיד בורחת?

הייתי שמחה לקשר מיטיב עם גבר, בחיי. מאחר ושוב ירד לי הליבידו, אפילו לא חייב להיות דום. גם וונילה זה סבבה. פשוט אנרגיות של המין השני, סתם לשבת ולפטפט על דברים. אבל לא עבד, עם עבדים אני לא מסתדרת. אני מרגישה שאני צריכה לרצות אותם ולהראות גינונים של שליטה:)

חוץ מזה התקבלה החלטה לעבור דירה, ואני חד משמעית מבועתת. וכועסת. יש לי הרבה רגשות בנושא.... ההחלטה התקבלה כי השכן הפסיכופט מעלה לי את מפלס החרדה בצורה שפוגעת באיכות החיים שלי, וזה מציף, ובלתי נשלט.... וגם לא לגמרי מנותק מהמציאות. הוא אלים. אבל זה מוציא אותי מדעתי שאני זאת שבורחת.   

הרעב המטורף הזה שכך. אולי כי נכנסתי לזה יותר מדי מהר מדי, אחרי תקופת התנזרות כל כך ארוכה. טוב, מי ישמע, לא עשיתי כמעט כלום מאז ש "חזרתי". וכנראה שטוב שכך. דברים צריכים להעשות בעדינות ובהקשבה. וטוב לי כך. עכשיו, כשאני לא מפוחדת, אני יכולה לדמיין גבר נוגע בי ושזה נעים. נעים לשנינו. וכידוע, כדי ליצור מציאות, צריך קודם כל להיות מסוגלים לדמיין אותה. אני יכולה לדמיין גבר מיטיב בחיי.

חןץ מזה, הילדים נרדמו וזה סוג של נס. אתמול לא ישנו כל הלילה. כמה קפה אפשר לשתות? וגרוע מזה, כמה אפשר לנהוג בלי שינה? 

היום גם התווכחתי עם איש שירות ויצאתי צודקת. אני כל כך אוהבת להיות צודקת.

האמת היא שאני במסע מיני.

לא יודעת אם בסוף המסע הזה אגדיר עצמי כנשלטת, ונילית קינקית או ונילית. זה גם לא משנה. במהותו של דבר, לא הבידי הוא הבעיה שלי בחיים, אלא הקשיים בתיפקוד המיני. הנה, אמרתי את זה. בשלב זה של חיי המטרה היא לפתור את הקשיים, כדי לאפשר לעצמי זוגיות מוצלחת ומספקת. ולא, הדרך לשם לא עוברת במין מזדמן מכל הבא ליד, אלא, בין השאר, בטיפול. 

מקווה להצליח במסע וסקרנית לגלות איך אצא בצד השני. 

ועוד כהנה וכהנה. 

השתניתי. הדיבור הבדסמי לא מגרה אותי יותר. להיפך, הוא עושה לי רע. הוא הולם בחושיי באכזריות בוטה, שלא מביאה איתה שום תחושת שחרור. 

פתאום חשבתי שכל כך אשמח לכינוי "אהובתי".  כזה עוד לא היה לי. 

זה לא מעלים את פנטזיות ההכנעה וחוסר האונים שלי. זה כן גורם לי לחוש יותר זרה בעולם הזה.