סופרפוזיציה

ישנו כל הלילה. זה לא קורה כמעט אף פעם. 

לא קמו לאכול, לשתות, טיטול, חלום רע, או לישון במיטה של אמא. 

בשש וקצת הקטנה באה עם הכרית, השמיכה, והכלבלב שלה. היא ילדה עצמאית ותמיד מביאה את הציוד שלה. 

קמתי, היא חזרה למיטה שלה, ועכשיו אני כאן, שותה קפה בשקט. וישנתי בלילה!!!

יש ניסים. 

אולי זה הגשם ללא הפסקה. 

אולי זה כמה שקשה עם הילדים. 

אולי כמה שקשה להיות מחוייבת לתהליכים פנימיים.

אולי כי אני מרגישה בודדה.

אולי כי אין לי מושג מה צופן העתיד, ואני מפחדת. 

אולי הכל ביחד. 

אני ממש תשושה.

מעניין אם הייתי יכולה לעניין רוצח סדרתי. 

מה עם אנס סדרתי?

מה עם נקרופיל?

מה עם שילוב?

מחשבות נורמטיביות לגמרי ביום אפור שכזה. 

כשהייתי בערך בת 16, היה לי ידיד. אמריקאי. היינו משוחחים הרבה. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, כנראה בשנות העשרים, תחילת השלושים. האמת שהיה לי קראש עליו. בקיצור, יום אחד אנחנו מדברים על אורגזמות, ויצא לי להזכיר שאני מאוננת, אבל לא גמרתי בחיים. לא מצליחה. הוא נותר עם פה פעור. "בחיים לא חווית אורגזמה???"

ממש התביישתי. "לא...."

"אין לך מושג מה את מחמיצה!"

כמה ימים אחרי הוא אומר לי: "יש לי משהו שיעזור לך". 

ממש קיוויתי שהמשהו הזה יהיה הוא, אבל הבן זונה תקע לי ספר ביד שמלמד... כן. ניחשתם. 

למדתי, ולמדתי מהר. כיום אני אלופה. מולטי. אממה? כמעט תמיד רק לבד. לא יכולה להרגע עם פרטנר. חרדה מדי. 

עד היום אני חושבת על דייב בחיבה. 

ועכשיו, אני לא יכולה לישון, כי הדבר היחיד שמרגיע אותי נלקח ממני. וזה נהיה יותר גרוע: ככל שאני שונאת את זה אני אוהבת את זה יותר. 

וככל שאני אוהבת את זה יותר, אני נהיית מגורה יותר. 

מזל שיש את מיכאל הר סגור עליו השלום. יש לו קול כל כך מרגיע... 

ראשית, CNC זה ה-דבר. 

שנית, אני הולכת להיות עצבנית בשבוע הקרוב. מאוד מאוד עצבנית, כיוון שיש לי משימת אדג'ינג. אכזרי ברמות אחרות. 

בהצלחה לכולנו:)

פגשתי גבר שאני לא מבינה. דום. אני מנסה להכניס אותו לאחת מהקופסאות שיש לי בראש, ולא מצליחה, כי אחד כזה עוד לא פגשתי. הוא מבלבל אותי. הוא מרגיז אותי. הוא מפחיד אותי. הוא מגרה אותי. 

עברתי מבחן קבלה לצד הדרך. עכשיו אני מרגישה מ-גניבה. למרות שבמבחן עצמו הרגשתי ממש פתטית. 

אז הנה זה. היכרות עם אדם חדש, לאט ובזהירות.

בלי לבבות, זה לא בקטע זוגי:)

אז שוחחתי כאן עם שולט, שהסביר לי שאצלו הכאב הוא למען הכאב. לא "כלי", אלא העיקר, וביקש ממני להסביר מה זה המנטלי הזה שכולם מדברים עליו. 

אז לא יודעת לגבי כולם. יודעת שאני לא מזוכיסטית. כלומר , לא כמו שראיתי כאן אצל חלק מהנשלטות והשולטים כאן. דם, חבטות קשות מאוד והתעללויות בשלל דרכים, כיד הדמיון הטובה עליהם, ברוחו של המרקיז דה סאד. 

אני יכולה להעריך כאב. אפילו להנות מכאב מתון. אפילו להנות מכאב חזק יותר, אם הייתה בניה הדרגתית. בהחלט יכולה, או יכולתי פעם, להגיע לספייס מכאב. אבל אני לא מזוכיסטית. 

אז מה העניין בעצם? טוב, קודם כל יש כאן סוג של השפלה. איך אני, אישה עצמאית ופמיניסטית, נותנת לגבר להתעלל בי ככה בגוף, ועוד מבקשת את זה... חוץ מזה, כאב מכניס לחוסר אונים, מטשטש... אבל העיקר עבורי הוא לסבול למען. אנשים כמוני מצליחים לעמוד בדברים קשים בעיקר למען האחר. זקוקים לתת עצמם לאחר. וכאן נכנס המנטלי באמת. כאן הכאב מקבל משמעות נוספת והופך את הכל לכמעט טריפ רוחני. כשזה זורם נכון, יש חוויה של התעלות. זה הכל ביחד. לא נפרד מהכאב, מהעירום, מתחושת חוסר האונים, הפגיעות, ההשפלה, הרצון להתאמץ למען האחר, אותו אחר שממש ברגעים אלו מענה אותך... 

לפעמים אני חושבת שכל זה קצת מעוות. ואז אני חושבת שזה סוג של סם, אולי הממכר בעולם. 

אולי לכל אחד יש פירוש אחר. חוויה אחרת של  "כל המנטלי הזה". זו החוויה שלי.  

בכיות, נדידות, אמא, אמא.... 

והבת שלי הצליחה להרגע רק עם הראש עלי, זאת אומרת שהייתי תקועה על  הגב. ואני יכולה לישון רק על הצד...

בבוקר התיישבה עלי, הצביעה כמה פעמים על השדיים שלי ואמרה בהטעמה ובחיוך: "שדייים... ש ד יים!!!"

"נכון, שדיים", אמרתי לה, וחשבתי לעצמי: הם רק שלך ושל אחיך. זה מה שהיה אמור להיות. לא, חלילה, שגברים יסטרו להם, ינקו אותם, יתעללו בהם, יזיינו אותם... לא!!! לא לכך הם נועדו. 

נכון? 

Awww... 

ונזכרת בחמוד שאמר לי שדווקא כשאני עייפה כל כך הוא ירצה להשתמש בי, כי אני אהיה שפחת מין נהדרת. 

https://domsubliving.com/5-things-about-consensual-non-consent/

השם לדבר הזה שאני אוהבת כל כך. שמסוכן כל כך. שאין כמעט דרך להתעסק איתו בלי להפגע. אלוהים לא יכל לתת לי פטיש אחר?

אבל  האמת שעד הרשימה בכלל לא הכרתי אותו בצורה הזאת. הכרתי רק TPE, שהוא סופר קיצוני, ולא בשבילי. 

ממלאת צקליסט של פעילויות בדסמ, ומתגרה קשות מהרשימה. הצילו!