אז שוחחתי כאן עם שולט, שהסביר לי שאצלו הכאב הוא למען הכאב. לא "כלי", אלא העיקר, וביקש ממני להסביר מה זה המנטלי הזה שכולם מדברים עליו.
אז לא יודעת לגבי כולם. יודעת שאני לא מזוכיסטית. כלומר , לא כמו שראיתי כאן אצל חלק מהנשלטות והשולטים כאן. דם, חבטות קשות מאוד והתעללויות בשלל דרכים, כיד הדמיון הטובה עליהם, ברוחו של המרקיז דה סאד.
אני יכולה להעריך כאב. אפילו להנות מכאב מתון. אפילו להנות מכאב חזק יותר, אם הייתה בניה הדרגתית. בהחלט יכולה, או יכולתי פעם, להגיע לספייס מכאב. אבל אני לא מזוכיסטית.
אז מה העניין בעצם? טוב, קודם כל יש כאן סוג של השפלה. איך אני, אישה עצמאית ופמיניסטית, נותנת לגבר להתעלל בי ככה בגוף, ועוד מבקשת את זה... חוץ מזה, כאב מכניס לחוסר אונים, מטשטש... אבל העיקר עבורי הוא לסבול למען. אנשים כמוני מצליחים לעמוד בדברים קשים בעיקר למען האחר. זקוקים לתת עצמם לאחר. וכאן נכנס המנטלי באמת. כאן הכאב מקבל משמעות נוספת והופך את הכל לכמעט טריפ רוחני. כשזה זורם נכון, יש חוויה של התעלות. זה הכל ביחד. לא נפרד מהכאב, מהעירום, מתחושת חוסר האונים, הפגיעות, ההשפלה, הרצון להתאמץ למען האחר, אותו אחר שממש ברגעים אלו מענה אותך...
לפעמים אני חושבת שכל זה קצת מעוות. ואז אני חושבת שזה סוג של סם, אולי הממכר בעולם.
אולי לכל אחד יש פירוש אחר. חוויה אחרת של "כל המנטלי הזה". זו החוויה שלי.
