כשהייתי בערך בת 16, היה לי ידיד. אמריקאי. היינו משוחחים הרבה. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, כנראה בשנות העשרים, תחילת השלושים. האמת שהיה לי קראש עליו. בקיצור, יום אחד אנחנו מדברים על אורגזמות, ויצא לי להזכיר שאני מאוננת, אבל לא גמרתי בחיים. לא מצליחה. הוא נותר עם פה פעור. "בחיים לא חווית אורגזמה???"
ממש התביישתי. "לא...."
"אין לך מושג מה את מחמיצה!"
כמה ימים אחרי הוא אומר לי: "יש לי משהו שיעזור לך".
ממש קיוויתי שהמשהו הזה יהיה הוא, אבל הבן זונה תקע לי ספר ביד שמלמד... כן. ניחשתם.
למדתי, ולמדתי מהר. כיום אני אלופה. מולטי. אממה? כמעט תמיד רק לבד. לא יכולה להרגע עם פרטנר. חרדה מדי.
עד היום אני חושבת על דייב בחיבה.
ועכשיו, אני לא יכולה לישון, כי הדבר היחיד שמרגיע אותי נלקח ממני. וזה נהיה יותר גרוע: ככל שאני שונאת את זה אני אוהבת את זה יותר.
וככל שאני אוהבת את זה יותר, אני נהיית מגורה יותר.
מזל שיש את מיכאל הר סגור עליו השלום. יש לו קול כל כך מרגיע...