סופרפוזיציה

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=116170&postid=1090138#anc

נכון? אתם רוצים זיונים, טחינות, החפצות, השפלות, סאדיזם... 

בטח זה הורס לכם כשמחברים רומנטיקה לכל זה. 

אבל אותי זה הכי ממיס. פשוט זוועה.... כנראה שרובנו, הנשים לפחות, פשוט זונות רומנטיקה:)

ושתדעו לכם שהרומנטיקה הכי הכי שווה היא בדסמית.

וכבר לא לבד. אני הולכת להקיף את עצמי באנשים טובים שיעזרו. מגיע רגע בחיים שצריך להכיר בכך שיש דברים שאת לא יכולה לנצח לבד, את חייבת עזרה חיצונית. 

וכך, יום שהתחיל בדכדוך והדרדר לדיכאון, הסתיים פשוט מעולה. החלטה קטנה אחת שעשויה לשנות את הכל לטובה, סוף סוף. 

במעט שנתנו לי לישון היו לי אפילו חלומות רעים. לא ברור למה אני מחפשת בדסמ, אם ביומיום אני סובלת כל כך. 

הבת שלי חולה ואז חופש חנוכה. כלומר, עד שני אין מנוחה. 

ובתוך האמהות במשרה מלאה, אני בעוררות מינית גבוהה,  אבל ממש. 

הויברטור מונח למרגלות המיטה. אולי אזכה להשתמש בו הלילה? 

או אפילו סתם לישון, או לראות סיינפלד. 

עייפתי מלטפל. שמישהו יטפל כבר ב י!

וכן, אני לא לגמרי לא מתחברת לאייג' פליי. לא היה אכפת לי להרגיש קטנטונת עכשיו. ושמישהו יגיד לי מה לעשות ומה לא. נמאס לי להיות המבוגר האחראי כאן. 

חזרתי מטיפול עשרת אלפים לעצמי, ולראשונה מזה הרבה זמן;

אני

מרגישה

סקסית!!

האמא עוד פה, אבל האישה... מותק, היא חזרה. 

רק סשנים, הארד קור בדסמ? משהו חד פעמי, בלי מין. 

כאילו, בא לי... 

זו שאני משתוקקת לה, היא רק פיזית. לא נפשית. לא ניתן להכניע אותי נפשית. ניתן לשבור, כן, אבל זה חרא. ככל שיש בי את הכוחות, לא אשאר במקום כזה. 

אבל כשאני בוחרת לתת את הלב, זה אומר שאני חושפת. בוטחת. מניחה את כל הכפתורים והטריגרים בידיך, מתוך אמון מלא שלא תשתמש בהם כדי לפגוע בי, רק כדי להטיב. 

אני לא מעוניינת להיות מוכנעת נפשית. זה לא אומר שאני לא משתוקקת להיות מכושפת, מאוהבת. ל ר צ ות לשים את עצמי בידיך, גוף ונפש. 

אני עולה אליו הביתה. חשוך. יש רק אור קטן. אני בקושי רואה את פניו, רק צל ענק, לבוש שחורים. 

"תתפשטי", הוא מורה. אני מורידה את בגדיי, מניחה אותם על כיסא, מכסה את שדיי העירומים בידיי. הוא לוקח אותי בזרוע ומוביל אותי לחדר השינה. אני רועדת, בעודו אוזק אותי למיטה בידיי וברגליי. 

לפני שאני מספיקה לנשום, הוא כבר מכסה את עיני בכיסוי עיניים.  עכשיו אני לא רואה כלום. אני מבועתת. זה יותר מדי, מהר מדי. אני בעצם לא מכירה אותו כל כך טוב. 

"תשמע", אני ממלמלת, פונה אליו בשמו, "בוא נעצור רגע, אני קצת לחוצה". הוא פורץ בצחוק. אני מפחדת. זה לא היה מצחיק. "אתה מוכן לשחרר אותי בבקשה"? אני מנסה להוריד את כיסוי העיניים בעזרת חיכוך הפנים במיטה, אבל אין לי סיכוי. אני שרועה על גבי, מפוסקת לחלוטין. זרועותיי וקרסוליי מתוחים עד כאב, ואין, אין לי שום מרחב תמרון. פונה אליו שוב, הפעם בפאניקה שמטפסת: "בבקשה, תוריד לי את הכיסוי עיניים". 

הוא מוריד, ועיניי פוגשות בעיניו. על פניו חיוך עצל. זה לא נראה לי. כל העניין לא נראה לי. 

"תגידי, מתוקה", הוא מתחיל לדבר בשלווה, "מה בדיוק חשבת לעצמך כשבאת לפה? שאת תשלטי במה שקורה? את נשלטת. זה מה שרצית. ואת חסרת אונים. תסתכלי על עצמך עכשיו. אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לעצור אותי. ואת זאת שהכנסת את עצמך למצב הזה". הוא פותח מימינו מגירה ומוציא... אקדח??? אני משתנקת וזועקת בהיסטריה את מילת הביטחון. הוא ממש מצחקק, מבודר. "תגידי", הוא לואט, "את, כאילו, רצינית? המילה שלך היא לא איזה נשק סודי". הוא מטפס למיטה ומכוון את האקדח לראשי. " אל תדאגי", הוא לוחש באוזני. "לא אהרוג אותך אם תתנהגי יפה. פשוט תדאגי שאהיה... מרוצה". 

*מוקדש בחיבה לאותו אחד שבוודאות היה מכבד מילת ביטחון, אך שיש בליבו מקום של כבוד גם לפנטזיות הכי אפלות שלנו*

אז שוחחתי עם מישהו. הוא שאל אם אני מחפשת 24/7, או ונילה קינקי. נותרתי קצת מבולבלת מהשאלה. כלומר, זה או או? אז חשבתי על זה קצת. התשובה היא שאני לא מחפשת "לחיות את זה כדרך חיים". גם כי יש לי ילדים, וגם כי עם הדברים שעברתי בחיים, והמקום הרגשי בו אני נמצאת, רק אני יכולה להיות המבוגר האחראי על עצמי.זה לא עניין של אמון כמו עניין של היכרות והבנה ברמה שאני לא יכולה לצפות מאף אחד להבין לגמרי לעולם, בטח שלא מישהו שחדש בחיי. אני עדיין לומדת את עצמי, כבר 45 שנה. 

מצד שני, אני לא רוצה חבר שהכל לגמרי רגיל וונילי בינינו, ופתאום בחדר המיטות הוא הופך לי למיסטר הייד. 

אני מעוניינת בדינמיקה עם גבר דומיננטי. כן כזה שאוהב את עצמו ולפעמים, בסתר ליבו מאמין, שהשמש כן זורחת לו מהתחת. טיפוס של מנהיג, אבל אחד עם אינטלגנציה רגשית ויכולת לאינטימיות רגשית עמוקה. 

עם גבר כזה, הדומיננטיות מתקיימת באופן טבעי, ללא שום צורך בפרוטוקול. וכמובן, בכל שלב קיימת הסכנה שישיל עורו והטורף יגיח... וזה כל הכיף  

בקיצור, פחות פרוטוקולים, יותר זרימה ואמיתיות. בוא נהיה מי שאנחנו. יש סיבה למה אנחנו בשני צידי השוט, לא?