אני עולה אליו הביתה. חשוך. יש רק אור קטן. אני בקושי רואה את פניו, רק צל ענק, לבוש שחורים.
"תתפשטי", הוא מורה. אני מורידה את בגדיי, מניחה אותם על כיסא, מכסה את שדיי העירומים בידיי. הוא לוקח אותי בזרוע ומוביל אותי לחדר השינה. אני רועדת, בעודו אוזק אותי למיטה בידיי וברגליי.
לפני שאני מספיקה לנשום, הוא כבר מכסה את עיני בכיסוי עיניים. עכשיו אני לא רואה כלום. אני מבועתת. זה יותר מדי, מהר מדי. אני בעצם לא מכירה אותו כל כך טוב.
"תשמע", אני ממלמלת, פונה אליו בשמו, "בוא נעצור רגע, אני קצת לחוצה". הוא פורץ בצחוק. אני מפחדת. זה לא היה מצחיק. "אתה מוכן לשחרר אותי בבקשה"? אני מנסה להוריד את כיסוי העיניים בעזרת חיכוך הפנים במיטה, אבל אין לי סיכוי. אני שרועה על גבי, מפוסקת לחלוטין. זרועותיי וקרסוליי מתוחים עד כאב, ואין, אין לי שום מרחב תמרון. פונה אליו שוב, הפעם בפאניקה שמטפסת: "בבקשה, תוריד לי את הכיסוי עיניים".
הוא מוריד, ועיניי פוגשות בעיניו. על פניו חיוך עצל. זה לא נראה לי. כל העניין לא נראה לי.
"תגידי, מתוקה", הוא מתחיל לדבר בשלווה, "מה בדיוק חשבת לעצמך כשבאת לפה? שאת תשלטי במה שקורה? את נשלטת. זה מה שרצית. ואת חסרת אונים. תסתכלי על עצמך עכשיו. אין שום דבר שאת יכולה לעשות כדי לעצור אותי. ואת זאת שהכנסת את עצמך למצב הזה". הוא פותח מימינו מגירה ומוציא... אקדח??? אני משתנקת וזועקת בהיסטריה את מילת הביטחון. הוא ממש מצחקק, מבודר. "תגידי", הוא לואט, "את, כאילו, רצינית? המילה שלך היא לא איזה נשק סודי". הוא מטפס למיטה ומכוון את האקדח לראשי. " אל תדאגי", הוא לוחש באוזני. "לא אהרוג אותך אם תתנהגי יפה. פשוט תדאגי שאהיה... מרוצה".
*מוקדש בחיבה לאותו אחד שבוודאות היה מכבד מילת ביטחון, אך שיש בליבו מקום של כבוד גם לפנטזיות הכי אפלות שלנו*
