סופרפוזיציה

וזה לא עוזר. זה לא משביע אותי. אני צריכה משהו באופן נוראי, זה כמו גירוד במקום שאי אפשר להגיע אליו.

מה אני צריכה? 

זה נראה שכל מיני אתגרים רצים פה...

לא אכפת לי. אני זקוקה לסיפורים מחרמנים של שולטים ונשלטות. זורמת עם אקסטרים. 

שבו לכתוב, אני משתגעת פה כבר....  

אז בוא, תבחן את שפיותי.

ערסל אותי,

נער אותי,

חבק אותי,

תראה אותי

ואז, תעיף לי סטירה שתזרוק אותי

לצד השני של החדר. 

הבט בי בעיניים בוחנות,

ואז, תלחץ לי על כל הגבולות,

בנקודות שהכי מאיימות והכי מרגיזות.

אחר כך תרגיע: כן, אתה יכול, אבל בוחר שלא

להוציא אותי מדעתי עד לנקודת

האל-חזור. 

קבורה בבית עם הילדים, ורק רוצה לאכול ולישון. מי אמר דובים?

אלו שנפתחות ונסגרות באנחה של שביעות רצון כי הגשימו את ייעודן בחיים: לשרת אותך לשביעות רצונך. 

ואני לא זו שתיסע אליך באמצע הלילה, רק כדי למצוץ לך וללכת, רק כי אני רוצה לשרת. 

תמיד אצטרך הכנעה, העמדה במקום בכוח. ואם לא בפועל, אז לדעת, מניסיון, שאתה יכול לעשות זאת. אני זקוקה לעוצמות האלו מולי. 

ואם אני אשרת אותך ואודה לך שאתה משתמש בי, מכאיב לי, גורם לי להתמסר לך גם בדברים שפחות כיפיים לי, תדע: זה רק כי עירפלת את חושיי במשיכה חייתית אליך. זה כי אתה מטריף אותי כל כך שקשה לי לחשוב לידך. זה כי כל כך נכון וזורם ומרגש לי איתך, שבא לי לעשות הכל. איתך ולמענך. 

ואיך אומר אנריקה? "כזה, כזה בדיוק אני רוצה!"

כלומר, תמיד אפשר ליפול על פסיכופט, אבל לרוב זה לא קורה. רוב הדומים הופכים להיות כל כך מתוקים, קשובים ומכילים, שאת מוצאת את עצמך תוהה למה הם לא ככה כל הזמן. באמת, זה אחד הדברים שהכי נחמדים לי בסשן. להרגיש שהדום אשכרה מתרגש מהאמון שהופקד בידיו. 

לא, אני מודאגת מהפונטיציאל להפגע מ ח ו ץ לסשן, כחלק ממערכת היחסים. ככל שמתקרבים ובוטחים יותר, כך הסיכון עולה. ואמנם, אני מאוד רוצה בקרבה הזאת, אבל גם מפוחדת עד מוות. מרגיש לי כאילו זה אשכרה להלך בשדה מוקשים. כן, אישיוז עם קרבה ואינטימיות. גם לנשים יש. אינטימיות רגשית היא המשחק המסוכן באמת. בעיקר, כי היא לא משחק. יש מילת ביטחון לאינטימיות רגשית, חוץ מלברוח?

כאן אני צריכה לברור גבר שרוצה גם קשר רציני, ובאוקיי קיופיד אני מנסה למצוא רמזים לגבר שמתעניין בשליטה, כמו איזו בלשית. 

אני לא יכולה אחד בלי השני. I want this that and the other. 

נדפקתי.

ובעיקר עושים נזק. 
אחרים מבליחים לרגע, ונותנים לך בדיוק את מה שהיית צריך באותו הזמן. 
אני לא אתחרט שבחרתי להפתח. אני לא אתחרט שבחרתי לצאת מעולם הדממה והקהות, ולחזור להרגיש, לבטוח, להתמסר. 
העולם הוא לא רק רע, ויש אנשים שראויים לאמון וביטחון. 
יש. באמת. 
עכשיו רק נותר לי למצוא את האחד שלי לצעוד איתו, אם לא את כל המסע, לפחות כברת דרך הגונה. 

אני יכולה לסמוך על עצמי: אני יודעת להגיד לא כשצריך. גם כשקשה. ואני גאה בעצמי. 

וכעת אני גם יודעת טוב יותר מה אני מחפשת. אני מחפשת את השונה. לא עוד דום שבלוני. מחפשת את זה שלא נצמד להגדרות, שלא מרגיש מחוייב ל"ספר החוקים" .

לא בקטע פלצני או מתנשא. הוא יהיה אחלה בן אדם. מצחיק, מכיל, אבל לא מפחד לחשוב אחרת. 

אני לא שבלונית, אז אני חייבת מישהו שהוא גם אדם פתוח, שפשוט מחפש מה שמעניין ומרגש, ולא רק בקטע מיני. ממש לא. 

כדי להתמסר למיניות אני לא רוצה להיות לא זונה, לא כלבה, לא חור, לא אף כינוי גנאי. כל הכינויים האלו גורמים לנפש שלי להסתתר. 

אני רוצה להיות נחשקת, מוקרת, מוערכת. זו הדרך היחידה בה אני יכולה לתת הכל. 

אני רוצה, אני צריכה, להיות אני, ולהיות נאהבת כמי שאני. לא עוד אלטר אגו. צריכה שיקבלו אותי באופן מלא, על הטוב ועל הרע, על החזק והחלש. 

אני לא רוצה שהברירה תהיה להתגונן או להסיר מגננות ולהפגע. אני רוצה להרגיש בטוחה. לדעת שלא ימצצו אותי עד הלשד וירוקנו אותי. 

בוודאי גם בבדסמ יש דרך להזנה הדדית. אולי. אבל זה קשה.