סופרפוזיציה

ובעיקר, האם אני יכולה לשמור על עצמי בעולם הזה? 

האם השתנתי מספיק? 

האם השתנתי בכלל? 

האם אני מסוגלת לומר לא כשצריך? 

כן, כשצריך?

האם הבחירה היא להסחף לגמרי או לא להכנס בכלל? 

אין משהו באמצע עבורי? 

האם זה בטוח להרגיש שוב?

ואין, אין לי תשובות. 

כן, וברגע אחד. 

רק המחוייבויות שלי בחיים יצליחו לשמור עלי, כי אני, למרבה הצער, לא רוצה. 

זה העולם הזה שמסוכן, או אני? 

או שאולי אני סתם משועממת. לעזאזל עם השעמום הזה ששום דבר לא יוכל להשביעו פרט להליכה על פי תהום. 

ואולי הייתי צריכה להרגיש שוב שמישהו נוגע בי. לא, לא הליטופים, הצביטות והשריטות של הילדים. מגע של גבר באישה. ואולי הייתי צריכה להרגיש שוב נכבשת. קטנה.

אולי הייתי צריכה להעלם בתוך גבר חזק, שעוצמתו גדולה מעוצמתי ולהפסיק

להפסיק להיות כל כך חזקה. 

כל כך ממונה. 

כל כך המבוגר האחראי. 

להפסיק לטפח,

לשמור,

להגן 

ולהוביל. 

תנו לי רק רגע אחד או שניים לא להיות אמא, רק להיות אישה. 

לפעמים אני חושבת שאני צעד אחד מפיצול אישיות. כל הדברים הרעים שקרו לי אני פשוט מדחיקה. את העובדות, את הרגשות... כדי שאוכל להמשיך הלאה ולתפקד. 

אבל הגעתי בחיים שלי למקום שאני כבר לא רוצה לעשות את זה יותר. אולי לא יכולה. 

תמיד פחדתי להתייצב מול העבר שלי. פחדתי להשתגע מכאב. לטבוע בתוכו ולא לצאת. פחדתי לחזור ולהיות האדם שהייתי כשנתתי לכל הדברים הרעים האלו לקרות לי. פחדתי שאם לא אהיה חזקה מספיק, הם יקרו שוב. ואני לא יודעת אם אני חזקה מספיק. אני רוצה להיות, אבל כשאני חושבת על העבר הכל מציף אותי מחדש ואני לא מסוגלת לקבל את עצמי שם. ברמת הנגעלת.

אני תוהה אם זה משהו שאני יכולה לעשות רק עם עצמי. 

אני תוהה אם זה משהו שאני יכולה לעשות בכלל. 

אני בת 45. הגיע הזמן להערכה מחדש של אמצע הדרך. 

אבל ריבון האלוהים, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני אהיה חייבת לקבל את העבר, כי מי שהייתי אז בתוכי גם היום. היא תהיה בתוכי לנצח. ואם אמשיך לסרב לקבל אותה, לא אהיה אף אחד בכלל. רק צל של אדם. קליפה, ללא תוכן. 

אי אפשר להתחיל את הקיום מחדש בכל פעם שנפגעים. לאתחל את העצמי ככה. כל הבאגים עדיין שם ומותק, המחשב לא עובד טוב. 

אופס, איזה דימוי מחורבן. 

בצורה  מחרידה. 

היא התקשרה אלי לומר לי שהשכנה מהבניין ממול אמרה לה שחלונות המקלחת שלי שקופים ורואים הכל, ופועלי הבניין מסתכלים. 

אז ככה: מה אכפת לי? 

ראשית, הם לא שקופים. אולי רואים צללית. אז? מה אני אמורה לעשות עכשיו, להתקין וילונות? 

שנית, האם פועלי הבניין מתלוננים? 

ושלישית, גברת: מה את מסתכלת בכלל??? אם את מוטרדת מהעירום, אל תעמדי ותסתכלי, ואם את מקנאת בעניין פועלי הבניין, לכי תתקלחי גם. 

נודניקית. 

-אני מכירה מישהו, מבססת ידידות, לומדת על עולמות חדשים. 

-לא בובה, את מפלרטטת. 

-נכון. אבל מה שחשוב הוא שאחרי השיחה הזאת, משהו בתוכי נרגע. שתיתי, וחי אלוהים שהייתי צמאה. 

אבל מה, לעזאזל? ולמה דווקא עכשיו?

פעמיים בחיים חציתי את הגבולות האירוטיים והאישיים שלי. ובכל פעם המחיר היה כבד מנשוא. ולא, אני לא מדברת על לחטוף מכות מקיין . דברים הרבה הרבה יותר גרועים שמהם אין ולא תהיה חזרה לעולם. רק לחיות עם הצלקות. 

סיפור מצויין על חטיפה, ריגול ומאפיה, נהרס כשהגיבור שואל את הגיבורה: "את יודעת מה זה בדס"מ"? ואז מתחיל להרצות לה על ראשי התיבות. הפסקתי בטרם יבחרו לה מילת ביטחון. 

למה, ריבון העולמים? במה חטאתי? למה סיפור פנטזיה לא יכול להשאר כזה? עכשיו אני צריכה לחפש לי אחר. ממילא הקטעים הטובים כבר נגמרו והסוף ידוע מראש. אבל ככה זה בדרך כלל ברומנים הרומנטיים...