סופרפוזיציה

לפעמים אני חושבת שאני צעד אחד מפיצול אישיות. כל הדברים הרעים שקרו לי אני פשוט מדחיקה. את העובדות, את הרגשות... כדי שאוכל להמשיך הלאה ולתפקד. 

אבל הגעתי בחיים שלי למקום שאני כבר לא רוצה לעשות את זה יותר. אולי לא יכולה. 

תמיד פחדתי להתייצב מול העבר שלי. פחדתי להשתגע מכאב. לטבוע בתוכו ולא לצאת. פחדתי לחזור ולהיות האדם שהייתי כשנתתי לכל הדברים הרעים האלו לקרות לי. פחדתי שאם לא אהיה חזקה מספיק, הם יקרו שוב. ואני לא יודעת אם אני חזקה מספיק. אני רוצה להיות, אבל כשאני חושבת על העבר הכל מציף אותי מחדש ואני לא מסוגלת לקבל את עצמי שם. ברמת הנגעלת.

אני תוהה אם זה משהו שאני יכולה לעשות רק עם עצמי. 

אני תוהה אם זה משהו שאני יכולה לעשות בכלל. 

אני בת 45. הגיע הזמן להערכה מחדש של אמצע הדרך. 

אבל ריבון האלוהים, אני לא יכולה להמשיך ככה. אני אהיה חייבת לקבל את העבר, כי מי שהייתי אז בתוכי גם היום. היא תהיה בתוכי לנצח. ואם אמשיך לסרב לקבל אותה, לא אהיה אף אחד בכלל. רק צל של אדם. קליפה, ללא תוכן. 

אי אפשר להתחיל את הקיום מחדש בכל פעם שנפגעים. לאתחל את העצמי ככה. כל הבאגים עדיין שם ומותק, המחשב לא עובד טוב. 

אופס, איזה דימוי מחורבן.