|
|
|
רוצות שהגבר שלהן יראה את נשמתן העירומה ויקבל אותן לחלוטין, ללא שיפוט. הן רוצות שהוא יבין ללא מילים את כל מאוויהן הנסתרים ויספק אותם. יגשים את כל הפנטזיות. תמיד יהיה שם בשבילן. יעריך ויוקיר את הנתינה שלהן. יראה כמה הן נפלאות.
גברים? טוב, הם רוצים סקס. ואם אין, גם פורנו זה סבבה.
חלק כמובן החליפו ניק, או שניים, או עשר... אבל חלק עדיין כאן, עם הניק בו אני מכירה אותם, מפאקינג 2003, 2004.
חלק כבר בשנות השישים, ואפילו 70... חלק 50 מתקדמות. פתאום אני לא מרגישה כל כך זקנה... כל עוד האתר הזה קיים, הניקים האלו, אנחנו, נזדקן יחד איתו. וכשכבר לא יהיה קיים? תהיה פלטפורמה אחרת, ואנחנו כנראה נבוא באותם הניקים. יש משהו מנחם בידיעה שיש אנשים שאתה מכיר כאן כל כך הרבה שנים, ולא משנה כמה שטחית ההיכרות הזאת. יש משהו מנחם בידיעה שמכירים אותך
ועשיתי זהב. למה? הופ, הופ, הופ, פשוט כי זה נעים.
סורי, השיר ילדים הזה תקוע לי בראש. אבל יש משהו בילדות, בלעשות דברים פשוט כי בא לנו, שממש נחמד.
באמת. בחיייאאאתתתת! הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע בסיום תיאור של סצינה סוערת הוא שזו הייתה "סצינה אינטנסיבית וש "עכשיו אני נותן לך אפטרקר".גם לא רוצה לשמוע את הגיבורה מבקשת שתהיה לה מילת ביטחון, ולא את הדום תוהה אם היא סוויצ'ית.
לארוצהלארוצהלארוצה.
יש גבול דק בין לספר סיפור טוב, עמוק ואירוטי על בדסמ, לבין להתחיל להיות דידקטי. רצחתם לי את הספר וכיביתם את הליבידו.
מזל שיש גם חלקים אחרים בספר.
וגם, תעשו בדסמ בלי ספר החוקים הארור שלא אתם כתבתם. עמוק בתוכנו אנחנו יודעים מה נכון לנו. פשוט צריך להקשיב. תקבעו את החוקים שלכם. אני לא יודעת אם בדסמ יכול באמת להיות בריא. אצל כולנו הוא יושב על יותר מדי בולענים. אבל אולי לפחות הוא יכול להיות לא מזיק. אולי אם הזוגיות בריאה בלי קשר לבדסמ, בדסמ יכול להיות פשוט אמצעי לביטוי והעמקה שלה.
סתם, קצת הגיגים. הילדים ישנים ואני פשוט יודעת שעוד מעט מישהו יקום, וכבר לא אוכל סתם להיות עם עצמי. גונבת קצת זמן עצמי לפני שיגמר.
הם לא. הם סתם פוסטים (לא בלוגים...). אני כמעט ולא כותבת שום דבר מדהים מבחינה סיפרותית. סתם כותבת מזה ומזה. אז לא נראה לי קראת:)
אני מאזינה עכשיו לספר מוקלט נחמד מאוד, שילוב של רומן רומנטי, מתח ובדסמ אירוטי. עושה לי עוד חשק לחשוף את עצמי קצת מחדש לתחום.
אז אם יש כאן סקרנית או סתם אחת חמודה שרוצה לצאת בקטנה ואין לה עם מי, או זוג שאני מכירה, אשמח.
לא גברים,בודדים פליז.
האם זה אומר שעכשיו יש לי זמן ומשאבים רגשיים להקדיש לבן זוג? לא.
האם זה אומר שמתחיל לדגדג לי להחזיר קצת ממני לעצמי? כן.
ובגלל זה הנחתי להם לישון עכשיו שעתיים וחצי, למרות שאני יודעת שזה יתנקם בי בלילה.
קצת
מרווח
נשימה.
טוב, הולכת להעיר את הבנדיטים.
נגיד שהייתי רוצה ללכת לערב סאדו, מסיבה, או מה שזה לא יהיה, עם מי לעזאזל הייתי הולכת? כבר אין לי חברות מהתחום. עם גברים לא אלך. חוץ מזה, בכלל יכניסו מישהי בגילי?
אה, ויש משהו שמתחיל בשעה סבירה? 20 כזה? חלפו הימים שאפשר לצאת למסיבה בחצות. לדעתי ב23 גג אני כבר צריכה לחזור...
שנה קשה ממש. נחמד לקפוץ לכאן ולראות כמה דמויות ישנות. אנשים שכמוני, מדי פעם, מציצים.
החיים שלי עברו שינוי מאוד מהותי, אני חושבת שלטובה.
מדי פעם אני חושבת שבא לי ללכת לדנגן או לאיזו מסיבה, ואז אני חושבת על לצאת בחצות ומתמלאת עייפות ותחושת חוסר תוחלת. וזה עוד לפני שאני חושבת על להזמין בייביסיטר בשעה כזאת ולצאת עם בגדי פטיש. מבדר. קיצ-קיצ, הזדקנו.
מרגישה לא להיט בכלל. קודם כל, יש לי צמרמורות. חוץ מזה, בחילה נוראית, כאב בטן ודם. המון דם. מין מחזור כבד ולא הגיוני, כמעט כמו הדימום שהיה לי אחרי הלידה. כבר חשבתי לקנות שוב תחתוני רשת. וגם מיגרנה, והכל חזק לי מדי. האור, הקול. כל פעולה לתחזוקת הבית נראית קשה לעין ערוך. ואני מדוכאת. ובמתח נוראי. עייפות נפשית, פיזית... לא יאוש. יותר מטוטלת רגשית והמון רגשות שאפילו אין לי כוח להוציא החוצה.
כלומר, בלוג יומיומי, אולי משעמם, פשוט כי אני צריכה מקום פחות חושפני מהפייסוש לדבר על היומיום שלי.
לא לצפות לדרמות.
האמת שאני מותשת נורא. מצד אחד, אין לחיים שלי משמעות מבלי שאני חיה עבור האחר. מצד שני, כל הצרכים האקוטיים של אותם האחרים נורא מתישים אותי. יש פה שני בני אנוש וכלבה, שכל צרכיהם הפיזיים והנפשיים עלי. זה מתיש. זה כבד. זה מפחיד. אבל אין להם אף אחד אחר. אף אחד כנראה לעולם לא ייתן להם כל כך הרבה, פשוט כי הוא בחר והתחייב לנצח, והמחוייבות הזאת קדושה, ואיתה האהבה. מסרתי את חיי.
אני יודעת שזה לא תמיד יהיה כל כך טוטאלי, אבל כרגע חיי מורכבים מבני אנוש וכלבה שעוקבים אחרי לכל מקום ולא נותנים לי מנוחה. אהההה....
