סופרפוזיציה

ואיך לעזאזל הן מתקיימות??? עם מסיכות? אני מתגעגעת.

מעניין שאני מתחילה לחשוב שוב על בדסמ. עד לאחרונה הרגשתי זקנה מדי, שחוקה מדי, מותשת מדי, נפשית ופיזית. אני חיה חיי שפחה חרופה. בישולים, כביסות, נקיונות... מרימה בלי סוף משאות כבדים, עגלות וילדים שלדעתי כבר 13 קילו לפחות, וחוטפת נשיכות,צביטות וחבטות. כמו כן מטפסים עלי וצועדים לי על הכליות, הבטן, השלפוחית והראש. לא פעם גם תופסים לי בציצי. 

אבל הי, זה לא אותו הדבר:)

עברתי עכשיו את אחד הסשנים הטובים בחיי. בהצלפת השוט האחרונה גמרתי חזק. ללא מגע ידיים בנרתיק, רק על ידי כיווץ השרירים. ללא זיון כמובן. 

והכל היה בחלום.

התחלתי טיפול. בינתיים לא עוזר בשיט, אבל הייתה לי רק פגישה אחת, בה סקרתי את רוב חיי. מפחיד כמה פסיכיים ואומללים הם נשמעים. משום מה אני די אופטימית לגבי יציאה מהמטריקס ובכלל. בה בעת אני ממש מדוכאת. 

מתחילה לרצות זוגיות. בודד לי. לא מחפשת כאן, רק כותבת בבלוג. זאת על אף שגברים טובים יכולים להמצא בכל מקום. מרפרפת באתר היכרויות. הטעם שלי השתנה. פעם חיפשתי גברים חכמים ומתוסבכים. עכשיו אני מחפשת את טוב הלב. עוברת על כרטיסים ורק מסתכלת על העיניים. מחפשת את העיניים הטובות. והן נדירות. טוב לב אמיתי הוא מצרך נדיר. העולם מלא באלימות וברשעות. תנו לי טוב לב. 

והוא שאני כבר לא מפחדת מהחופש הגדול.

לבד עם שני תינוקות, בלי גן, בלי בייביסיטר, בלי עזרה של סבתא, בלי גני שעשועים, בלי ג'ימבורי, בסגר. 

אני יכולה הכל. אבל ממש. 

רק שקשה לי ושחרא לי ממש. והייתה מי שאמרה לי שכל החיים שלי אני בתקופה קשה. אז נמאס לי. אני רוצה שיהיה לי טוב וקל וכיף. לפי הקארמה המחורבנת שלי בגלגול הזה, בגלגול הקודם הייתי רוצחת המונים.

נעמה יששכר אולי תקבל חנינה בקרוב. אז אולי גם אני??!

נמאס נמאס ונמאס. 

בסוף נשברתי. אני יודעת שהיה להם יום עמוס מאוד, ושהם באובר עייפות, אבל זה כבר מוגזם. ישנו בטיול עם הכלבה, התעוררו כשחזרנו. סבבה, חיתלתי, האכלתי,חיבקתי,נדנדתי, אבל בכל פעם שהעברתי למיטה, הם התעוררו. 3 שעות. נתתי להם לשחק, אבל כשהיו בלול ביחד הם רבו, וכשהיו לחוד הם בכו. נדנדתי בעגלה עם מוזיקת מדיטציה. לא עזר. אוכל לא עזר,  מים לא עזר,וכמה עוד פעמים אפשר להחליף חיתול??? בסוף נשברתי. שמתי אותם בעגלה מול הטלוויזיה והלכתי לדאוג לעצמי. לבשתי פיג'מה, צחצחתי שיניים,לקחתי כדורים, טיפלתי בכלבה. כל כך הרבה לילות נרדמתי עם בגדים על הספה בסלון, בלי לצחצח שיניים,פשוט כי כשסיימתי לטפל בהם,לא נותר לי כוח לזוז. כל כך הרבה לילות שלא נטלתי כדורים. הזנחתי את הכלבה. די. מספיק. אני רוצה לחזור להרגיש כמו בן אדם. אני לא הארנב של דורסל שיכול להמשיך להמשיך ולהמשיך....   ילדים, תמו שידורינו לערב זה. צוות הווי ובידור וכן פיליפינית הבית ורכב המשא- יחזרו מחר! 

שתסדר את הבלגן הזה שקוראים לו החיים שלי. 

היא צריכה לנקות את הבית, אבל להבריק. לבשל לילדים. גם לי, אם יוצא. לתקתק את הכביסה, להוציא את הכלבה, לקבוע לי תורים לרופאים, להכניס לי דברים ליומן, לשמור על הילדים כשבא לי לצאת. בימים מעצבנים במיוחד-שתלך לעבודה במקומי. ושתדאג למצוא לי חניה. אני ארד ליד הבית. שהיא תחפש. 

בקיצור, יש מתנדבות? אני יודעת, הפיתוי אדיר. 

אה, כן, ושלא יהיו לה צרכים ורגשות. יש מספיק עם כאלו בבית הזה. אין לי כוח לעוד. 

סתם. לא באמת. סתם בא לי לכתוב על מחזור. 

מאז שילדתי אני מרגישה שאני תמיד במחזור או שניה לפניו. זה הדבר הכי מעצבן בעולם. לפני כן היה לי מחזור של יומיים שלושה. עכשיו זה שבועיים שלושה. הכי מעצבן (טוב, בין השאר), שאני כל הזמן מרגישה שיש לי קקי. אבל אני יושבת ויושבת וכמובן לא יוצא כלום, כי אין לי קקי. רק מחזור שמנסה לצאת. בלעעע.... 

הילדים קמו בבכי תמרורים שעוד שניה העולם נגמר. ביחד גם. החלפתי, האכלתי,שמתי בעגלה, נדנדתי קלות, והלכתי לארגן כמה דברים בבית. צריך להוציא עז ממתוק. באמת, כמה שהם בכו חזק קודם, הם נרדמו טיק טק. אבל אני ממש לא מבסוטה מהבקבוק באמצע הלילה. הסברתי להם, אבל עניין להם את קצה הזרת השמאלית. 

יש לי קולגה בעבודה שהביאה לי יומן אושר. זה מין פנקס קטן שאני אמורה לרשום בו מחשבות חיוביות. גועל נפש ממש, אני אוהבת להתמרמר! אבל בגלל שאני קצת מאוהבת בה, התחלתי לרשום. כך נפלו גיבורות. 

תתמרמרו במקומי, מישהו צריך להמשיך את המסורת.