|
|
|
פעם הייתי נשלטת של מישהו ועשיתי הרבה הרבה דברים שהיו רעים לי.
אבל לספר על הדברים האלו- לא זה מה שהכניס אותי להתקפת חרדה היום.
מה שהכניס אותי להתקפת חרדה הייתה השאלה מה לעזאזל חשבתי לעצמי. ל מ ה צייתתי למה שלא רציתי.
ולא, לא הייתי מסוגלת לתת תשובה. אני יודעת את התשובה, והיא בעיקר הרגשה. וכשאני נזכרת בהרגשה הזאת, אני רועדת.
יש מקומות שהם מעבר לטיפוס על פסגות ולהליכה על פי תהומות. יש מקומות שהם רגע אחד לפני המוות. אחרי שקפצת.
מה שחרא בנטיה הזאת הוא שהיא אף פעם לא עוזבת אותך. זה כמו להיות גיי- אתה יכול לבחור לא לעשות כלום עם גברים, לעבור לעולם רק עם נשים, לעבוד על כל העניין עם פסיכולוג... ואז, בטעות, אתה רואה איזה גבר שעושה לך את זה, ובום- הכל חוזר.
אם אתה חכם וחזק יותר, האם פירושו שעליך לפגוע ולהשפיט, להכפיף אחרים לצרכיך? או שאולי עליך להגן ולטפח? גורם לך לחשוב. בכל מיני מובנים. לכל מיני כיוונים, לאו דווקא בהקשר האירוטי, אבל גם. כי התשובה הזאת תופסת להכל.
וזה ההבדל בין רוע לטוב לב, בין מוסריות להעדרה.
וזה נכון שאף אחד לא יכול להיות מוסרי בהכל, תמיד. אבל כן חייב להיות קו מנחה. לא, אני לא מאמינה שהחזק צריך להשפיט ואלו חוקי הטבע. כי אנחנו בני אדם, ויודעים ויכולים לבחור אחרת, וההתנהלות שלנו אינה אמורה להיות התנהלות ג'ונגל. אין בזה לא מוסר ולא כבוד.
fury road כתב שהוא לא מבין איך אפשר לנסוע כל החיים 40 קמ"ש, בלי לרצות להאיץ, גם אם אתה יודע שזה ירסק אותך.
אני רוצה להאיץ. נורא רוצה להאיץ. לא בשביל הריגוש, אלא בגלל החרדה. כשלוקחים דברים לאט צריכים להתמודד עם כל החרדות שעולות. עם הפחד מאינטימיות. אז אני רוצה להאיץ, כדי לברוח מכל זה. כדי לברוח מעצמי.
להאיץ לתוך המוכר, לא משנה אם אני רוצה בו או לא. כי עדיף שטן מוכר מאי-וודאות.
כל הזמן אני חולמת על השטן המוכר הזה. ככל שאני מפחדת יותר. ככל שאני מתקדמת יותר בתהליכים שלי. ככה אני רוצה לברוח, רוצה לצרוח.
החוכמה היא להאט, בעיקר בסיבובים, ולחכות שהדרך תתגלה לפני שמחליטים לאן בעצם רוצים לנסוע.
גיל 40 הוא גיל מעולה לכיול מחדש. באמת. תנסו פעם, אם יש לכם הזדמנות:)
בעיקר לנשים זה גיל מצויין. אומרים שזה הגיל, שבו אנחנו מתחילות לחיות...
אני חושבת שעמוק בתוכי יש בי מישהי מינית. מישהי שכן רוצה ויכולה להנות ממין. היא פשוט נקברה במשך הזמן, הוסתרה תחת ערימות של חרא. למדתי להתנתק מגיל צעיר כל כך, שמעולם בעצם לא הייתי שם. אלכוהול וחומרים משככים, אנדרופינים מכאב, כל דבר, כדי להיות במקום אחר, טוב יותר. מין היה דבר שנעשה בי ולא איתי. תמיד הרגשתי שהנפש שלי פשוט מיותרת.
אני הולכת להציץ אל המישהי הזאת, מאוד בזהירות. לראות מה נהיה איתה, מה היא הספיקה לפתח בכלל בתנאים האלו. אני הולכת לומר לה שעכשיו זה בסדר. עכשיו זה בטוח. אף אחד לא יוכל לעשות לך מה שלא תרצי.
זה לא מדוייק, בעצם. אני כן יכולה להאנס. אבל אי אפשר להתגונן מהכל, אי אפשר להתגונן מכאב. אבל אף אחד כבר לא יכול לפגוע בילדה הקטנה ההיא. כי היא לא שם יותר. כי אני לא היא. לא עוד.
אתם צריכים להבין, שולטים: כשנמצאים ביחסי שליטה, זה ממש לא פשוט לנשלטת לסרב לכם. אפילו אם יש מילת ביטחון. אתם חושבים שכל כך פשוט להשתמש בה? במובן מסויים, זה כמו להגיד לבוס לא. אפשר, בטח שאפשר, אבל יש לזה השלכות.
אז או שתיקחו בחשבון שבדרך כלל לא יוכלו להגיד לכם לא, ותהיו סבבה עם זה שאתם עשויים לפגוע במישהי שתעשה דברים שעושים לה רע, או שתחשבו טוב מה אתם מבקשים. אני בעד השני.
בכל פעם שאני עוברת ליד הבית שלו, אני מרגישה מין התכווצות בבטן, ותחושה לא נעימה.
יוצא לי לעבור ליד הבית שלו די הרבה, במסגרת העבודה, אבל אני לא פוגשת אותו יותר. לא ראיתי אותו המון זמן.
ואני תמיד זוכרת את הדבר ההוא שעשה. זו לא הסיבה היחידה להרגשה הלא נעימה שלי, אבל זה משהו שאני זוכרת. זה לא משהו ששבר אותי, אני כבר נשברתי בילדות המוקדמת, וכל מה שקרה אחר כך רק העמיק את הפצעים וצילק אותם. אז זה היה עוד דבר כזה. טכנית זה היה אונס, אבל לא כזה אונס שעושים ממנו עניין, הולכים למשטרה וכאלה.
פשוט מין דבר שקרה בלהט הרגע, בבילבול של העולם המחורבן הזה, שהגבולות בו תמיד מתערבבים ומטשטשים. אבל הוא היה דום. משערת שעדיין. ולא הייתה לנו מילת ביטחון. אף פעם לא חשבתי שצריך. אבל כשהוא התחיל לחדור אלי אנאלית באותו לילה ולא רציתי, לא עזר לי להגיד לא. אחר כך הוא אמר שחשב שההתנגדות ריגשה אותי. ובאמת, קשה להאשים אותו. כלומר, כן כעסתי, ואני עדיין כועסת. אני לא חושבת שהוא חשב עלי באותו רגע. הוא חשב על עצמו. הוא רצה משהו, אז היה לו נוח להתעלם. אבל באמת, ממש לא רציתי אנאלי באותו רגע. מעולם זה לא היה משוש נפשי, וזה כואב הרבה יותר כשהישבן מכווץ וכל כולך מתנגדת ולא רוצה.
הסיבה שאני זוכרת את זה היא שזה היה משפיל. לא משפיל טוב, אם יש דבר כזה. מה שהרגשתי זה איבוד שליטה. הרגשתי שאני כבר לא שייכת לעצמי. והרגשתי ממש רע כי משהו שלא רציתי שיעשה בי נעשה.
כעסתי גם נורא על עצמי, איך נתתי שזה יקרה. אני כבר לא כועסת, לפחות לא על אותו הרגע, כי באמת הכל היה מהיר כל כך ולא ידעתי מה לעשות.
בקיצור... אני בטוחה שאני לא היחידה שקרו לה כאן כל מיני דברים כאלו והם עוד יקרו. העולם הזה סופר-מסוכן, לגוף, ואולי יותר- לנפש.
האמת שלא בכיתי המון המון זמן. אבל עכשיו, כשאני חושבת על הלילה ההוא, פתאום יורדות לי דמעות. וזה טוב. זה קרה לפני יותר משנתיים ואף פעם לא ממש התעסקתי עם זה. כשיש המון פצעים אי אפשר להטפל לעוד פצע אחד.
אבל האמת היא שבסופו של דבר צריך לנסות לטפל בכולם. אז אני שמחה שאני כותבת על זה עכשיו, ותודה על תשומת הלב.
משפט היום שלי: "תכלס, אני סומכת רק על עצמי, אבל אני נורא נהנית להגיד: כן אדוני!"
הקטע בלהיות אישה פגועה מינית הוא שיש גברים שרואים זאת כאתגר "לתקן" אותה. אבל זה לא באמת עובד.
המעט שניסו היו סמי סבלניים בערך שעה, ואז תמיד- דחיפת הראש לזין, אוננות אגרסיבית, "את אוהבת את זה? את אוהבת את זה???" ואני תמיד צריכה להגיד שאני אוהבת את זה. אחרת הם נפגעים.
מה שהייתי רוצה באמת, זה לחזור להתחלה. לנסות להבין אם אני אוהבת מין, ואם כן, מה בו אני אוהבת. להתחיל ממש ממש בקטן, כמו בתולה בשנות העשרה. ולקחת בחשבון שיכול להיות שיש דברים שאני לא אוהב לעולם, ואולי אני לא אוהבת מין. להשלים עם זה ולא להלחם עם זה. זה מאוד משמעותי עבורי. כרגע אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני באמת א-מינית, או פשוט דפוקה מינית עקב כל מה שעברתי. אבל הדרך לגלות היא בטח לא להמשיך לעשות דברים שאני לא רוצה.
אני מסתכלת על חיים שלמים של מין. ה ר בה מין. ואפילו לא פעם אחת שנהניתי. תמיד להיות קצת שיכורה או מסטולית קודם. תמיד לחכות שזה יגמר.
אני חייבת להפסיק לעשות את זה. ח י י בת. זו אחת הסיבות שהורדתי מינונים בעבודה, לנסות להבין מי אני ומה אני רוצה באמת, במקום להמשיך להסחף על טייס אוטומטי. גיל 40 הוא סוג של לידה מחדש. הלידה שלי.
אני צריכה שתעשה איתי סקס כמו שעושים עם בתולה. לא כמו עם זונה.
אני צריכה שתתחיל בנשיקות, כמה דייטים על בסיס אחד, בסיס שתיים...
אני צריכה שתשאל על כל דבר אם הוא טוב לי.
אני צריכה שלא תדרוש ממני דבר.
כזה מין- אני רוצה.
