סופרפוזיציה

בשיחה עם גבר אמרתי היום: "אני לא אוהבת סקס". אני די מרוצה מזה, כי אני לא בטוחה שהצלחתי לומר את זה לגבר בעבר, אי-פעם. אבל זו האמת. אני לא אוהבת סקס. לא בגלל שאני א-מינית או פריג'ידית. יש לי תשוקות מיניות, ועם אנשים מסויימים אני אפילו מרגישה אותן במיוחד. אני לא אוהבת סקס, כי יש לי כל כך הרבה מצוקות סביבו. אני לא אוהבת סקס, כי אני מרגישה שעבורי הוא רכבת הרים, מלכודת, שמרגע שנכנסתי אליה, אני לא יכולה לצאת ממנה. אני צריכה בו זמנית לרצות את הגבר, ולעשות דברים שאני לא נהנית מהם, ולהעמיד פנים שאני נהנית מכל דבר שהוא עושה לי, או לפחות לומר לו מה "עושה לי את זה". ואז אני חייבת לגמור. לפחות ממש ממש להשתדל לגמור. בשביל האגו שלו. כי אם האגו שלו בצרות, אז היחסים בצרות, ואני מרגישה אשמה.

אני לא אוהבת סקס, כי אני מרגישה שסקס נוטל ממני את יכולת הבחירה. את יכולת התקשורת החופשית והכנה. הוא מכניס אותי למין פרוטוקול של נימוסים כמעט אנגליים. לא להעליב, לרצות, לכבד, לקחת תורות בעינוגים... הוא לא טבעי לי, והוא מעולם לא היה לי טבעי. מעולם לא נהניתי מסקס. אני קוראת ברומנים הרומנטיים שלי איך סקס אמור להיות, ואני מעולם לא קוראת משהו כמו: "הוא דחף לי את הראש לכיוון הזין והרגשתי שאני חייבת להכניס אותו לפה בחיוך גדול, שהוא לא יעלב".

אני לא יודעת איך זה עבור אחרים ואחרות. לי פשוט כל העסק לא מסתדר. סקס זה מין ריקוד שאני לא רוצה להכנס לתוכו. הוא מפחיד אותי במחוייבות שלו, ובחוסר החופש שהוא מאפשר לי. הדרך היחידה בה אני יכולה לחשוב על להכנס לסשן של סקס, היא מאוד מאוד מאוד מאוד לאט ואם אני בוחרת כל דבר ודבר שאני עושה או עושים לי.

אחרת? מה אני אגיד לכם. אני פשוט לא רוצה. זה פשוט עושה לי רע.

אז ככה: הסרט "המזכירה" הוא סרט טוב. אפילו טוב מאוד. אחד הטובים שצפיתי בהם שנעשו על בדס"מ, בוודאי שטוב יותר מ "50 גוונים של אפור". ג'יימס ספיידר ומגי ג'ילנהול עושים עבודה מצויינת במשחק שפשוט מתפקע מאירוטיות, גם כשאין שום דבר אירוטי, לכאורה, בשיחה או בסיטואציה בה הם נמצאים. 

בנוסף, יש פה הצגה מצויינת של הפן המנטלי בבדס"מ. הצורך של לי (ג'ילנהול) לפגוע בעצמה, ההבנה שלו למהות הצורך, איך שהיא מתארת מה קורה כשהוא מתחיל לומר לה מה לעשות בפן האישי: "חתכתי דרך פארק הוקינס, וזה היה כאילו מעולם לא טיילתי ברגל לבדי, וכשחשבתי על זה, קלטתי שמן הסתם מעולם לא טיילתי לבד. אבל מאחר שהוא נתן לי את הרשות לעשות זאת, מאחר שהוא עמד על כך שאעשה זאת, הרגשתי מוחזקת על ידו כשצעדתי לבדי, חשתי שהוא איתי..." 

מי שמעולם לא היה שם, לעולם לא יוכל להבין. אני לא מעבירה שיפוט על הסיטואציה, אני רק אומרת, שזו חוויה מאוד עדינה ומורכבת, והסרט עושה עבודה מצויינת בלתפוס אותה.

"המזכירה"- עדיין לא נס ליחו! 

-את אוהבת להיות הזונה הקטנה שלי?

-לא.

-את אוהבת שאני מזיין לך את הצורה?

-לא.

-את אוהבת שאני דופק לך את הפה?

-לא.

-אז למה את כאן?

-לא יודעת. התנשקנו ופתאום מצאתי את עצמי על הגב. אני בסך הכל רציתי נשיקה. 

-אז למה לא אמרת?

-לא ידעתי איך.

אני לא יודעת למה מפחיד אותי כל כך הרעיון של טיפשות. ואולי זו אפילו לא טיפשות. אני רוצה גבר או מישהו לבצע איתו מחקר אקדמי? מבעית אותי הרעיון של לשוחח עם מישהו ופתאום לגלות שאין שם כלום. בראש שלו, הכוונה. שתחומי העניין שלו צרים, שהסקרנות שלו מוגבלת, שהעולם הפנימי שלו עני. שהבית שבתוכו, אם תרצו, הוא פחות מארמון. 

אני מנסה להפתח. להפתח לדברים, ולהבין את עצמי ואת הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, תוך כדי. צדק מי שאמר שלהיות פתוח זה הדבר הכי חשוב. לפחות לי, עכשיו. וכיום אני מספיק חזקה כדי לעשות את זה, מבלי להשבר ומבלי לחשוש שאאבד את עצמי בדרך. 

מדהים כמה אני מוכנה להתאהב. הרגשתי את זה ממש הרגע. ראיתי פרופיל של מישהו באתר היכרויות, והוא נראה מושלם. כלומר, מה זה מושלם? מושלם לי. הכי חשוב- הוא איזי גויינג. נינוח. ממש לא מתאים לי לחצים ביחסים עכשיו. המראה לא מושלם, אבל מספיק. הרבה דברים דומים בתכונות. ופתאום הרגשתי איך בא לי להתאהב בו. ברגע. 

אולי זה סימן שאני סוף סוף מוכנה לצאת מהבידוד? אני חושבת שכן. אני חושבת שעם הגבר הנכון, אני מוכנה. וזה כל הסיפור, בסופו של דבר. הגבר הנכון. מישהו רגוע, נינוח, כיפי. מישהו שלא עושה לי רגשי. מישהו שפשוט כיף להיות איתו. כי כרגע, זה מה שאני צריכה. איזור מפורז מלחצים. היו לי מספיק. 

יש כל מיני דברים שאפשר לומר על הכלוב. אחד מאותם דברים הוא, שלצד היותו ביצה נוראית, יש כאן גם תחושת ביטחון. אני יודעת שאנשים כאן מדברים אחד עם השני, ועוזרים, ויש משהו מנחם בלדעת שאחרי שנים לאנשים כאן עוד אכפת ממך. גם אם הרבה מהם מכירים אותך רק כרצף אותיות באתר, או מדי פעם שיחת טלפון. 

ואולי זה נובע מכך שאנחנו, כקהילה, עוברים דברים כל כך עוצמתיים יחד. 

ראינו אנשים מלקקים מגפיים באמצע מועדון, עושים סקס, חווים דום וסאב ספייס. ראינו אנשים נתלים על עצים עם פאקינג ווים בבשר, ועפים על זה. קראנו על דילמות, שמענו על הגבהים ועל העומקים, הזדעזענו והערצנו. 

חלק לא מועט מהאנשים כאן חוו את הדברים האלו אחד עם השני. ואז עשו סיבוב עם אחרים, וחזרו. אשכרה קיבוץ.  

ובאופן מוזר, הזוי, לא הגיוני, למרות הכל- יש כאן קהילה. 

אז תודה, שאחרי 14 שנים אתם עדיין כאן ואתם קהילה. לא תמיד זה הבית הכי מזמין לבוא אליו, לפעמים הוא די בית הרוס, אבל הוא בהחלט בית. ואתם כאן. אז תודה:) 

הבנתי היום שלא אהיה שוב עם גבר מתעלל. לא בקטע של הבטחה לעצמי. בקטע של הבנה, ידיעה אפילו, שאני כבר לא שם. אולי זה בעקבות הספר הזה שקראתי- "השלכות". וזה לא שהדברים האלו הפסיקו לגרות אותי מינית, והכוונה כאן היא לדברים שנעשים בניגוד לרצון, פוגעים במקומות הכי רגישים ומוחקים את האישיות. כשאני קוראת את הדברים האלו הם מגרים אותי באותה מידה. אבל מבחינת המציאות, אני יודעת שזה כבר לא יקרה. אני לא רואה את זה קורה- לי. אז אולי יש תועלת מסויימת בהגעה לגיל 40. נכון שמזדקנים ומתקמטים והכל, אבל זה אולי המקום הכי חשוב שהגעתי אליו בחיים שלי. אני כבר לא זקוקה לאף אחד שירמוס אותי.

למעלה משנה הייתי לבד, ויכול להיות שאהיה לבד עוד שנה, שנתיים, שלוש. אבל כשמישהו יכנס שוב לחיי, זה יהיה נכון. 

האם קראתם את הספר "השלכות" של אליתה רומינג? ואם כן, מה חשבתם? 

הופה, הציעו לי יזיזות. טוב, בעצם הציעו לי יותר. זה התחיל מדייט שבמהלכו החלטתי שמסיבות אלו ואחרות אני לא בעניין של מערכת יחסים עם הגבר הזה.

ואחר כך, בפרידה, הוא החזיק אותי ואמר לי שאני בחורה מיוחדת ושאני יכולה להתקשר אליו בכל רגע שארצה, אם אני מרגישה בודדה, והוא יבוא...

ואני יודעת שזו בסך הכל שפה יפה לומר: "אשמח לזיין אותך", אבל מה אגיד לכם? כל אישה זקוקה לגבר שיחזיק אותה ולא יעזוב. הרגע הזה, שאני הייתי צריכה להחלץ מהחיבוק שלו... כמעט בכיתי. כי אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי צריכה להחלץ מחיבוק של מישהו, שרצה אותי כל כך. כל אישה צריכה להרגיש רצויה ונחשקת, מתישהו. ותהא זו האישה הכי פמינסטית בעולם. 

זפזפתי על פני קטעים מ-"50 גוונים של אפור". למה הסרט הזה נהיה פופולרי כל כך? אני לא מצליחה להבין. כי הוא מציג סאדו-מאזו כמשהו מגניב להמונים?

הסרט לא טוב. השחקנים לא אמינים. העלילה גרועה. הדמויות שטחיות. ואני לא חושבת שסאדו-מאזו זה מגניב. אני חושבת שסאדו-מאזו לרוב בא ממקומות רעים ולוקח למקומות רעים, בסופו של דבר. יש דברים מסויימים, שנעשים באופנים מסויימים, שאני יכולה להרגיש שהם בסדר, לא מזיקים ואולי אפילו מוסיפים משהו, יוצרים משהו מיוחד. אבל בגדול? זה רע בעיני.

האנשים שראו את 50 גוונים וחשבו שזה "הו כה מגניב"- הם חוו פעם סאדו-מאזו באמת? לעומק? אני לא חושבת. ואני מקנאה בהם נוראות. אני מקנאה בהם שהם יכולים להתרגש מחידושים במין, שהם יכולים להתרגש ממשהו בכלל. ראיתי יותר מדי, חוויתי יותר מדי. אני עוד לא בת 40, ואני מרגישה שכמעט כלום כבר לא יכול לרגש אותי. אני יכולה להנות מדברים. מלימודים, למשל. אבל להתרגש?

ואני יכולה להגיד לכם שזה די זיפת להרגיש ככה בגיל יחסית צעיר.