סופרפוזיציה

לא יכולה לישון. מליון דברים מסתובבים לי בראש ובלב.  

אני חושבת שאני יודעת מה הצעד הבא שלי בטיפול. אני רוצה להבין למה נהניתי כל כך לעשות את הדברים שפגעו בי. למה עד היום אני מדברת על התקופה הנוראית הזאת בחצי בכי וחצי חיוך. למה אני מתגעגעת. למה כשאני נזכרת אני ממריאה כל כך גבוה, שאני עלולה להתנתק מהאטמוספירה ולשייט לנצח לחלל. אולי כשאני מבקשת ממך עוד תמונות, אני לא רוצה "לעבד". אני רוצה לחזור ולחיות שם דרך התמונות. איך אפשר לרצות משהו שהיה כל כך כל כך רע? ואיך משהו כל כך רע יכל להיות כל כך טוב? 

*סאדו-מזוכיזם זה כאן*