בואו נדבר על זה.
היה גבר אחד שידעתי שלא יעזוב, פשוט כי הוא אמר לי: "או שאשבור אותך, או שאת תעזבי". בסוף באמת עזבתי, כי לא חפצתי להשבר.
כל השאר... או שהם עזבו, או שאני דאגתי לעזוב לפני, כדי לא לחוות נטישה. זו מילה קשה, "נטישה", אבל ככה זה מרגיש לי כשאני נותנת את הלב, מסירה מגננות ובוטחת. כאילו השאירו את הלב שלי לקפוא בשלג והלכו.
ואחת היום גרמה לי לבכות.. ואני עדיין בוכה. היא אמרה שחרדת נטישה היא לא "בעיה", אלא "מצב שמצריך התייחסות", ושאני לא צריכה להתמודד עם זה לבד, אלא עם אדוני. ככה, פשוט. וזה שאני חווה רגשות בעוצמות, ונקשרת, ומתאהבת, ומעוניינת להשלט סביב השעון, כל זה לא הופך אותי ל "תלותית". מן הסתם שמקומות של התמסרות מוחלטת משחררים רגשות של הקשרות וחרדות. ככל שזה עמוק יותר, כך משתחרר יותר רגש. אני לא יודעת לעשות בדס"מ עמוק בלי להרגיש. גם לא אהבה.
