הגעתי אליו לפני כולם. ככה יצא. הוא עושה לי סיור במתחם שלו. מראה לי מחסן:
"וזה מקום מצויין לסשנים".
"כאן?", אני מעווה את פני. "כל כך צפוף כאן, ומלוכלך...". אני מביטה על החול והעפר שמכסים את הרצפה. "אני לא הייתי עושה כאן סשן".
"זה בגלל שלא א מ ר תי לך לעשות כאן סשן", הוא אומר, קולו מגיע מאחורי. אני מביטה אליו, ממצמצת מעט בבלבול. נימת קולו המנומסת והקלילה משתנה לפתע, והופכת למצווה.
"אם הייתי אומר לך לשכב עכשיו על הרצפה, היית שוכבת".
אני מחזירה עיני אל המחסן החשוך, ושוב אליו. הוא כבר לא בחור חביב שהזמין אליו כמה חברים. הוא אדון, וכרגע עיניו אפלות. פתאום עוברת בי תחושת סכנה ובד בבד אני מרטיבה. אם הוא היה אומר לי להשכב עכשיו על הרצפה, ייתכן שהייתי נשכבת.
פתאום הוא מחייך והמתח מתפוגג. האדון מרצד לעוד שבריר שניה ואז מתמזג לתוכו. אנחנו כבר לא טורף וטרף, כבר לא אדון ושפחה. אנחנו אנשי תרבות. עלינו למרפסת ללגום יין.