סופרפוזיציה

נראה לי שבסופו של כל אירוע דרמטי בחיי, אני עושה פניית פרסה ופונה להביט בעצמי במראה. האם אני אוהבת את מה שאני רואה בפנים ובחוץ? ואם הפער גדול, זה בלתי נסבל. 

כרגע הפער גדול. אני רחוקה מלהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. אבל כבר הייתי במקום הזה בעבר. מנסה להבין למה אני תמיד מוותרת לעצמי. אולי בגלל שוויתרו עלי, מזמן. אולי בגלל שגרמו לי להרגיש שאין לי מה לטרוח, זה לא יעזור. 

מהמקום הזה, להרים את עצמי למעלה, ולא להפסיק ולא לוותר- זה הדבר הכי קשה שיש.

וזה בדיוק מה שאני צריכה לעשות. לומר להם שם בעבר: אני לא מקשיבה לכם. אתם משקרים. אני כן ראויה ועוצמתית. ואולי פשוט לסתום את האוזניים וללכת מהם, למעלה, למעלה, למעלה... 

אין לזה גיל. כל פעם לנסות מחדש, עם מודעות וכוונה מחודשת. וכל פעם זה יהיה קל יותר. עד שזה יצליח. אולי בפעם הזאת.