קטע חדש על משהו ישן:
וביומולדת שלי הייתי קשורה לצלב בפינת דירתך, עירומה, בוכה את נשמתי. החדר היה מלא באנשים- חברים וחברות שלך, ושאר שפחות ההרמון. אף אחד לא ניגש אלי, אף אחד לא דיבר איתי. הייתי קשורה, פני לקיר, והרגשתי כל כך בודדה... עיני הצטלבו עם עיניה של אחת המלכות. היא נראתה מוטרדת כשהביטה בי. הייתי יכולה להשבע שראיתי בעיניה רחמים. ניגשת אלי, מריח מקולון ומוודקה: "תפסיקי ליילל כבר", נזפת בי תוך חבטה, וחזרת למקומך. הרגשתי שהעולם מתחיל לקרוס עלי. בקושי הצלחתי להשאר נוכחת, כי הכל הסתחרר, ולא, לא הצלחתי להפסיק לבכות ולו לרגע. ביקשתי ששתחרר אותי, או שאמרתי מילת ביטחון. שחררת וברחתי הצידה, מתפרקת היכן שלא ניתן לראות אותי. אף אחד לא בא. גם לא אתה. בייחוד לא אתה. הלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את הפנים והתלבשתי. ידעתי שזה נגמר, ושעולמי חרב עלי. חזרתי לסלון ומול כולם החזרתי לך את הקולר. היה עצב בעיניך והתרפקתי עליו. האם תבקש שאשאר? האם תנסה לשכנע? האם תיקח אותי אליך ותנחם אותי? האם סוף סוף תראה אותי? "אני הולכת", אמרתי לך. לא, לא סיימתי ב-"אדוני". "בסדר", ענית. באמצע הלילה לקחתי מונית מהרצליה לירושלים. היא עלתה הון תועפות. אבל לא יכולתי אחרת. לא יכולתי אחרת.
